איפה היא יכולה להיות?' חשבתי. בפעם האחרונה שדיברנו היא הייתה אצל אבא שלה, ליאו וואלדס. זהו זה! אולי אמא שלה תדע. התקשרתי לקליפסו אחרי היסוס קל. "הלו?" גמגמתי. תמיד התביישתי לדבר לידה- משהו בה שידר עותק. קליפסו תמיד נראתה לי כמו בת בלי גיל, והדבר הרתיע אותי מעט ממנה. "שלום אביב, מה נשמע?" היא ענתה לי בנועם. נרגעתי קצת ונשמתי עמוק. הייתה לי הרגשה משונה בכל הגוף והרגשתי בחילה משום מה. "האמת, לא כל כך טוב. מה שלום מיקה?" שאלתי ישר ולעניין. היה שקט לרגע. שמעתי רעש של דפים מושמים בשמרדף; נראה שקליפסו דיברה איתי מהמוסך שלהם. חייכתי לעצמי למרות הבחילה. ההורים של מיקה מוסכניקים ממש טובים, בלשון המעטה. אתם צריכים לראות מה הם עושים ותבינו מה זו גאונות. תמיד קינאתי במיקה על ההורים שלה כי הם הפכו את הבית שלהם לאדיר בזכות ההמצאות. בכיתה כשמיקה תיקנה משהו במחשב שהתקלקל ניסיתי לעזור לה גם כי גם רציתי להיות כמוהם, אבל נדמה לי שלא הצלחתי כל כך. לבסוף קליפסו ענתה לי. "נדמה לי שהיא נשארה לגור עם ליאו לכמה ימים. תוכלי ללכת אליו" אמרה. נשכתי שפתיים. "טוב, תודה. להתראות" אמרתי והיא אמרה "ביי" וניתקתי. מיקי החתול שלי בא אליי. "מיקי, אולי אתה יודע איפה מיקה?" שאלתי והרמתי אותו בזרועותיי. הוא גרגר- כלומר אמר לי 'לא. אפשר אוכל?' נאנחתי והורדתי אותו לרצפה. נתתי לו אוכל של חתולים ואז שקלתי ברצינות ללכת לליאו. ידעתי איפה מיקה גרה מין הסתם- היא החברה הכי טובה שלי, הרי. לקחתי בקבוק מים והלכתי לליאו אחרי ליטוף וחיבוק ארוך אחרון למיקי- משום מה הייתה לי הרגשה שאני אראה אותו שוב רק בעוד הרבה זמן, מין תחושה חלולה כזאת בבטן. יצאתי החוצה. מישהו רץ מהר בדיוק כשיצאתי ישר אליי והתנגש בי. עשיתי פרצוף. "היי, תיזהר!" רטנתי. הוא הסתובב והלב שלי כמעט נעצר. היו לו ארבע רגליים. הסתובבתי במהירות והלכתי משם. 'אני מדמיינת,' חשבתי ובלעתי רוק. הגעתי לבית של ליאו לחוצה כולי עדיין מהמפגש ולחצתי במהירות על הפעמון של הדלת. שיפתח כבר, נו! הוא פתח לשמחתי מיד אחרי הצלצול והסתכל עליי. הוא חייך. "אביב?" שאל. הנהנתי, עדיין מתוחה קצת. "בואי תיכנסי," אמר ונכנסנו יחד. רציתי ללכת לחדר של מיקה, זה שאצלו בכל אופן, (ההורים שלה גרושים) אבל התאפקתי. הבית של ליאו היה מסודר יחסית למוסכניק ונראה רגיל. הוא הגיש לי עוגה ותה. "שבי," הציע והנהנתי בביישנות והתיישבתי. אכלתי ושתיתי. "איפה מיקה?" שאלתי בין נגיסות ולגימות רותחות. ליאו השתעל כי הוא בדיוק לגם. התאפקתי מלצחקק, אבל בכל זאת פלטתי צחוק קצר. הוא חייך להקלתי וצחק קצת גם. "אממ...היא אצל קליפסו." אמר כשהתאושש, השתעל ושתה עוד. בהיתי בו עם הכוס הרותחת ביד. "אבל עכשיו דיברתי איתה והיא אמרה שהיא נשארה לגור איתך כמה ימים" אמרתי בבילבול והידקתי את האחיזה בכוס. ליאו בהה בי ואז הסתכל לתקרה. הוא הניח את הכוס על השולחן והחוויר משום מה.

הייתה שתיקה, שבה ההרגשה הרעה התגברה עוד יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי. שמחתי שחיבקתי קודם את מיקי חיבוק ארוך. עכשיו בלעתי רוק. "קרה לה משהו?" שאלתי בפחד. ליאו הסתכל עליי דקה ארוכה. חיכיתי במתח. בסוף כשהתה שלי כבר התחיל להתקרר הוא נשם נשימה עמוקה. "לא. טוב...לפחות בינתיים לא." הוא אמר. התבלבלתי עוד יותר והתחושה הרעה שלי גברה שוב שכמעט הקאתי. "אז מה קרה?" שאלתי בחשש. ליאו היסס. "טוב אביב...לחברה שלך יש סוד קטן." אמר. צמצמתי עיניים והנחתי את הכוס על שולחן העץ הכהה. ליאו נשם עמוק שוב, הניח גם את הכוס שלו על השולחן והסביר לי שמיקה ביתו וחברתי היא נצר הפייסטוס וחצוייה. "מה זה אומר? " שאלתי. הוא סיפר לי שהוא עצמו חצויי, בן הפייסטוס, האל הנפח וזה ששולט באש, ולכן מיקה היא נצר כי סבא שלה אל והיא שולטת באש גם היא וטובה בטכנולוגיה, וגם הוא, ליאו. הסתחררתי. זה הסביר המון דברים- כמו למה הוא לא הסביר לה את זה במשך המון שנים ולמה מיקה רצתה לברוח ממני לפעמים- כי היא עלתה באש. הבלעתי חיוך כשדמיינתי את מיקה ואותי עושות מנגל עם הכוחות שלה במקום עם גפרורים. "אז היא במסע עכשיו?" שאלתי כדי להבין. ליאו הנהן ושתה עוד לגימה מהתה. הוא הרשה לעצמו אפילו לעלות באש לידי, ופלטתי צווחה. הוא צחק והאש נכבתה. הלב שלי דפק. 'ואוו', חשבתי. 'תארי לעצמך שהיית רואה את מיקה עולה באש.'נשמתי עמוק. "ב-סדר...." אמרתי. ליאו חייך. "גם לי היה קשה להאמין כשרק גיליתי שאני חצויי." אמר. חייכתי בהיסוס. "גם אני...חצו-חצוייה?" ניסיתי את המילה. זה הרגיש מוזר. ליאו קימט את המצח. "רק אם קרה לך משהו ממה שסיפרתי אי פעם." אמר. חשבתי קצת בקול רם. "טוב, תמיד אהבתי ים. ו...לא יודעת" מלמלתי ושיחקתי בידיי. ליאו הסתכל עליי. "את צריכה לבוא למחנה החצויים." פסק. הלב שלי דפק שוב, הפעם מהתרגשות. "יש!" פלטתי. ליאו צחק וקם מהכיסא. הוא התמתח ואז יצא החוצה וסימן לי לבוא איתו. באתי בשמחה. "לאן הולכים?" שאלתי. ליאו הלך למה שנראה כמו מחסן עמוס בדברים שלא ראית בחיים- כולל שולחן עם זרועות. בהיתי בו. ליאו התעלם ממנו והלך לכיוון אחר. "פסטוס?" אמר. שמעתי קול של מיליון מכוניות מותנעות ונרתעתי לאחור בפחד. התאפקתי מלקחת את הרגליים ולעוף מכאן. לחרדתי ראיתי משהו שנראה כמו דרקון מתכת יוצא מהחדר החשוך במחסן ושיניים מסתובבות. פלטתי יבבה שברחה לי. ליאו ליטף את הדרקון בחיבה והוציא אותנו החוצה. הוא סימן לי לעלות.

"אין לך מה לפחד," אמר. שלחתי לו מבט מפקפק והוא מצמץ. "אני רציני! תסתכלי." אמר והראה לי איך הוא עולה. בלעתי רוק. 'חיים קסומים או להישאר ברעננה?' חשבתי בעגמומיות. 'חיים קסומים.' עניתי לעצמי מיד והלכתי רועדת כולי לדרקון. ליאו עזר לי לעלות והמראנו למחנה החצויים.