בסוף הסיור הוא הביא אותי לילדה שראיתי קודם בעלת החולצה הוורודה והשיער השטני האסוף לקוקו. היא חייכה אליי וחייכתי אליה חזרה. הלב שלי נצבט כשחשבתי שוב על אביב, שלא יודעת על העולם המדהים הזה. "גם היא חצוייה," כירון אמר ומצמצתי. "אתה קורא מחשבות?" שאלתי אותו בפליאה, והילדה צחקקה. התבלבלתי עוד יותר. כירון חייך אליה. "במובן מסויים. אבל היא תבוא לכאן בקרוב," הוא הבטיח לי. חייכתי בהיסוס. "נועה, את יכולה להסביר לה את כל השאר? עשיתי לה את הסיור הבסיסי." הוא פנה אל הילדה עם החולצה הוורודה שעכשיו ידעתי שקוראים לה נועה,ש הנהנה, וכירון הנהן גם ודהר משם. פערתי את הפה כשהוא נעלם במהירות הבזק, כמו הפגסוס השחור ההוא רק בדהירה. שוב הייתה לי סחרחורת, רק שהפעם הצטרף אליה כאב ראש קטן. נועה חייכה אליי. "ברוכה הבאה," אמרה לי. שתקתי. היא בחנה אותי. "את עם חולצה שחורה... זה לא טוב." מלמלה. מצמצתי ושילבתי ידיים, כמו להסתיר את החולצה. "למה?" שאלתי בחוסר הבנה. היא נשמה נשימה עמוקה מהאוויר הצח, ורק עכשיו שמתי לב שהאוויר פה שונה מהאוויר שמחוץ למחנה החצויים. הוא כאילו גרם לי להיות מרוכזת (משימה קשה בשבילי) והרגשתי שנשמתי חמצן טהור. "החולצות כאן אומרות איזו דרגה את במחנה, או מה התפקיד שלך. נכון שאני עם חולצה וורודה?" שאלה אותי והנהנתי. "זה אומר שאני מקבלת חצויים חדשים." אמרה וחייכה. חייכתי גם בהיסוס. "מגניב," אמרתי, למרות שבעצמי לא ידעתי למה אמרתי 'מגניב'. היא הנהנה. "כן. וחולצות כחולות אומר להביא לכאן חצויים חדשים." המשיכה. התבלבלתי. "מה זה אומר?" שאלתי. היא חייכה. "את יוצאת דופן כי אבא שלך חצויי והוא הביא אותך לכאן. אבל בדרך כלל מי שזה התפקיד שלו עף על פגסוס עד לבית של החצויי בלילה ומביא אותו." הסבירה. "ואלה רק האלה עם החולצות הכחולות," אמרתי והיא הנהנה. "כן. ואמרתי שזה לא טוב שאת עם שחור כי חצויים חדשים הם בחולצות טריקו לבנות. בואי, ניקח לך אחת ותיהיי איתה עד שתעלי לחולצה כתומה," אמרה ורצה לאנשיהו. מצמצתי ורצתי אחריה. "לאן אנחנו הולכות?" צעקתי. "להביא לך חולצה לבנה," היא ענתה ופתחה משהו שנראה כמו מחסן מבחוץ. פערתי את הפה כשהדלת נפתחה, כי מבפנים זה ממש לא נראה כמו מחסן, אלה משהו כמו חנות בגדים. היא חייכה אליי והתנשמה מהריצה תוך כדי.

"ברוכה הבאה למחסן הבגדים של מחנה החצויים הישראלי ברעננה," הכריזה בנימה חגיגית ואז צחקקה לעצמה. נכנסתי, עדיין בהלם. בחרתי חולצה לבנה במידה שלי. כשסיימתי להתלבש ב"חדר מדידת החולצות" יצאנו והיא המשיכה להסביר לי את הנוהל של המחנה, שמצא חן בעיניי יותר ויותר. "עכשיו הארוחת ערב, בשעה שמונה. ואז אין כלום יותר ומחר תתחילי להתאמן. כל אחד יושב איפה שהוא רוצה בחדר אוכל- "אני יודעת, כירון אמר לי-" קטעתי אותה אבל היא התעלמה ממני- חצוייה וורודה מעצבנת- "ואני בת פוסידון, דרך אגב." אמרה וחייכה אליי. הנהנתי ובחנתי אותה, מחפשת סימנים שהיא דומה לפרסי. העיניים שלה היו כחול עמוק, כמו הצבע שיש עמוק במים, אלה הממש עמוקים, ושאפילו החיות מים בקושי חיות שם מרוב שזה עמוק. רעדתי מהמחשבה עליהם. אני שונאת מים מושבעת. "אנחנו יכולות לשבת ביחד. תודה לאל זה לא כמו במחנות שבארצות הברית," אמרה והובילה אותי לשולחן אחד. התיישבנו, ובזמן שחיכינו הוא התמלא עוד והחדר המה דיבורים וחצויים מכל הגילאים. נועה חייכה אליי. בהיתי באוויר שהיה מולי. עדיין לא עיכלתי הכל. פתאום שמעתי מישהו מקיש במזלג על כוס, וכולם השתתקו בבת אחת והסתכלו לאנשהו. מצמצתי והסתכלתי לאן שהם הסתכלו- כירון. חייכתי. גם הוא חייך בנועם לכולם. "שיהיה לכולם בתיאבון. היום הגיעה אלינו חצוייה חדשה, נועה את יכולה לקום ולהסביר?" הוא שאל אותה ונועה לידי הנהנה וקמה. כולם הסתכלו עלינו עכשיו, והרגשתי איך אני מאדימה כולי ומתחילה להזיע מלחץ. הייתה לי הרגשה שאם יבקשו ממני לדבר, אני אתעלף על המקום. נועה הסבירה להם מי אני, ומה אני (נצר הפייסטוס) ושאני שולטת באש בדיוק כמו ליאו המפורסם (חייכתי לעצמי חיוך גדול בנקודה הזאת והתאפקתי מלפרוץ בצחוק כי הם עשו מאבא שלי איזו אגדה מהלכת כמו שלמה המלך) ושיעזרו לי להתאקלם כאן. היא חזרה לשבת והסתכלה עליי. כולם שתקו וחלק התחילו להתלחש אחד עם השני וחלק הצביעו עליי במזלגות ובסכינים שלהם. נלחצתי בעיקר מהסכינים.

כירון כחכח בגרונו ונקש שוב בכוס היין וכולם הסתכלו עליו שוב, תודה לאל. (או לאלים? התבלבלתי) נשמתי בהקלה ונועה חייכה ומי שהיה לידה (לבוש בחולצה כחולה) גיחך עליי. כירון דיבר על התפוס ת'דגל שיהיה בקרוב בסוף שבוע, ושהרומאים יבואו לבקר בקרוב וגם מחנות מארצות אחרות. כולם התחילו להתרגש, וכירון אמר שאפשר להתחיל לאכול ומיד הדיבורים חזרו ונשמעו כמו זמזם דבורים. נלחצתי שוב. אני קלאוסטרופובית, שזה אומר פחד ממקומות קטנים. נועה חייכה אליי חיוך מרגיעה, והופיע בצלחת שלה אוכל. התפלאתי. "איך?" התחלתי להגיד, אבל הנער בעל החולצה הכחולה (הוא מביא גם חצויים חדשים) קטע אותי. "דברי אליה. רק צייני אם את אלרגית למשהו, ותוסיפי את מה שאת אלרגית אליו למאכל. נגיד תגידי: 'לחם בלי גלוטן!'" לחם הופיע בצלחת שלו ופערתי את הפה. הוא חייך אליי. "נעים מאוד, אני טום. למי שכבר ממש מומחה אז הוא לא צריך לדבר אליה, אלה פשוט לחשוב את מה שהוא רוצה" אמר וכמו כדי להדגים לי הופיע בצלחת שלו גם בשר ליד הלחם. הוא חייך לעצמו והתיישב והתחיל לאכול. כחכחתי בגרון. "רצויי שתעמדי ותדברי ממש ברור," טום אמר לי תוך כדי אכילה והנהנתי ונעמדתי, מרגישה מגוכחת. "אממ... בייקון?" אמרתי בהיסוס, והופיע קצת בייקון. טום חייך, בלע ואמר "ככל שאת יותר מהוססת מופיע יותר קצת אוכל. דברי בביטחון," אמר בקול רגוע. מצמצתי, בלעתי רוק והנהנתי. נשמתי נשימה עמוקה, מרגיעה. פתאום רציתי הבייתה."המבורגר וצ'יפס," אמרתי בקול רועד מדמעות והופיע לי המבורגר וצ'יפס בצלחת. התפלאתי ונועה וטום מחאו לי כפיים בצחקוקים וחיוכים. "יפה! בירכותיי, הארוחה המזומנת הראשונה שלך," אמר בחיוך וחייכתי והתיישבתי. התחלתי לאכול, מחכה שיקרה משהו. כעבור חמש דקות שלא קרה בהן כלום שאלתי "מה עומד לקרות עכשיו?" ובלעתי תפוח אדמה אפויי. טום הסתכל עליי, קוטע תוך כדי כך שיחה מרתקת עם נועה, שנראתה עצבנית משום מה. היא שתתה משקה אדום שלא זיהיתי מהכוס שלה. (אבל קיוויתי מאוד שזה לא יין. לא רציתי שהמדריכה שלי תהיה שיכורה) "עכשיו אחרי הארוחה כולם ילכו לישון בביתנים שלהם. אה, ואני בן פוסידון," הוא אמר לי וחייך. חייכתי לנועה, שלא השיבה חיוך אלא המשיכה להראות עצבנית. עכשיו שמתי לב שלטום יש גם עיניים בצבע כחול עמוק מים כמו שקראתי לזה. "אז טום הוא אחיך, מה?" שאלתי אותה בחיוך וחזרתי לאכול המבורגר שהיה דרך אגב ההמבורגר הכי טעים שאכלתי בחיי. היא עשתה פרצוף והנהנה תוך הגנבת מבט לטום. "לצערי," מלמלה וגמרה לאכול. נשמעה נשיפת קונכייה, ונועה הובילה אותי לביתן 9. היא עדיין נראתה עצבנית, אבל עכשיו גם נראתה עייפה בנוסף. שמרתי ממנה מרחק. "מחר תתאמני עם הביתן שלך. זאת המשפחה שלך מהיום, בכל עת וכל צרה" אמרה והדלת נפתחה. מצמצתי. "יש סיסמה לדלת?" שאלתי והתחלתי ללכת לביתן, שהיה חשוך מבפנים אבל איך שנכנסתי נדלק אור כחול לבן. קפצתי ונועה צחקה. שמחתי שהיא שמחה, אבל לא שמחתי להיות מקור השמחה."לא, זה סתם צירוף מקרים, הדלת נפתחת כל פעם שמישהו מתקרב אליה ככה" אמרה בחיוך והנהנתי. "וזה טריק של ביתן הפייסטוס בלבד, שתדעי." הוסיפה וחייכתי בגאווה. נכנסתי לביתן והדלת נסגרה. מצאתי לי מיטה והלכתי לישון במתח ליום החדש. בהיתי בכילה המון זמן לפני שנרדמתי. חצויים...אלים...האם זה אומר שלא אצטרך להסתיר יותר את העובדה שאני שולטת באש? לצערי האור נכבה איך שנשכבתי ועצמתי עיניים, אז לא הספקתי להרהר יותר מדי. נרדמתי.