אני ואביב חיבקנו אחת את השנייה כדי לא להיפרד במרחבי הזמן- במלוא מובן המילה. בעודינו עומדות במקום מלאות באימה, ראינו מלא תמונות, אנשים בבגדים עתיקים, מסעדות ישנות, כרכרות, מכוניות, המנורה הראשונה שדלקה ועוד כל מיני המצאות 'חדשות'. והרגשנו כאילו אנחנו רצות ממש מהר בלי לרוץ. כעבור רגע היינו בחוץ, וראינו את אותי הקודמת יוצאת מהבית שלי בהווה שלנו במאה ה21. עשיתי 'ששש' לאביב בשפתיים וגררתי אותה מתחת לשיח. היא נראתה ירקרקה ושיקפה בדיוק את איך שהרגשתי. מסע בזמן זה דבר מטלטל. "מה קורה כאן?" אביב לחשה ונראתה המומה וחיוורת. היא צבטה את עצמה למקרה שהיא חולמת. שתקתי והסתכלתי על עצמי הקודמת ניגשת לאביב הקודמת בהרגשה מוזרה. תדמיינו את עצמכם שמשתקף במראה יוצאים ממנה ועומד מולכם, ככה זה בערך מרגיש. סיפרתי לאביב שהייתה לידי בקצרה מה קרה לנו עכשיו ואיפה אנחנו. בסוף היא הנהנה ונראתה שקועה במחשבות. "צריך למהר. עוד כמה שניות אני אהיה ליד מיקי ולידך, ואז... טוב, את יודעת." אמרתי, ואביב הנהנה בלחץ והסתכלה על שתינו הקודמות. אחרי נשימה עמוקה של שתינו הלכנו להסתתר מתחת לשיח אחר במהירות והרגשתי כמו במחבואים. "אסור לנו להיתקל באף אחד," לחשתי כשהגענו אליו. בשלב הזה כבר התחלתי להבין שלשחק עם הזמן זה מסוכן- ראיתם מה קרה עם מיקי. אביב הנהנה ותפסה לי בכתף והצביעה על מיקי שהלך לכביש. הנהנתי בבהלה. "מה נעשה?" לחשתי ובלעתי רוק. לא הייתה לי שום תוכנית והרגשתי רע עם זה. "יש לי רעיון," אביב לחשה, קמה ותפסה את מיקי שנייה לפני שפגעה בו המכונית וטסה אליי חזרה איתו בשיא המהירות. מיקי יילל במחאה, גילה שזאת אביב שמחזיקה אותו, נרגע והתחיל מקלחת. הלב שלי דפק במהירות. "תלחצי עכשיו על השעון," אביב סיננה ומיקי התחיל להירגע ואפילו גרגר בזרועותיה. היא נתנה לי יד, תפסה חזק במיקי והזזתי את המחוגים קדימה ביד הפנוייה. הספקנו לשמוע את הצעקה המבוהלת של אביב הקודמת צועקת "מיקי!" לפני שנעלמנו לזמן ולהסטוריה החדשה שלנו. חזרנו להווה, ומיקי היה בחיים לשמחתינו. הוא קפץ ורחרח את הכורסא שהייתה לי בסלון בבית ואז התחכח בה לסימון הטריטוריה שלו. אביב חייכה חיוך גדול. "קברתם אותו ב... היסטוריה החלופית?" שאלתי אותה בחשש. היא הנהנה. "מעניין מה קרה לקבר שלו. אני רצה לבדוק," אמרה בהתלהבות והנהנתי. היא לקחה את מיקי בידיים שוב ויצאה. "תכתבי לי בוואצאפ מה קרה!" נזכרתי לצעוק לה כשהיא כבר הייתה בדלת. היא הסתכלה אחורה והנהנה. חייכתי. שמחתי שאני לא לבד בעניין הזה. חזרתי לחדר שלי המומה וברגשות מעורבבים. מיקי כמעט מת בגללי! לבסוף הצלחתי אכשהו להרדם.

כעבור שעה התעוררתי בבהלה לקול צלצול ההודעות בפלאפון שלי של הוואצאפ, ולקחתי את המכשיר מנומנמת עדיין. ניסיתי להיזכר מה חלמתי. משהו על קנטאור וחוף ים ... חלום הזויי ביותר. עזבתי את זה ונכנסתי לוואצאפ. לשמחתי זאת הייתה אביב ומיהרתי להיכנס לצ'אט איתה ולקרוא.

''מיקי חי!!! השעון הזה אדיר!! הקבר נעלם! היית צריכה לראות את הפרצוף של ההורים שלי כששאלתי מה קרה לקבר של מיקי,' כתבה. צחקתי. 'אבא חשב שאני צריכה פסיכולוג ואמא כמעט התעלפה. ואז הם בדקו שמיקי בסדר וראו שכן. אני חייבת לך' חייכתי וצחקתי בהנאה. שלחתי: 'אני כל כך שמחה בשבילך!' היא שלחה סמיילי מחייך והמון לבבות ולבסוף סמיילים של חתולים. סגרתי את הפלאפון.'וואוו', חשבתי. קמתי והסתכלתי החוצה בחלון. היה יום בהיר והשמיים היו בלי עננים.