"כל הכבוד," אמר והסתכל עליי. "אני גאה בכולכם. כולכם עברתם את הבחינות," הוסיף בקול רגוע. בן הזאוס בחליפה הירוקה השתנק. "בחינות?" שאל, וזאוס חייך אליו. "כן, דניס. בחינות. אתם נבחנתם עכשיו," אמר, ודניס פער את הפה. "אבא?" חרחר ומלך האלים חייך אליו. פתאום הספינה נעלמה, ועמדנו על דשא. נשמתי בהקלה. זאוס הופיע מולינו וסקר את כולנו במבטו. היה לו שיער שחור, עיניים כחולות מחשמלות והוא לבש בגדים כחולים שהיו מצויירים עליהם עננים. פגסוס לבן ומרהיב בא אלינו, ונופף לידו בכנפיו הגדולות. "אתם תחזרו עליו למחנה. מיקה, תדאגי להם" אמר לי. בלעתי רוק. "למה אני?" רטנתי. הוא חייך. "כי ככה את. דניס, תחזור בשלום בבקשה למחנה" ביקש ממנו, ובן זאוס הנהן ברעד. הנחתי שזה קצת מלחיץ כשאבא שלך הוא מלך האלים. טום עדיין נראה המום ועמד כמו פסל. "עברתי?..." הוא אמר מידי פעם. זאוס הסתכל עליו בדאגה. "והוא צריך משהו נגד הלם. מיקה, תיקחי אותו בבקשה למרפאה," ביקש ממני. עשיתי פרצוף אבל הנהנתי. עלינו כולנו על הפגסוס הלבן והמדהים, ואני החזקתי במושכות. הסתכלתי על מלך האלים, והוא חייך אליי. "בהצלחה, מיקה." אמר ונעלם במקום. המראתי למחנה בהרגשה לא טובה, וכולם שתקו מאחוריי, אפילו הילדה הקטנה בת העשר. בסוף הגענו למחנה, ונחתנו. כולם ירדו מהפגסוס, והוא מיד המריא לאלים יודעים לאן. הלכתי עם טום למרפאה, והוא מיד קיבל זריקה מרגיעה. הוא חייך אליי ויצאנו משם. "תודה," טום אמר לי במבוכה. הנהנתי, במבוכה גם כן. "אל תספר לנועה על... אתה יודע." אמרתי כשאני מאדימה כולי. הוא חייך, הנהן, קרץ והלך לביתן פוסידון. נשארתי במקום כמה דקות, המומה מכל מה שעברתי עכשיו. חוץ מזה, יכול להיות שהרגע באמת נישקתי מישהו זר? כעבור כמה דקות ראיתי שנועה באה אליי. היא ראתה שזאת אני, חייכה ורצה אליי בזרועות פתוחות ובחיוכים. שמחתי לראות שהיא מחייכת. "מיקה! אלים אדירים, איך היה?" שאלה אותי כאילו שהכירה אותי שנים ארוכות. "ואיפה טום?" הוסיפה. חייכתי, כי רציתי להיות חברה שלה גם. "הוא הלך למרפאה כי הוא היה המום, אבל עכשיו הוא בביתן. והיה טוב," אמרתי. היא חייכה ונשמה בהקלה. צחקתי. נראה שיש לי חברה חדשה, והגעגועים לאביב התחילו להישכח קצת.

"מה קורה?" שאלתי אותה והתחלנו ללכת במחנה. הסתכלתי לכל הכיוונים בסקרנות. הוא באמת היה שונה מהמחנה האמריקאי. ליאו סיפר לי עליו המון. "אין הרבה דברים מגניבים כאן כמו בחוץ לארץ," נועה הודתה. משכתי בכתפיים. "אבל כאן זה יותר כיף משם, ואולי אפילו יותר כי אנחנו מדינה קטנה. יש תחרויות ריצה, ספורט-" בנקודה הזאת עשיתי פרצוף. אני גם שונאת ספורט. "ומוזיקה לפעמים. אבל זה לא תחרות, זה סתם לכיף," היא התנשפה. ראיתי שטום בא אלינו וחייכתי אליו. נועה עשתה פרצוף עכשיו. "בת פוסידון הזאת לא מסבירה טוב. יש כמה תחרויות שלא חובה להשתתף בהן," הוא אמר וחייך אליי. נועה נדחפה בינינו. "אבל צריך לבקש רשות ולהסביר למה את לא רוצה להשתתף. וחוץ מזה, תספרי לי קצת על המבחנים," היא התחננה. חייכתי והחלפתי מבטים עם טום. הוא עשה מבט ללא הבעה. "אש רדפה אחריי," אמרתי בקלילות ונועה פערה את הפה. "מה זאת אומרת? לא פחדת?" שאלה אותי. נאנחתי. "ברור שפחדתי. אבל אז גיליתי שאני חסינה לאש," אמרתי להם בחיוך. הם פערו את הפה והעיניים בהלם. "את חסינה לאש?" טום הצליח לשאול, והנהנתי בחוסר הבנה. "כן. מה כל כך מיוחד בזה?" שאלתי בנימת התגוננות. הם החליפו מבטים. "פשוט... האדם האחרון שהיה חסין לאש זה אבא שלך," טום אמר והסתכל עליי. לא ידעתי מה לומר כל כך. "אז?" שאלתי, באמת לא מבינה. טום נשם נשימה עמוקה. "את גם שולטת באש?" הוא שאל אותי, והנהנתי. הושטתי ידיים קדימה, ויצא גל אש. הם צרחו, וחייכתי, מרוצה מעצמי. כיביתי אותה בתנועה מעגלית באגרופי הידיים וסגרתי אותם גם לאגרוף. האש נעלמה, אבל נועה וטום נראו המומים עכשיו ממה שעשיתי. שילבתי ידיים. "מה?" שאלתי בקול מעוצבן. הם שוב החליפו מבטים.

""אולי..." נועה מלמלה. "אולי יהיה לך מסע חיפושים," הצליחה להגיד לי. הרמתי גבה בהרגשה לא טובה. האם זאת הסיבה שמלך האלים ורוח רפאים איחלו לי בהצלחה? לא נראה לי. הייתי במבחנים. זה בטח קשור אליהם. ככה לפחות ניסיתי להגיד לעצמי. אני חצוייה חדשה! למה שיהיה לי מסע? "למה?" הצלחתי לשאול. הם השפילו מבט לדשא בתיאום מושלם."אני לא יודעת. אולי כי..." נועה השתתקה. "יש לך איזה חפץ מיוחד?" שאלה לבסוף והסתכלה עליי. טום הסתכל גם בסקרנות. הלב שלי התחיל לפעום, ואוטומטית הכנסתי את היד לכיס- איפה שהיה השעון המיוחד שלי ושל ליאו. אבל לא יכול להיות שהם יודעים על זה. "לא," שיקרתי והחזקתי בחוזקה בשרשרת החדשה שהייתה לי על הצוואר- הנשק שקיבלתי מהמבחנים. נועה וטום שוב החליפו מבטים. נראה לי שהם עשו שיחת אחים דוממת שלא ממש הבנתי אותה. זה היה משהו כזה: 'אתה תשאל אותה.' 'לא, את!' נועה: 'לא, אתה.' בסוף טום נאנח והסתכל עליי שוב. "מה את מסתירה מאיתנו?" שאל אותי. הסמקתי. "כלום," מלמלתי ושיקרתי. הם בהו בי. נשכתי שפתיים וכמעט הוצאתי את השעון הקסום מהכיס- אבל ברגע האחרון התחרטתי והשארתי אותו שם. "אני לא מסתירה כלום," התעקשתי והוצאתי את היד בקושי מסויים מהכיס. הם החליפו מבטים בפעם המיליון, ככה נראה לי. "טוב," נועה אמרה לבסוף. "אבל תדעי לך שאם את מסתירה משהו, בין כך וכך אני וטום נגלה אותו בסוף." חייכתי במאמץ. היא הסתלקה. "רוצה לבדוק מה השרשרת שלי עושה?" שאלתי את טום ונגעתי שוב בעיגול הלבן שהיה מונח לי על הצוואר. הוא הנהן. "תתעלמי ממנה," יעץ לי וחייכתי. כל אחד יועץ לי להתעלם מהאחר. צחקקתי והלכנו במחנה. "לאן הולכים? ואיפה אפשר לבדוק את זה?" שאלתי והצבעתי על העיגול. הוא חייך והצביע לבניין עם כיפה עגולה. זה הזכיר לי קצת את אל אקצא שבירושליים. נכנסנו לבניין.