הגענו למה שנראה כמו מחנה רגיל. שתקתי וירדתי מפסטוס, שגרגר כנפרד ממני. ליאו טפח לו על גופו וזה המריא לשמיים בנשיפת אש. ליאו חייך לנקודה האחרונה שבה הדרקון נראה. "הוא תמיד חייב להשוויץ. בואי." אמר לי. הייתי נטועה במקום מהלם על זה שרכבתי על דרקון עכשיו. הוא הרים גבה וטפח לי על הגב טפיחה עדינה, בדיוק כמו שמיקה עושה כשאני צריכה עידוד או דחיפה. בלעתי רוק. "זה נראה כמו מחנה רגיל," הצלחתי להגיד והתחלנו ללכת. ליאו חייך שוב. "בינתיים." אמר בקול מסתורי ונכנסנו. נדהמתי. הוא צדק- זה רק נראה מחנה רגיל. בכל מקום ילדים עפו, זימנו מים לדשא מהים, מתוך הדשא הרך, הצמיחו אותו, (הנחתי שאלו ילדי דמטר) שרו מדהים ועוד ועוד. הסתחררתי כל כך עד שליאו היה צריך לייצב אותי. הוא צחק בחוצפתו. "תתרגלי עם הזמן. עכשיו בואי, הולכים לפגוש את כירון" אמר בקול שנשמע מתוח קצת משום מה. הנהנתי ברעד והלכתי אחריו. הילדים הפסיקו לעשות בבת אחת מה שהם עשו והסתכלו עלינו. זזתי במבוכה במקום ורצתי ללכת ליד ליאו, שלא הסתכל עליהם כמו בכוונה. "למה הם מסתכלים עלינו?" שאלתי. הוא חייך בהיסח דעת. הלב שלי נעצר שראיתי שהוא נראה עצוב- ליאו אף פעם לא נראה עצוב. "בטח יסבירו לך אחר כך. כירון!" הוא קרא. הרמתי את המבט לראות אל מי הוא מדבר. איש בכיסא גלגלים הסתכל עלינו ואז חייך. "ליאו! שלום! טוב לראות אותך שוב." הם התחבקו חיבוק קצר והתנתקו. ליאו עלה באש ומיהר לכבות את עצמו. בהיתי בו בלב דופק כשעשן יצא לו מהשיער, מהידיים ומהבגדים. בלעתי רוק שוב. ולחשוב שמיקה חיה עם זה. כירון הסתכל עליי במבט שלא הצלחתי להגדיר- הוא הזכיר לי את קליפסו, גם הוא נראה חסר גיל. הצטמררתי. ליאו הסתכל עליי ושם לי יד על הכתף. דחיתי אותו, מבועתת מהמחשבה שתוך רגע הוא יכול לעלות אותי באש. הוא מצמץ. "כירון, זוכר את מיקה? הבת שלי?" שאל ליאו. כירון חייך והנהן. "אני חושב עליה הרבה לאחרונה עקב המסע. מה קרה?" שאל. ליאו חייך. "זאת חברה הכי טובה שלה, אביב ניקסון" אמר בטון חגיגי. כירון בחן אותי וזזתי באי נחת במקום. הלב שלי דפק. היה קשה להאמין שהוא קנטאור כשהוא יושב בכיסא גלגלים.

"למה היא כאן?" שאל כירון. נעלבתי מהשאלה. ליאו נשם עמוק. קלטתי שלא נעים לו מהמצב בדיוק כמוני, וחייכתי קצת. "אממ, טוב, רציתי לבדוק אם גם היא חצוייה" הוא הודה. כירון הנהן. "אני מבין. ביתן הרמס ומרקורי בבקשה" אמר הקנטאור וליאו הנהן, תפס בידי בידו הימנית וגרר אותי משם. "מי זה כירון?" דרשתי לדעת אחרי שליאו סגר את הדלת והתרחקנו קצת. בסדר, כירון קנטאור אבל זה לא אומר לי הרבה עליו. ליאו הלך במרץ. "כירון הוא המורה של כל החצויים בכל המחנות- הוא נודד מארץ לארץ, עכשיו כשבכל מיני ארצות התחילו להקים מחנות כמו מחנה יופיטר והחצויים המקוריים עקב ההבטחות של ג'ייסון ופרסי. החליטו אחרי המלחמות למינהן להקים מחנות בכל הארצות בהן התגלו חצויים- אפילו אם יבוא רק חצויי אחד למחנה, יהיה לו לאן ללכת." אמר במהירות והגיע לביתן הרמס/מרקורי תוך כדי ושם יד על הידית הכסופה. הנהנתי בפה פעור ובלב דופק עדיין. הייתה לי צמרמורת בכל הגוף ונשמתי עמוק. "ב..סדר," אמרתי והוא חייך חיוך מוטרד ואז פער את הפה והסתכל למעל הראש שלי. "מה?" שאלתי, מוכנה לעוד הפתעה על טבעית. הסתכלתי למעלה ומיד נרתעתי לאחור- משהו שנראה כמו הולוגרמה בצורת קלשון עקב אחריי לכל מקום שהלכתי, שהתכופפתי הוא ירד איתי, שעליתי הוא עלה איתי. "תרחיקו ממני את הדבר הזה!" צעקתי והתחלתי לרוץ בכל המחנה במעגלים וחזרתי לליאו מבועתת. "בבקשה," התחננתי והוא פרץ בצחוק, נדהמתי. איך הוא מסוגל? עשיתי פרצוף והסתובבתי אליו עם הגב בידיים משולבות ופרצוף חמוץ. "זהו זה," ליאו אמר כעבור שתי דקות בערך והסתובבתי אליו שוב בכעס. "מה זהו זה?" דרשתי לדעת. הוא הצביע למעלה. "זה נגמר." אמר. הסתכלתי למעלה וראיתי שהוא צודק- הקלשון ההולוגרמי נעלם לשמחתי. נשמתי בהקלה. פחדתי שזה יסתובב איתי כל החיים כבר. "בירכותיי, אביב ניקסון בת פוסידון, השולטת בימים ובאדמות ובהרי געש" אמר בטון רשמי. שתקתי בזמן שרעם הרעים בשמיים הבהירים. אכשהו ידעתי שפוסידון הקשיב ואישר את מה שליאו אמר. הדבר עשה לי בחילה קלה. "ביתן שלוש. בואי עכשיו," אמר והנהנתי בשקט ובאתי אחריו. נכנסנו לביתן פוסידון/נפטון כפי שהיה כתוב מעל הדלת באנגלית באותיות מסולסלות שהזכירו גלי ים. (אחר כך גיליתי שזה כתוב בכלל ביוונית עתיקה) הביתן הדיף ריח ים והיה צבוע צבע כחול עמוק, כמו המים הכי עמוקים שיש. בלעתי רוק. ליאו פתח את הדלת ואמר לי לבחור מיטה. פשוט התיישבתי על מיטה שלא היה עליה שום דבר ושמתי עליה טישו מהשירותים, לסמן שהיא שלי אכשהו. חזרתי אליו והוא חייך באשמה. "אני צריך ללכת עכשיו. אני אקרא למישהו שיעשה לך סיור," אמר והנהנתי. "חכי כאן שנייה." הוסיף ואז יצא וסגר את הדלת. נשארתי לבדי בביתן עצום ריק שהדיף ריח ים.

נשמתיעמוק והסתכלתי. ואז פתאום שמעתי מים זורמים לחלל כלשהו כאילו מישהו ממלא אמבטיה,והתבלבלתי. ממש עכשיו הייתי במלתחה הרי, וראיתי שהיא ריקה. נכנסתי לשם שוב ליתרביטחון. אף אחד לא השתמש בשום אמבטיה, כמו שניחשתי. ההרגשה הרעה שלי חזרה. חזרתילביתן עצמו ונדהמתי. הוא התמלא מים! אבל אכשהו הבגדים שלי לא נרטבו- למרות שכולו היה מלא מים עד הגג. הרגשתי בקרירות המים, אבלהבגדים שלי נשארו יבשים. הסתובבתי סיבוב שלם, מייצרת בועות קטנות תוך כדי, וראיתישגם המלתחה הייתה מלאה מים. פלטתי קריאת בהלה והלם וזה היה כמו לצעוק בחדר מלא הד.הלב שלי דפק והעיניים שלי התמלאו דמעות. מה קורה פה? ואז שמעתי דפיקות בדלת וצעקותהמומות. "אביב! אני לא נושם במים! תפסיקי את זה!" ליאו התחנן בחוץ בצעקות. התקרבתילדלת בלב דופק בשחייה. תמיד הייתי שחיינית טובה, לעומת מיקה שהעדיפה להישאר עלהיבשה כמה שיותר. "איך?" שאלתי בקול חנוק מדמעות של פחד. ליאו המשיךלדפוק על הדלת כמו מטורף. היה ברור שהוא לחוץ. "אני לא יודע! פשוט תעשי אתזה!" אמר. כשהייתי צמודה לדלת שמעתי את הקול שלו באופן כמעט נורמלי. התאמצתילחשוב. אוקיי. פשוט לעשות את זה. אולי זה אומר לא לחשוב? ואז נזכרתי מה חשבתיבהתחלה- שמישהו ממלא אמבטיה. חייכתי לעצמי ודמיינתי לעצמי אמבטיה בגודל הביתןמתרוקנת לביוב, ואכן המים נעלמו כמו לביוב בלתי נראה וזחלו לקירות שקיוויתי שהיובהם צינורות. פערתי את הפה, המומה ממה שעשיתי עכשיו. הלכתי רועדת כולי לליאו לפתוחלו את הדלת בשעה טובה. הוא עמד שם עם ילד שנראה קטן ממני- אני בכיתה י"א, בת17, והוא נראה בן 15. הילד קרץ לי משום מה. לילד היה שיער שחור קצוץ, עור לבן,עיניים כחולות שנצצו בשעשוע. הוא נראה כמו מישהו שהולך כפוף הרבה. ליאוהגניב אליו מבט מתוח. "תכירי, זה מתן, בן הרמס" אמר. מתן קד לי קידהונראה משועשע כולו ומתאפק מלצחוק. ליאו הנהן. "טוב, אני לא אפריע לכם. אביב-תהני במחנה, תשכילי בכוחות שלך, נתראה" אמר. קפאתי. "רגע! מתי מיקהתחזור?" דרשתי לדעת. ליאו הסתובב אליי כי הוא התחיל כבר ללכת לכיוון היציאהממחנה החצויים הישראלי. "שאלה טובה," הוא אמר, המריא על פסטוס אחרי שהואשרק במשרוקית שהוציא מחגורת הכלים שלו, ושניהם נעלמו.