כירון הסתכל עליי כשהתיישבנו בביניין המרכזי של מחנה החצויים הישראלי. גם פה הוא היה אדום, כמו המחנה האמריקאי של אבא. השפלתי מבטי לשולחן, אבל נועה נראתה המומה וכל הזמן פתחה את הפה כאילו רוצה לדבר אבל מיד סגרה אותו והסתכלה עליי המומה ואפילו צבטה את עצמה לפעמים ואז מצמצה ועיוותה את פניה בכאב וחוזר חלילה. טום היה שקט מאוד, והתיישב לידי ונועה מצידי השני. כירון עמד מולינו במבט רציני וחמור סבר והצליף בזנב שלו. "טוב, אז נועה בת פוסידון יקירתי. יש לך מושג מה קרה פה?" שאל, והתבלבלנו. למה הוא לא פונה אליי? נועה הנידה בראשה במבוכה ונראתה גם מבולבלת שהוא פנה אליה ולא אליי. "אני לא יודעת. אולי זאוס התערב ב"הכרה" של הפייסטוס במיקה כנצר שלו" אמרה והסתכלה עליי בבקשת תמיכה בהצעה שלה. לא ידעתי מה להגיד כל כך, אבל נראה שטום אחיה מתחיל להבין. "אז אולי זה העניין עם הברקים והרעמים שהיו!" אמר והזדקף. נזכרתי בדניס בן הזאוס שהיה איתנו במבחנים מלאי האימה וחייכתי קצת. כירון הנהן. "נראה שכן. אבל מיקה, את יודעת מה זה אומר שאת נצר הפייסטוס והבת של ליאו?" שאל וריכך קצת את מבטו וקולו כשפנה אליי. הנדתי בראש. הוא חייך. "כמובן שלא. את חצוייה חדשה. מדוע שתדעי? זה שאת הבת של ליאו וואלדס אומר שאת נצר הפייסטוס." 'מה אתה אומר.' חשבתי בעגמומיות. תה הופיע על השולחן, ואז דיוניסוס. הוא הסתכל עליי בעניין גם כן, כל כך בעניין עד שזזתי באי נחת. "תה?" שאל האל בעדינות מפתיעה והנדתי בראש, אבל נועה וטום לקחו. אני לא שותה מזרים. אני מעדיפה לדעת מה יש במשקה או במאכל. גם אם הם אלים, הזרים. כירון חייך אליי כיודע מה אני חושבת והרמתי אליו מבט מופתע בזמן שנועה וטום שמו סוכר בתה שלהם מצנצנת שגם הופיעה כמו משום מקום על השולחן הקטן. "אין שום דבר רע בתה, אני מבטיח לך. את יכולה לסמוך עליי," אמר בקול מרגיע. חייכתי במבוכה ולקחתי את התה ושמתי גם אני סוכר. נראה לי שכירון באמת קורא מחשבות. זה לא מצא חן בעיניי ממש. כירון כחכח בגרון בזמן ששתינו ודיוניסוס נקש באצבעותיו וקוקה קולה הופיעה וגם הוא שתה. "בסדר. אז את הבת של ליאו. זה אומר שיהיה לך קצת מסוכן בחוץ, כיוון שאת הבת של אחד מהשבעה. את יודעת מה זה אומר?" שאל והרים גבה. הנהנתי. נועה הפסיקה לשתות פתאום ונראתה כאילו התה כבר לא טעים לה כל כך, כנראה קלטה שיהיה לה מסוכן להיות חברה שלי. "אבא- אה, כלומר ליאו הסביר לי" אמרתי. כירון נראה מתרשם וחייכתי לעצמי. נועה חזרה לשתות בינתיים. הקנטאור הנהן בהתרשמות."אם כך, את אמורה לדעת שיהיה לך מסוכן לצאת מעתה החוצה לעולם האמיתי- לפחות זה שבלי המחנות. כן, יש מחנות כמעט בכל ארץ בעולם הרחב. מוטב ששני אלה ישמרו עלייך מהיום." אמר הסוס והחווה בראשו לטום ונועה, שהזדקפו ונראו מלאי חשיבות עצמית מודעת. הנהנתי בהיסוס. נזכרתי שהוא אמר שגם אביב חצוייה, ותהיתי מתי היא תבוא לכאן. קיוויתי שזה יהיה בקרוב מאוד- נועה וטום היו בסדר, אבל העדפתי את אביב נכון לעכשיו. כירון הסתכל עליי ונראה מודאג בכנות לשלומי. "במחנות את מוגנת, כמו חצוייה רגילה רק שאת נצר. יש לך שאלות?" שאל בעדינות והניח את התה שלו על השולחן. הנהנתי. היו לי שפע של שאלות. נועה וטום גם הניחו את הכוסות על השולחן וניערו את הידיים מהחום.

"אני אוכל לחזור לבתים שלי?" שאלתי. כירון חייך. "מובן שכן, כל עוד ליאו או קליפסו ילוו וישמרו עלייך עד שתלמדי לשמור על עצמך ולהשתמש בכוחות שלך כנצר." הנהנתי בהקלה ונועה חייכה. טוב, האמת שלא היו לי כל כך הרבה שאלות, מסתבר. כירון חייך ומר ד' נקש על השולחן. "אתם יכולים ללכת אם אין לכם עוד שאלות." אמר הקנטאור והנהנו וקמנו החוצה. טום נראה כרוצה לתת לי יד, אבל היסס. ילדי פוסידון הלכו לידי בשתיקה, ושמחתי כי זה נתן לי זמן לשקוע במחשבות. "אז את הבת של ליאו," נועה אמרה וניסתה להישמע עליזה, "כיף לך. את תיהיי מפורסמת בכל מחנה בעולם." אמרה והלחיצה אותי. טום הצליח לחייך כשראה שנלחצתי ונתן לי סוף סוף יד. "וזה אומר שגם אנחנו נהיה מפורסמים ושנצטרך לשמור על נצר הפייסטוס שלנו טוב טוב....על האש." אמר וקרץ. נשפתי ברוגז ושניהם צחקו. חייכתי. פתאום החולצה שלי שינתה צבע מלבן לכחול- וקפאתי במקום. מה קורה כאן? טום ונועה גם קפאו לידי, וטום חייך. "מזל טוב. עלית בדרגה," אמר וצחק. נועה גם. מצמצתי וחייכתי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף, ורציתי להגיע למיטה שלי בביתן, המוגנת מכל רע. נועה וטום נשארו מאחור לשמחתי. הלכתי לקרוס במיטה אחרי שהסטתי סביבה את הכילות בלחיצה על כפתור. התייפחתי. התגעגעתי לאביב, החברה הכי טובה והנורמלית שלי. אפילו שעכשיו לא הייתי צריכה להסתיר את זה שלפעמים אני עולה באש, התגעגעתי לחיים הרגילים. אפילו לבית ספר. התגעגעתי לאמא, ואז שמעתי צעדים בביתן, ומיד עשיתי את עצמי ישנה. נועה הסיטה קצת את הכילות, ראתה שאני ישנה ונרדמתי ומיהרה להחזיר אותן. "היא ישנה," שמעתי אותה לוחשת ואז את הדלת של הביתן נסגרת. נרדמתי כועסת, וחלמתי על האולימפוס. זאוס הסתכל עליי במבט רציני, וחייך כשהסתכלתי עליו גם.

"מיקה. מה שלומך?" שאל בקול ידידותי, אבל אני רק שילבתי ידיים בכעס והוא צחק. עשיתי פרצוף והסתובבתי עם הגב אליו. התנהגות לא מנומסת למלך האלים, אני יודעת. אבל לא אכפת לי אם זה אל או בן אדם, אני אתנהג אליו בצורה שווה כמו לכל אחד אחר. נשכתי שפתיים והסתכלתי על הדלת של האולימפוס. "אביב תגיע לכאן ממש בקרוב." הבטיח לי. הסתכלתי עליו. "מתי?" שאלתי. הוא חייך קצת. "היא בת פוסידון. אבל אל תאמרי לה דבר על כך. גורלך יתבהר לך בקרוב מאוד. מסע לפניכם. כשתחזרי ממנו- אביב תחכה לך כאן" אמר לי מלך האלים. דווקא בנקודה הזאת בחרתי להתעורר לקול הקונכייה המבשרת על ארוחת הערב, ומצמצתי. היה אור בתקרת המיטה שלי פתאום, למרות שהכילות היו במקום ולא הוסטו. ואז ראיתי שיש מנורה למעלה, והיא נדלקה כנראה כש"ראתה" שהתעוררתי. נזכרתי שאני בביתן הטכנולוגייה, נאנחתי וקמתי לארוחת הערב.