הגענו לבניין שמבפנים היה עשויי מזהב. פערתי את הפה בכניסה, וטום חייך בגאווה כאילו שהוא בעצמו בנה אותו. "אנבת' אידרכלה אותו. לא רע, נכון?" שאל אותי ואז צחק כשהנהנתי. "אנבת' מה עשתה?" שאלתי והוא מצמץ. "נו.. תכננה אותו." מלמל. חייכתי. נכנסנו. בפנים לא היה כלום, רק חלל ריק. חלל ריק מאוד יפה ומפואר. אבל אחרי החדר שבו נבחנתי (שנשבעתי לעצמי לא לחזור לשם לעולם כל עוד אני יכולה; היו לי סיוטים ממנו) נהייתי אנינת טעם בחדרים מעוצבים, והחדר הזה נראה לי אפילו עלוב. אבל אל תגלו את זה לאנבת', כי סביר להניח שהיא תדקור אותכם בחרב מהדרקון הלידי הזה שלה אם רק תעזו להוציא על זה ציוץ. נעמדנו באמצע של עיגול מזהב. חשדתי שהוא היה טהור, אבל לא הצלחתי לדעת בוודאות. טום חייך אליי ונעמד מולי. נעמדתי מולו במבט בלי הבעה והחזקתי את העיגול הלבן והקר ביד שלי. טום שלף נשק מהכיס, ואוטומטית צעקתי בבהלה וזרקתי עליו את העיגול. הוא צעק, ואז שאל "מיקה! מה את עושה?" וברח מהחומת אדמה שנוצרה. התנשפתי. "אין לי מושג," עניתי חצי בצעקה. טום ברח ממשהו, למרות שלא ראיתי כלום. "תפסיקי את זה!" צרח והתכופף ממשהו בלתי נראה. עמדתי מתוחה במקום, והסתכלתי על בן פוסידון שהסתובב בכל מיני אל אקצא בצרחות פה ושם. נשמתי נשימה עמוקה, והרמתי את הטיליון הלבן מהרצפה. בחנתי אותו, ובאינסטינג שלחתי את האצבע לאמצע העיגול- היה שם ציור מטושטש שעדיין לא הבנתי אותו- הוא כאילו היה מוקף בערפל, אבל זה נראה כמו עץ שחור ושרוף. לחצתי עליו, וטום הפסיק לברוח מיד והתנשף עם הידיים על הברכיים. הוא התקרב אליו תוך כדי התנשפויות ומחה זעה מהמצח. "מה זה היה?" שאל אותי. בהיתי המומה בקיר מולי. טום בחן אותי כאילו באור חדש. "את לא יודעת," אמר ושמעתי נימת אכזבה בקולו. הנהנתי משותקת. הוא נשם נשימה עמוקה. "טוב. צריך לחקור את הדבר הזה. זה הנשק שלי," אמר והציג לי את החרב שלו- חרב עם קת אחת ושני להבים. נרתעתי לאחור והוא חייך והחזיר אותה לנדן.

"קראתי לה קירקושית, כי... טוב, אני עדיין לא יודע איך להילחם בה ממש ורוב הזמן היא נופלת על הרצפה בקול קרקוש." הודה וצחקתי והצבעתי עליו. הוא חייך, מרוצה מעצמו. "באמת! אז שנלמד להילחם שנינו? קירקושית צריכה להיכנס לכושר," אמר וטפח על הנדן שלו. חייכתי והנהנתי. הוא שלף שוב את 'קירקושית' מהנדן, והחזיק חזק בקת. צמצמתי עיניים. הרגשתי זמזום בקול הגוף, ומלאת אנרגיה כשהחזקתי שוב בדבר העגול. וגם, משהו צלצל במוח שלי- כשטום אמר את המילה 'זמן.' נזכרתי בשעון. השעון! כמעט רציתי לספר לטום על מכונת הזמן שנמצאת לי בכיס, אבל ברגע האחרון היססתי. אבא אמר לא לספר לאף אחד אלא אם כן אני במקרה חירום. זה ממש לא נראה כמו מקרה חירום."את מוכנה?" טום שאל אותי והקפיץ אותי בבהלה. הנהנתי ובלעתי רוק. לחצתי שוב על הדבר הזה, וברגע הבא כבר הייתי בקצה השני של החדר- מאחוריי טום בדיוק כשהוא ניסה לתקוף אותי. "מה זה היה?" הוא שאל שוב ונפל קדימה על הפנים בצורה מביכה. היה לא מזל שהוא לא שיפד את עצמו עם החרב שלו עצמו. הוא מיהר לקום ולהסתובב אליי, שהייתי המומה מול הדלת הזהובה אבל כמה מיליון צעדים לפניי. פלטתי יבבה. (כן מביך.) "אני לא יודעת!" מחיתי. טום בחן אותי. "מה זה הדבר הזה על היד שלך?" שאל אותי. התבלבלתי. הסתכלתי על היד שלי, וראיתי רק את הדבר הלבן והמסתורי. אבל אז הסתכלתי על היד השנייה שלי- והרגשתי שהחדר מסתחרר. הוצאתי את השעון מהכיס, למרות שלא זכרתי שעשיתי את זה מתישהו. בלעתי רוק באימה. טום בחן את היד שלי כאילו זה הדבר המעניין ביותר שראה בחייו. "א..אני...אבא ביקש ממני לא לספר לאף אחד..." מלמלתי ואז קלטתי מה אני אומרת ומיהרתי לתקן: "זה סתם שעון," אמרתי בקול הכי משכנע שלי והחזרתי אותו לכיס ביד מזיעה. טום הסתכל לי בעיניים. "סתם שעון?" חזר אחריי. הנהנתי ברעד והרגשתי איך אני מאדימה. למה אני כל כך גרועה בלשקר?

עזבו כוחות על ושליטה באש. הייתי רוצה כוח על של לדעת לשקר בלי להיתפס בשקר. נשמתי נשימה עמוקה ונרעדת. "סתם שעון," טום אמר שוב. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. באמת שכמעט סיפרתי לו. באמת. אבל אז נזכרתי במבט הרציני של אבא שלי- והוא אף פעם לא רציני כמו שאתם בטח יודעים. אחרי הכל, זה ליאו. אבל הבטחתי לו לשמור על השעון בסוד. "זה סתם שעון," אמרתי לו שוב וחייכתי חיוך שנראה משכנע. טום בחן אותי פעם אחרונה, ואז נאנח. "שיהיה. שנחזור להילחם?" שאל אותי וחייך. הנהנתי במתח. מה אם אני שוב יוציא את השעון בלי לשים לב? וגם הייתה לי תיאוריה שאולי השעון קשור למה שקרה פה מקודם. מרחבי הזמן. מרחבי המקום והמיקום. זה די דומה, הייתי אומרת. וגם, עוד משהו- הייתה לי הרגשה מפחידה שכמעט התחלתי משהו ענקי בזה שכמעט הודיתי בשעון. הוצאתי את הדבר הלבן מהכיס השני, ולחצתי עליו שוב וחייכתי. הפעם חומת אש יצאה מולי. וטום צעק ונסוג לאחור, מפיל את קירקושית לרצפה תוך כדי בקול קרקוש. צחקתי לעצמי בעונג, גאה בעצמי שלא סיפרתי על הסוד המשפחתי וזה היה גם צחוק של הקלה. טום ניסה להרחיק את חומת האש ממנו בניפנופי ידיים קדימה, אבל נראה שזה רק מגביר את האש וחייכתי לעצמי חיוך גדול. הרגשתי אומץ פתאום, ונכנסתי לאש. להפתעתי לא נשרפתי- ההפך: הרגשתי שהאש מתמזגת בתוכי, שהיא חלק ממני, שהיא יוצאת ממני ומחכה לפקודותיי. זה היה כמו להיות ביום קיץ רותח, אבל לא ממש רותח, או כמו להיות ליד התנור שרק סיים לאפות את העוגה. הזמזם באוזניים שלי חזר, והרגשתי גם כאילו שיש מיליון זבובים או דבורים לידי. חייכתי, מלאת ביטחון. "תקפו אותו!" צעקתי והצבעתי על טום, שכבר נראה ממש מבוהל. הבהלתי את עצמי. הקול שלי נשמע בטוח בעצמו- אולי קצת יותר מידי, וממש לא הקול שלי. הרגשתי גם גבוהה יותר בתוך האש, כאילו שריחפתי באוויר. בזמן שטום ברח בצרחות השפלתי מבט למטה, וראיתי שאני באמת מרחפת באוויר. ברגע שהבנתי את זה, הופלתי לרצפה חצי בריחוף וחצי בכוח, ונאנקתי בכאב מהנפילה. האש נעלמה ממש כשם שהיא הופיעה, וטום התנשף ונראה כרוצה להרוג אותי. נאנקתי שוב, אבל הפעם מפחד. "מה זה היה?! מה חשבת לעצמך?!" הוא שאג עליי בזעם והתקרב לעברי בצעדים גדולים. התכווצתי בפחד ממנו, ואז שוב נאנקתי בכאב. המבט של טום התרכך והוא הסתכל על היד שלי, שהייתה מכופפת בזווית לא טבעית. הצטמררתי בכאב ממנה. הרגשתי כאילו יש לי חום, למרות שזה היה מוזר כי הייתי אמורה להיות חסינה לאש. מיליון מיקות התרוצצו לי בראש וצעקו: 'מה קורה פה?' 'מה קורה פה?' באימה. טום כרע לידי ברכיים. והרגשתי שאני מסמיקה. אני תמיד נבוכה ליד בנים. הוא נגע לי ביד וצרחתי בכאבים. הוא נשך שפתיים והרים אותי לעמידה. הסתחררתי. "אני מביא אותך למרפאה," אמר והנהנתי ודידינו החוצה. השעון נפל, וגם הדבר הלבן העגול. אבל הייתי כל כך מטושטשת מכאבים שלא שמתי לב.