שקעתי במחשבות, ובו זמנית התחלתי להרגיש עקצוצים בכל הגוף. צרחתי כשראיתי שאני הופכת לבלתי נראית. לוריאנה נסתה לתפוס אותי, אבל אני כבר התעוררתי בהתנשפות במיטה. "אמא...אמא..." מלמלתי שוב ושוב ורעדתי כולי. שנאתי את התחושה הזאת מהחלום הזה. נשמתי עמוק וקמתי, מחכה שגם לורי תתעורר מתישהו. כשהתאוששתי לגמרי היא קמה וחטפה מכה בראש מהמיטה העליונה. חייכתי. "איי. מה קרה?" מלמלה ושפשפה אותו. צחקתי. "כלום. רק חלמנו אחת על השנייה," אמרתי. 'חלום שהרגיש אמיתי מאוד,' חשבתי. לורי שתקה וניסתה לעכל את מה שאמרתי כרגע. חייכתי ועזרתי לה לקום לסיפון. עכשיו היה נעים מאוד, ולורי התאוששה וחייכתי וחזרתי לנהוג בספינה. טום עמד לידי וחייך אליי. הסמקתי והסתכלתי בריכוז על הים. "כל הכבוד, שודדת קטנה שלי." אמר ונישק אותי על הלחי. נועה לידי גיחכה והסמקתי עוד יותר. "סתום." אמרתי אבל הרגשתי גאווה. "את בדיוק כמו אבא שלך," טום אמר וחייך. מצמצתי וצחקתי בהנאה. כן, אני בדיוק כמו ליאו כשהוא היה צעיר. נועה גיחכה שוב ומחאה כפיים. החטפתי לה עם המרפק במותניים והיא צעקה בכאב והחטיפה לי בחזרה. עשינו קרב ידיים, מה שגרם לספינה להטלטל קצת. מיהרתי להתרכז בנהיגה בה שוב ונועה שרקה. "אהויי, קפטן! יש דג שם!" אמרה בת פוסידון והצביעה לים, שלא היה בו שום דג חוץ מדולפין בודד. עשיתי פרצוף והיא צחקה. טום חייך, קרץ וצחק גם.

בסוף צחקתי גם בלית ברירה, אבל אז התחלתי להרגיש מוזר.... 'הגעתם.' שמעתי את הקול של הפייסטוס בראש ומצמצתי וקפצתי. 'איך?' שאלתי את הפייסטוס בראש. שתיקה. עשיתי פרצוף. תהיתי אם גם ליאו הרגיש ככה לפעמים במסע שלו בארגו שתיים- שאבא שלו מתעלם ממנו. עשיתי פרצוף נוסף והתרכזתי בתחושה, שהתגברה בינתיים. זה היה בעיקר צמרמורות ותחושה שבא לי להקיא ים שלם, מה שלא היה הגיוני. לוריאנה הגיעה אליי. "את מרגישה את זה?" שאלה אותי במפתיע והסתכלה על הים. הנהנתי והכתפיים שלה נשמטו. נראה שהגענו לחוף המהופנטים. דניס נהיה גם עצוב. כל המסע הוא היה שתקן כזה, והשקט שלו סקרן אותי רק יותר לדעת מי הוא. לורי שפשפה את העיניים והלכה ממני. חזרתי לנהוג בריכוז בספינה, וטום היה לידי והסתכל בריכוז על המים כמחפש מפלצות. נועה התקרבה אלינו והסתכלה גם בריכוז על המים. לעומתם דניס כל פעם שבא גל צווח בבהלה והתנשף. חייכתי לעצמי ולוריאנה צחקה ובאה אליו בחיוך. המשכתי לנהוג, רואה דמויות מוזרות במים ומרגישה שאני מזיעה כולי מחום השמש. גם רעדתי משום מה והבטן שלי התהפכה מכל גל קטן. "מיקה," שמעתי את אבא שלי פתאום אומר ומצמצתי והסתכלתי בריכוז על הים. ראיתי את ליאו יושב ישיבה מזרחית על המים ומנופף לי בידו בשמחה. "שלום!" אמר בחיוך הקונדסי הרגיל שלו וטלטלתי את הראש בחוזקה. מצמצתי חזק ופתחתי שוב את העיניים בזהירות. אבא נעלם, השבח לאלים. אבל ההרגשה הרעה שלי התגברה. הרגליים שלי רעדו מרוב עמידה ממושכת. 'שלום,' נדמה שהים אומר לי.'יופי,' חשבתי בבהלה. 'עוד הזייה.' 'התחנה הבאה: השאול!' המשיך להגיד הים וצחק צחוק מרושע. מצמצתי ויצאתי מזה. עמדתי בדחף להקיא ונשמתי עמוק. "היי, כולם? אני חושבת שהגענו." אמרתי וכולם באו אליי. "למה? מה קרה?" שאל דניס והסתכל על הים ממש כמו בן פוסידון. שפשפתי את הראש, שהלם לי בכאב. לורי הסתכלה עליי בדאגה, והתחלתי לחשוב שאני בטח נראית זוועה אחרי כל היום בהגה ובשמש. ההרגשה הפנימית והבטנית שלי התאימה.

""אתם לא מרגישים את זה?" שאלתי ולורי מצמצה. דניס בהה בי וטום הסתכל עליי בחשדנות. "רצון להקיא? כי אני כן מרגישה את זה." לורי מלמלה ודניס צחקק. היא חייכה לעצמה ונאנחתי. טום הניד בראשו. "לא. הרגשה משונה כזאת. מין... כאילו שאתה שותה מים שוב ושוב בלי לשתות אותם." אמר. נועה הסתכלה עליו בפה פעור והנהנה חלושות. "כן," אמרה ואז הסתכלה על המים שוב משום מה. אני בעיקר ניסיתי לא להתעלף. הרגשתי שהמצח שלי בוער מחום והתגעגתי נורא לאבא שלי, בעיקר אחרי שראיתי אותו עכשיו. הוא בטח היה מטפל בי, וקליפסו הייתה מטפלת בי גם כמו שרק היא יודעת. התאפקתי מלבכות. התגעגעתי גם נורא לאביב, ולאמא שלי קליפסו. תהיתי איך היא תגיב כשאני יחזור הבייתה אחרי המסע והמחנה. "תקשיבו. יש משהו מתחת!" אמרה נועה בהתרגשות, למרות שלא ראיתי שום סיבה להתרגש עכשיו. "מתחת למה?" לורי שאלה בקול מוזר . נועה מחאה כפיים וכולנו הסתכלנו עליה. "משהו מתחת לספינה. נראה לי שזה קשור-" התחילה להגיד, אבל אז נשמע בום! והספינה נעצרה בבת אחת. נפלתי לישיבה והסתחררתי לעמידה. מיד אחרי זה הקאתי מעבר להגה וטום עשה הבעה של גועל. גם לוריאנה הקיאה מעבר לסיפון וגם דניס. חשבתי שרק אני לא מרגישה טוב, אבל נראה שטעיתי. יש. אפילו נועה החזיקה את הבטן וקרסה על הברכיים. טום רץ אליה ותמך בה. "מה קרה?" שאל. "הגענו." נאנקתי. כולם קפאו במקום. "את בטוחה?" לחש בן זאוס והנהנתי ומחיתי זיעה מהמצח. לא זכרתי מקרה שרציתי להיות בו באחד מהבתים של אחד מההורים שלי כמו עכשיו. טום פער את הפה ורץ להגה לנהוג במקומי, תודה לאלים. הסתכלתי עליו במבט אטום כי התחיל לכאוב לי הגרון. 'מחלה פסיכולוגית'', התאמצתי לחשוב. 'אלה בסך הכל געגועים הבייתה. אני מרגישה טוב.' המשכתי להתעקש במחשבה, אבל זה לא עזר לבטן שלי. "אני בן פוסידון. אני אסתדר. בואו נתחפף," אמר ולורי הנהנה בשמחה. כבר התחלתי לחשוב שחוזרים למחנה כשדניס ניסה להגיד משהו אבל לא הצליח, אז במקום זה הוא הצביע קדימה. הם הסתכלו עליו ולורי פערה את הפה. טום השמיע קולות של מאמץ יתר. "אני לא- זה תקוע-" אמר בחוסר אונים. עברתי לישיבה רועדת בינתיים ואז שמעתי צעדים מחוץ לספינה. "מי שם?" שמענו קול חדש של בן. הצוות שלי קפא ונשמתי עמוק בניסיון להרגיע את הבחילה החזקה שהייתה לי. סוף סוף הבנתי את הייזל לבסק, ידידה של אבא שלי ואחת מה'שבעה' בנבואה של 'ארגו שתיים.'

"פנינו לשלום!" הצלחתי להגיד ולעמוד כשאני נשענת על טום ברעד. "באנו להציל את 'חוף המהופנטים' ולשחרר אותם!" המשכתי ולורי החווירה. האיש שדיבר עכשיו היה מול הספינה עם חבריו. היו להם מדים והם החזיקו רובים, ועכשיו שמענו גם מסוק. "אמרו את שמכם!" פקד האיש. ניסיתי לעשות רושם של מפקדת כמו אבא שלי. "אני מיקה! זה טום! לוריאנה! דניס! נועה! באנו למטרות שלום!" אמרתי שוב והצבעתי על כל אחד כשאמרתי את שמו. האיש הוריד את הרובה(תודה לאלים) ובחן אותנו. הוא לחש משהו לחברו, וזה הנהן ובחן אותנו. חבר שלו הוציא בקבוק מים וחייך חיוך ערמומי ביותר. נועה התנשפה בחדות. "בסדר אם כך. בואו, ברוכים הבאים לחוף השקט ביותר בעולם!" אמר וצחק. לא יכולתי להתאפק יותר. קרסתי לישיבה והקאתי. טום נאנח בקול והוא ונועה עזרו לי לעמוד. ירדנו מהסיפון.