אז אממ אני כתבתי לנאנווורימו (NaNoWriMo) כמה קטעים קצרים שסיפרו סיפור שלם. בסופו של דבר הגעתי ל18461 מילים אז כל הכבוד לי!
הקטע הזה עכשיו הוא לא אחד מהקטעים שכתבתי בנאנווורימו אז הוא לא נכנס לספירת מילים, הוא פשוט מה שהתחיל הכל אז אני אפרסם את זה כאן.
אני חייבת להגיד שלקח לי זמן להחליט מתי לפרסם את הקטע הזה. מצד אחד הוא עושה קצת ספויילר להמשך, אבל מצד שני בלי הקטע הזה קצת קשה להבין מה יקרה בהמשך. אתם מוזמנים לדלג ואני אודיע לכם בפרק בו צריך לקרוא את הקטע הזה בשביל להבין, אם אתם לא רוצים ספויילרים.
אם אתם אוהבים את הקטע אני אשמח שתגיבו ותצביעו לפרק, זה יתן לי המון מוטיבציה להמשיך וגם פשוט יגרום לי להרגיש שאני לא עושה את זה לחינם ^^
אני אשתדל להעלות קטע חדש פעם בשבוע. אם תרצו אז פעמיים :>

•••

הצרחה הדהדה במסדרונות בית הספר כשהתלמידה הראשונה פתחה את דלת כיתתה.

״היי, אני יכול בבקשה להשאיל ממך עט?״ תיאודור, הנער שישב משמאלה של קייטי בכיתה, שאל והושיט את ידו כדי לקבל את העט. קייטי הביאה לו את העט, והוא חייך בהכרת תודה. ״הצלת את חיי.״ לרגע אחד הייתה בטוחה שראתה אותו מחמיץ פנים במורת רוח למשמע המשפט שאמר, אבל החיוך חזר אל פניו באותה מהירות שבה נעלם, וקייטי החליטה שהכל היה בדמיון שלה.
זה היה היום הראשון ללימודים, והיום הראשון בו פגשה את תיאודור, עם החיוך הכובש שלו וחוש ההומור המזוויע. אבל למרות זאת הייתה לה תמיד את ההרגשה הזאת שהוא לא באמת נמצא שם. כאילו התודעה שלו נמצאת במקום אחר, רחוקה אפילו יותר מגן עדן.

הדבר הראשון שהכה בה כשהכניסה את ראשה מבעד לדלת היה ריח הדם.

״על מה אתה חושב?״ הייתה שואלת אותו באותם רגעים בהם היה בוהה בקירות או במנורות עם חיוך מרוח על הפנים.
הוא היה מסתובב אליה, עדיין עם אותו חיוך אידיוטי, ומסתכל עליה בעיניים נוצצות. אותם עיניים שהייתה מוכנה לטבוע בהם, אם רק ירשה לה.
אבל הוא מעולם לא ענה על השאלה שלה. הוא תמיד היה מסתפק רק בחיוך הזה, בעיניים הכהות שהתמקדו בה ולא בחלל האוויר.
כמה הייתה נותנת בשביל שהוא יביט בה כך לנצח.

תלמידים מכיתות אחרות שמעו את צעקתה ומיהרו אל הנערה הדומעת שעמדה קפואה בפתח כיתתה.

הייתה פעם אחת שבה ענה על שאלתה. הוא בדיוק הביט באחת המנורות שעל התקרה עם אותו חיוך טיפשי על הפנים.
״על מה אתה חושב?״ קייטי שאלה.
תיאודור הפנה אליה את מבטו, ובלי להוריד את החיוך מהפנים ענה לה. ״חשבת פעם מה יקרה אם תתקעי במוח שלך שני חוטי חשמל?״
לתשובה הזאת היא לא ציפתה. כששם לב שלא ענתה לו, החליט לענות לשאלה שלו בעצמו. ״את סגרת הרגע את המעגל, המוח שלך ישרף.״ קולו נשמע כל כך נלהב, כאילו הוא רוצה לנסות לעשות את הדבר המטורף הזה בעצמו.
זאת הייתה הפעם האחרונה שקייטי שאלה אותו על מה הוא חושב.

כעת גם לעיניהם התגלה המראה המזוויע שזעזע את הנערה המסכנה.

כשהזמינו אותה למסיבות, קייטי מעולם לא הלכה. היא לא הבינה מה גורם הנאה בלהביך את עצמך מול מאות אנשים. למרות זאת, היא הסכימה ללכת כשהזמינו אותה למסיבה הזאת. אולי בגלל שהיה לה מצב רוח טוב באותו הרגע, או שרצתה לנסות פעם נוספת, ואולי זה בכלל היה בגלל התקווה העיוורת שלה שתיאודור יהיה שם.
תקווה שהתגלתה כנכונה.
כשהגיעה אל המקום, הוא עמד צמוד לקיר ובידו כוס עם בירה. היא הלכה לכיוונו, והוא חייך אליה את החיוך היפיפה שלו שהייתה מוכנה להרוג בשבילו. הוא הושיט אליה את הכוס. ״רוצה?״
היא דחתה את ההצעה בנענוע ראש. ״אני לא שותה אלכוהול,״ ענתה.
תיאודור משך בכתפיו ושפך את כל תוכן הכוס אל גרונו. קייטי לא הבינה למה הוא מוצא את המשקה הזה טעים כל כך. ״איפה החברים שלך?״ היא שאלה.
הוא הצביע לכיוון קבוצת אנשים שעמדה במרכז החדר ורקדה לצלילי המוזיקה. ״אני אצטרף אליהם כשאגמור.״
״תגמור את מה?״ היא חייכה בהתגרות.
״זה סוד.״ הוא קרץ לה, והלך למלא את הכוס שלו פעם נוספת. היא הניחה שזה היה רק הדמיון שלה, אבל בזווית עינה לא היה נדמה שהוא לקח לעצמו בירה.
לא הרבה זמן לאחר מכן הוא פונה אל בית החולים בעקבות הרעלת אלכוהול.
קייטי לא הלכה עוד למסיבות לאחר המקרה.

הצבע האדום כיסה את הקיר ואת הרצפה, כאילו מישהו בעט בדלי של צבע. אבל זה לא היה צבע. זה היה דם.

קייטי גם ביקרה פעם אחת בביתו של תיאודור, כאשר עבדו ביחד על עבודה לשיעור מדעים. החדר שלו היה צבוע בשחור וגרם לה לתחושת קלאסטרופוביה קלה, למרות שהחלונות נשארו פתוחים. על הקירות היו מודבקים ציורים, היא הניחה שהוא צייר אותם, שנצבעו כולם בצבעי אדום עז. כמו דם.
הייתה לו אחות קטנה בשם אמילי וגור חתולים בלונדיני שיילל מאחורי הדלת עד שתיאודור הכניס אותו. הגור נשכב על ברכיו של הנער וגרגר בהנאה כשהוא ליטף אותו בהיסח הדעת.
עברו כמה שעות עד שהלכה חזרה אל ביתה. היא גרמה לתיאודור להבטיח שהם לעולם לא ילמדו בבית שלו שוב.

הגופה נשענה על הקיר, העיניים החומות היו פעורות.

לקראת סוף שנת הלימודים, כשקייטי הכניסה את הציוד שלה אל הלוקר, תיאודור נגע בכתפה כדי למשוך את תשומת הלב שלה.
״תודה שהשאלת לי את העט שלך, שבצורה מוזרה לא מת עדיין.״ הוא אמר והושיט לה את העט.
היא לא רצתה להודות ששחכה ממנו לגמרי, אז רק חייכה במבוכה. ״זה בסדר, אתה יכול לשמור אותו.״
״אני לא צריך אותו יותר.״ הוא ענה בחיוך, והכניס את העט לתוך הלוקר שלה לפני שפנה ללכת משם.

ארבעה פצעי דקירה בחזה. מכתב ההתאבדות היה מוכתם בדם של המת.

בסוף השיעור האחרון, קייטי שמה לב שתיאודור לא קם עוד ממקומו.
״אתה לא הולך הביתה?״ שאלה אותו בסקרנות. לרוב הוא מיהר לצאת מהכיתה בסוף היום, כאילו החיים שלו תלויים בזה.
״אבא שלי אמור לאסוף אותי, אבל הוא הודיע שהוא עומד לאחר, אז אני מעדיף לחכות במזגן מאשר להתבשל בשמש.״ הוא ענה בחיוך.
״רק תיזהר שלא ינעלו אותך בפנים.״ היא אמרה והרימה את ילקוטה על גבה.
״אני אזהר.״ הוא ענה.
אלו היו המילים האחרונות ששמעה אותו אומר.

הדם כבר התייבש במהלך סוף השבוע. הסכין שהייתה מונחת על הרצפה הייתה מגואלת בדם. אבל אף אחד לא היה יכול לטעות בחיוך שנמרח על פניו של תיאודור, רגע לפני שנשם את נשימתו האחרונה.