השעון המעורר צלצל בבוקר והעיר את תיאודור משינה מלאה בחלומות. ההורים שלו דאגו לקנות לו טלפון חדש כבר ברגע בו הם שמעו שהקודם נשבר. מקרה שאחות קטנה ומסוימת הייתה מעורבת בו. הוא כיבה את השעון באנחה והתרומם לישיבה, מנסה לתפוס את שרידי החלום שצפו בראשו, אך הם התפוגגו לפני שהספיק. עוד סיבה לשנוא בקרים. או שעונות מעוררים. הוא לא היה יכול לחכות לרגע שבו הוא ילך לישון ולא יקום עוד לעולם. רק המחשבה הזאת גרמה לו להזיל ריר. הוא רצה שזה יקרה כבר.

אבל אז הוא נזכר בראיין. אותו הנער שפגש בכביש שממול לבית הספר ששינה את חייו מקצה לקצה. הוא לא היה יכול לוותר על זה עכשיו. הוא לא היה יכול לוותר עליו עכשיו. לא כשהוא סוף סוף מישהו שגורם לשמוח ככה.

הוא קם מהמיטה והתלבש. הפעם הוא לא בחר בחולצה שחורה. הוא מעולם לא חשב שהצבע השחור מתאים לו, בטח שלא מסמל אותו. הוא לבש שחור רק בגלל שזה מה שכולם חשבו עליו, וצבע את החדר שלו בשחור רק כדי להרחיק אנשים חטטניים.

הגיע הזמן לשנות את זה.

הוא רשם לעצמו לצבוע את החדר מחדש בזמן שלבש חולצה אדומה כהה. הוא הביט בעצמו במראה וחייך. זה היה נראה מדהים עליו. זה התאים לו הרבה יותר משחור. ראיין לגמרי יאהב את המראה הזה.

הוא הציץ בשעון שבטלפון שלו בשביל לבדוק מה השעה ואז יצא מהחדר והלך למטבח להכין לעצמו אוכל. הוא שפך דגני בוקר לקערה, אפילו לא שם לב כמה הוא שופך עד שאחדים התגלגלו מתוך הקערה ונחתו על השיש. הוא קילל בקול ודחף אותם לפה במהירות, לפני שמישהו ישים לב. הוא מזג חלב, עד כמה שהצליח בלי להפיל עוד דגנים, ואז התיישב מול השולחן והתחיל לאכול. עד שאמילי יצאה מהחדר שלה הוא כבר כמעט סיים את כל הקערה. אמילי בחנה את אחיה הגדול במבט מוטרד לפני שהלכה גם היא לאכול דגנים, אבל תיאודור אפילו לא שם לב לכך. הוא היה עסוק במחשבות. הוא ניסה למצוא מה תהיה הדרך הטובה ביותר לספר את ראיין את מה שהוא מרגיש, מה שעובר בראשו בכל פעם שהוא רואה אותו, שומע את קולו. הוא החליט לא לדחות את זה יותר. זה היום המושלם לספר לו את הכל, לנער ששינה את חייו.

הוא חזר לעצמו בראש על מה שהתכוון להגיד להגיד, שינה ותיקן את הניסוח עד שהוא היה מושלם עד כדי כך שלא היה עוד מה לתקן. הוא לא התכוון לוותר על ההזדמנות שלו, לא עכשיו כשיש לו אומץ לעשות זאת. הוא לא התכוון להתבלבל שוב ולהגיד רק את הדברים שהוא לא צריך להגיד. הוא ציווה לעצמו לא לחשוב על הפצעים של ראיין או על התאונה. אפילו לא על הזהות המגדרית שלו, שתיאודור עדיין לא הבין עד הסוף, למרות שקרא על כך בוויקיפדיה עד שהמסך החל לרצד מול עיניו. הוא לא רצה לגרום לו לבכות שוב. רק לחייך.

הוא קיווה גם שלא יתבלבל כמו שהתבלבל ביום לפני, ולא יביך את עצמו כמו אז.

הוא גם לא היה יכול לדבר על כך בבית הספר. הוא היה מוכרח לעשות זאת במקום אחר. מקום שבו ילדים אחרים לא יוכלו לשמוע אותם, דבר שיביך מאוד אותו, ואפילו גרוע יותר, יביך מאוד את ראיין.

רק לאחר שתכנן את הכל בראשו עד לפרטים הקטנים ביותר הוא קם משולחן האוכל והרים את תיקו. הוא יצא החוצה אל עבר בית הספר.

אל עבר יום חדש, יום שבו יעשה את הכל טוב יותר מאתמול.

הפעם הוא התכוון להצליח.