רק רציתי להגיד שאני אעריך מאוד אם תגיבו או תצביעו לפרק אם אהבתם אותו ^^

•••

באותו היום תיאודור התעורר מאוחר מהצפוי. הוא קם מהר להלך לארון וזרק על עצמו את הדבר הראשון שראה. בהתחלה הוא לבש את החולצה שלו הפוך, ואז הסתבך במשך דקה עם לסדר אותה. הוא יצא מחדרו במהירות. כשהגיע אל המטבח, אמילי כבר לא הייתה שם. הוא הציץ במהירות בשעון שעל התנור והתחיל לחשב. אם הוא יספיק להתארגן בחמש דקות ויצא הוא יספיק להגיע לשיעור הראשון.
הוא רץ לחדר המקלחת והתחיל לצחצח את שיניו במהירות, בכוח כזה שהמברשת חתכה את חניכיו והם התחילו לדמם. הוא טעם את הדם. טעם מתכתי. מעניין כמה דם יהיה על הגופה שלו כשימות. הוא חייך לעצמו כשדמיין את עצמו שוכב מת מתחת לבניין גבוה, דם מחתים את בגדיו.
הוא התנער מהמחשבה במהירות ושטף את הפה שלו. הוא העביר מהר יד בשיער והחליט שהוא נראה מספיק, ואז יצא במהירות והלך אל החדר שלו, אוסף את כל המחברות והספרים ודוחף אותם לתיק. הוא הסתבך עם הריצ'רץ', אבל בסוף הצליח לסגור את התא והרים את התיק על כתפו. בדרך לקח לעצמו תפוח, נגס בו, ואז יצא החוצה בריצה.

בחוץ ירד טפטוף גשם. תיאודור שקל את האפשרות לחזור פנימה ולהביא סוויטשירט, אבל החליט לוותר על כך והתחיל ללכת. במילא הוא היה עושה דברים כאלו בשביל הכיף. הולך בחוץ במבול כשהוא לבוש רק בגופייה ומכנסיים קצרים. זה לא שהקור לא הפריע לו, אלא שתמיד קיווה שאם יעמוד בחוץ בגשם מספיק זמן הוא יוכל למות מהקור.
כאילו השמיים נענו לבקשתו, מבול החל לרדת מהשמיים. תיאודור הביט בתפוח החצי אכול שלו לפני שזרק אותו לפח, ואז תפס את התיק שלו בניסיון לגונן עליו מפני הגשם.
עד שהגיע לבית הספר הוא כבר היה ספוג במים עד לשד עצמותיו ורעד כמו מטורף. הוא נכנס לבניין והסתכל סביבו. כל הדלתות היו סגורות. הוא נאבק בדחף לקלל ולזרוק משהו על הקיר ויצא חזרה אל הגשם. כבר לא היה לו אכפת מבית הספר. כבר לא היה אכפת לו מהגשם. הוא בסך הכל רצה לחזור הביתה ולהסתגר לבדו בחדר. אולי עם חתול קטן על הברכיים.
הוא פתח את דלת הבית ונכנס במהירות. הדבר הראשון שעשה היה מקלחת חמה, ולאחריה לבש שוב בגדים נקיים ולקח איתו שמיכה בשביל להתכרבל בסלון. כשהתיישב גולל בראשו את כל מה שקרה באותו הבוקר. היה עדיף שהוא היה מת בחוץ בגשם, החליט, זה היה שווה את כל הבוקר המזוויע הזה.
הוא הביט במסך השחור של הטלוויזיה מולו. הוא רצה לטבוע בתוך הריק הזה, לצוף בו לנצח בלי להרגיש עוד כלום. לא יהיה לו שם קר יותר, לא יהיה לו שם כואב יותר, הוא לעולם לא יהיה עייף אפילו. ממש כאילו הוא לא קיים. המחשבה הזו גרמה לו לצמרמורת במעלה עמוד השדרה. הוא שנא לחשוב על כך שאולי אין שום דבר אחרי המוות. אם זה באמת יהיה נכון, הוא היה מעדיף להישאר חי.
הבעיה היחידה הייתה שלא היה שום סיכוי שידע לפני שינסה.
הוא האמין כל חייו שהמוות יהיה מקום טוב בהרבה מאשר החיים. הוא היה רוצה לראות איך החלומות שלו מתגשמים. אבל המחשבה הקטנה הזאת לא הפסיקה להציק לו כל פעם שעלתה במוחו.
מייפל, שישן מכורבל על השטיח, שם לב לתיאודור וקפץ על הספה בשביל להתכרבל על ברכיו של הנער. תיאודור חייך לעצמו וליטף את החתול. מחווה טהורה כזאת מיצור כל כך טהור.
הוא הדליק את הטלוויזיה והתחיל להעביר ערוצים במהירות. הוא שנא לראות טלוויזיה, אבל החליט שאין לו משהו טוב יותר לעשות באותו הרגע.
ההשפעה של מסך טלוויזיה עליו לא היה גרוע כמו של טלפון נייד או של מחשב. בגלל המרחק היה לו יותר קל להתעלם מהנקודות והפסים שהבהבו על המסך בשלל צבעים. הוא מעולם לא הבין איך אנשים מצליחים להתעלם מדבר כל כך בולט, אבל זה לא היה הדבר הראשון שבו הוא היה שונה מכל אדם אחר.
בסופו של דבר הוא עצר על סדרה מצויירת שלא שמע עליה מעולם. הוא הסתכל במסך עד שהעיניים שלו התחילו לכאוב. הוא כיבה את הטלוויזיה עם השלט ושפשף את עיניו. לפחות הוא לא עושה דברים מטומטמים שהיה עושה בבית הספר ככל הנראה. כמו, לדוגמה, לרוץ לבית הספר בגשם סוער רק בשביל לגלות שהגיע באיחור. הוא נשף בבוז והביט בחתול שעל ברכיו.
בדיוק באותו הרגע דלת הכניסה נכנסה. תיאודור הרים את מבטו לראות מי נכנס, וראה את אמילי נועצת בו מבט מאשים. "זה ששברת את הטלפון שלך לא אומר שאתה יכול פשוט להישאר בבית." אמרה בקול נוזף.
הוא חייך אליה חיוך קטן. "אני לא הרגשתי טוב," ענה. הוא לא היה מודה בזה לפניה, אבל ההרגשה שלו כבר השתפרה כששמע עד כמה כועסת היא. "מי יודע, אולי אני חולה." הוא משך בכתפיו.
אמילי גלגלה את עיניה. "אל תראה טלוויזיה אם את החולה, מר חכם."
"לא ראיתי טלוויזיה," ענה לה כאילו זה ברור, ואז הרים את מייפל, שישן עד אז על רגליו ועכשיו ילל בתגובה, "ליטפתי חתול."
אמילי צחקקה ותיאודור חייך אליה, עדיין מחזיק באוויר את החתול המסכן שלא הבין מה קורה סביבו.
"כדאי שתדאג להשלים את מה שפספסת," אמרה בסוף, לאחר שתיאודור הניח את הגור חזרה על הספה.
"אני אשלים," ענה, אך החיוך שלו דעך כצפה בה מפנה אליו את גבו והולכת אל חדרה. הוא תהה מתי הספיקו להחליף ככה תפקידים.
ממתי היא זאת שדואגת לו?