זו הייתה שעת לילה מאוחרת, וכל החניכים בביתן הפייסטוס היו שקועים בשינה. חלקם היו שוקעים בשינה עמוקה ונטולת חלומות, ואחרים התהפכו במיטותיהם, ממלים ובועטים, בעקבות סיוטים שתקפו אותם. תקתוקי מכונות הפרו מדי פעם את הדממה ששררה מסביב.
רק חניכה אחת עוד הייתה ערה, יושבת בפינת הביתן ועובדת על אחת המכונות המתקתקות. היא קיוותה לסיים את הפרוייקט שלה עוד הלילה, בשביל שיהיה לה זמן להתחיל אחד חדש. במיוחד בגלל שזה לא היה אמור להיות קשה מדי.
קול התחבטות שנשמע מאחוריה הסיחו את דעתה של הנערה. היא הסתובבה אל עבר הקול וראתה את אחד החניכים הצעירים יותר, בטח בן אחת עשרה או שתיים עשרה, מתפתל במיטתו כאילו הוא נאבק בדמות בלתי נראית. החניכה חייכה כשראתה אותו מעיף את השמיכה ממיטתו, וקמה להרים אותה מהרצפה ולכסות אותו בה. היא ידעה איך זה להתמודד עם סיוטים, והיא רק קיוותה שהילד הזה יתרגל אליהם בקרוב. היא חזרה לעבודתה, מנסה להיזכר בשמו של הנער הנאבק. כנראה הוא לא היה במחנה יותר מדי זמן, והם פשוט לא הספיקו להכיר. היא תדאג לדבר איתו ברגע שיתעורר, החליטה, וחזרה להתמקד במכונה שבידה.
לא עבד זמן רב עד שהביתן התמלא בריח של עשן ובשר חרוך.
החצויה הסתובבה במהירות. היא הבינה את ריח העשן, הרבה פעמים קרה ששכחו לכבות מכונות בלילה והן נשרפו מעומס יתר, אבל האם מישהו היה ליד המכונה הפגועה?
פניה התמלאו באימה כשראתה את המראה המזעזע, וצווחה חנוקה עלתה בגרונה.
הילד ממקודם התנער והתפתל בטירוף במיטתו, עדיין נלחם באותה דמות בלתי נראית, אך הפעם עשן עלה מצווארו. כשהתקרבה אל המיטה ראתה את מקור העשן, והפעם לא הצליחה לעצור את האימה שפשטה בה. היה נראה כאילו להבות בלתי נראות מעכלות את צווארו של הנער המסכן, שהמשיך לבעוט ולהתהפך במיטתו.
היא ניסתה לנער אותו, לסטור לו, כל ניסיון נואש אחר בשביל להעיר אותו, אבל הייתה מסוגלת רק לצפות חסרת אונים בעוד תנועתיו של הילד נעשות איטיות יותר וכבדות יותר, עד שלבסוף נדמו לחלוטין.