נקודת מבט: נאטסו

נכון, המטרה שלי הייתה לעצור את זרף, אבל האם הדרך שבה בחרתי לעשות זאת טובה מספיק?
הרגשתי את חום הלהבות שהלכו וגדלו ככל שהידקתי את אחיזתי בזרף עצמו.
הסתכלתי על ידיי, שהתחילו להעלם. מה יקרה עכשיו?
לוסי אמרה משהו, אבל לא יכולתי לשמוע אותה.
חיוך קטן נפרש על שפתיו של אחי הגדול.
"למה?! למה אתה מחייך ככה?!" קול שלא היה שייך לי צעק על המכשף האפל.
"אתה באמת לא הבנת את מה שאמרתי, נכון?" זרף שאל אותי, או יותר נכון את אנ"ד.
הבטתי בו במבט מבולבל.
"אני לא הייתי כזה בהתחלה. יש עליי קללה שגורמת למי שאני אוהב למות, ובגלל זה איבדתי את עצמי. לחיות בצורה כזאת זה לא פשוט, לא רק שאני חי לנצח כי הגוף שלי לא מתבגר, אלא גם כל מי שפוגש אותי מת. לכן החלטתי שמישהו צריך להרוג אותי, ולשם כך יצרתי את השדים, אבל אף אחד מהם לא היה חזק מספיק בשביל להביס אותי. ואז יצרתי את השד האולטימטיבי, אנ"ד, אטריוס נאטסו דראגניל. ואני יודע שלך יש מספיק כוח כדי לסיים את הסיוט הזה." זרף אמר בלחש.
"אז אתה רוצה להגיד לי, שכל רמת הטרוף שלך, נגרמה בגלל קללה?" שאלתי בחוסר אמון.
"אם אתה לא מאמין לי אז תשאל את מאוויס, היא מקוללת בדיוק כמוני." זרף אמר.
"גם אם אתה אומר את האמת, המאסטרית הראשונה לא רוצחת אנשים על ימין ועל שמאל!" אמרתי בכעס.
"אתה אמיתי איתי עכשיו? אתה עומד להעלם בעוד מספר דקות, ואתה מעדיף לפתוח וויכוח מיותר?" זרף הרים גבה בשאלה.
"לך אין זכות להטיף לי! אילולא אתה לא היינו נכנסים למצב הזה מלכתחילה!" הכעס שלי התעצם יותר ויותר.
מזוית העין הצלחתי לראות את לוסי, האפי וגריי. האימה שהייתה בעיניהם, הפחד שלהם, ממני, מזרף, לא מגיע להם לחוות את זה.
דמעות של כעס, זעם ועצב עלו בעיניה של לוסי. היא תפסה את הספר, מסרבת לעזוב אותו, נאחזת בכך שאשאר.
"לוסי, גריי, האפי. תגידו לכולם שאני מצטער..." מלמלתי בשקט.
עצמתי את עיניי, בפעם האחרונה.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

נקודת מבט: לוסי

צעקה נפלטה מפי הבלונדינית. כתפייה רעדו ללא שליטה, מסרבת לקבל את המוות של החבר הכי טוב שלה.
העובדה שגם האפי בכה לא ממש עזרה ללוסי. היא כעסה, על גריי, על זרף, על נאטסו ובעיקר על עצמה.
"איך נתתי לו ללכת עם התוכנית הזאת?" לוסי אמרה בין יבבה אחת לאחרת.
"נאטסו ידע מה הוא עושה, וזאת הייתה הדרך היחידה..." גריי ניסה לנחם את הבחורה שלצידו.
לוסי חבטה בחזהו. "אם היית נותן לי ללכת אחריו הוא לא היה מת!" לוסי צעקה.
גריי, שגם ככה היה על הרצפה, לא הגיב.
"אם הייתי נותן לך ללכת כולנו היינו מתים לוסי!" גריי אמר לבסוף. הוא השתעל מעט.
לוסי הביטה לכיוון שבו היה הספר של אנ"ד לפני כמה דקות.
הדמעות המשיכו לרדת מעיניה של לוסי. "אם הייתי יודעת לפני, אז אולי הייתי מסוגלת להציל אותו..." היא מלמלה.
גריי הניח יד אחת על ראשה. "את לא ידעת, אף אחד מאיתנו לא ידע. אז אל תאשימי את עצמך." הוא אמר בקול חלוש.
לוסי הביטה בהאפי שישב לצידה. "מה עכשיו? איך ממשיכים מכאן?" היא שאלה.
"אה! זה מזכיר לי! נאטסו רצה לתת לך משהו, אבל הוא לא הספיק לעשות את זה." האפי אמר פתאום.
לוסי וגריי הביטו בחתול הכחול. "על מה אתה מדבר?" הם שאלו ביחד.
האפי הוציא מן התיק שלו פתק מקופל ומעט מקומט. הוא הושיט אותו לבחורה הבלונדינית.
לוסי לקחה את הפתק בידיים רועדות, מהססות. היא התלבטה בינה לבין עצמה האם לפתוח את הפתק או לא.
גריי לחץ את ידה בחולשה, מנסה לתת לה כוח.
לוסי נשמה עמוק. היא פתחה את המכתב והתחילה לקרוא.

" לוסי,
יש משהו שאני חייב להוריד מהחזה שלי, משהו שיכול לתת לך כיוון. אני רוצה, אבל לא יכול, כי אם אספר לך, זה יעמיד את כולם בסכנה, ואף אחד לא רוצה את זה. אם את קוראת את זה עכשיו, אני רק רוצה להגיד עד כמה אני מעריך ומעריץ אותך. לימדת אותי כל כך הרבה, ואני שמח שיצא לי להכיר אותך.
לוסי, כואב לי לשקר, אבל אין לי ברירה אחרת, חוץ מלקוות שהכל יהיה בסדר.
אם את קוראת את המכתב אחרי המלחמה, ככל הנראה שאני מת.
בחרתי לקחת את ההחלטה לידיים ולפעול. אני מצטער, אבל זאת הבחירה שלי ולמרות שאני לא מאה אחוז שלם איתה, זה עדיין משהו שאני צריך לעשות, למענך, למען כולם.
לוסי, למרות שאני נגד לספר לך, אני ארשום את זה ליתר ביטחון.
אני הוא אנ"ד, השד הכי חזק של זרף ובמקרה גם אחיו הצעיר. אני לא גאה בזה, אבל זה חלק ממי שאני נכון?
נאטסו

נ.ב- מהרגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שאנחנו לא רק חברים טובים. מה שאני מנסה להגיד בעצם זה... (די מוזר שקשה לי לכתוב את זה על הדף)
שאני אוהב אותך, ואני תמיד אהיה לצידך לא משנה מה."

הדמעות המשיכו לזלוג מעיניה של לוסי ברגע שסיימה לקרוא את המכתב. ידיה רעדו ללא שליטה, והיא אימצה את המכתב לליבה.
"אם הוא רק היה יודע, שגם אני אהבתי אותו." לוסי מלמלה בשקט.
האפי השעין את עצמו כנגד רגלה של הבלונדינית. "זה לא היה בדיוק סוד שיש ביניכם משהו." הוא אמר בקול שבור.
"את לא לבד לוסי, תמיד יהיה לך אותנו. ואת יודעת שנאטסו ישאר חי בלב שלך, של כולנו." גריי אמר בעצב.
לוסי מחתה את דמעותיה, מנסה להישאר חזקה למען חבריה.