נקודת מבט- נאטסו

כאב לי לראות את החברים שלי שבורים. אבל לא יכולתי לעשות שום דבר כי צורת השד שלי לקחה פיקוד. רציתי שכל המלחמה המטורפת הזאת תיגמר כבר, ואז נוכל לחזור לחיים הקודמים שלנו. הקרב שלי עם זרף לא היה פשוט. היה קשה לדעת מי מוביל, כי עכשיו היינו באותה דרגת לחימה. מה יקרה אם אני לא אצליח לחזור להיות בן אדם? פחדתי. לא ידעתי למה לצפות. כשלוסי אמרה לי לזכור מי אני, זה היכה בי. אני לא אנ"ד, ואני גם בחיים לא אהיה.
"גריי! תחשוב רגע! יש עוד משהו שנוכל לעשות!" שמעתי את קולה לוסי.
"לעצבן אותו?" גריי שאל.
"מה? לא! זוכר שפעם אחת נאטסו השתמש בכוח הרגשות שלו או משהו כזה?" היא שאלה.
"זה מה שאמרתי, לעצבן אותו. תחשבי על זה: אם נצליח לגרום לו לשחרר את כל הרגשות שיש בתוכו, אז יהיה לו יותר סיכוי לנצח." גריי אמר.
רציתי לצעוק להם שיברחו, שלא ישארו פה, אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה. השד שבתוכי היה בשליטה מלאה, כך שגם אם אומר משהו לא בטוח שלוסי וגריי ישמעו אותי.
זרף המשיך לתקוף, באגרסיביות, מנסה בכוח להרוג אותי, ועדיין לא כל כך ברור לי למה.
לרגע לא הייתי מרוכז, ואז, זרף פגע בי. צעקתי. זה היכה בי חזק, והרגשתי את הגוף שלי עולה בלהבות. רציתי לתקוף בחזרה, אבל הגוף שלי היה משותק, לא יכולתי לעשות כלום.
"נאטסו! תתעשת על עצמך!" לוסי כמעט צעקה.
הבטתי בה במבט שבור, מתחנן בפניה שרק תוציא אותי מהמצב הזה.
היא הוציאה את אחד המפתחות מהנרתיק, מתכוונת לזמן רוח שמימית.
"לוסי!!!" שמעתי את עצמי צועק. היא הסתובבה לעברי, מופתעת ממה שקרה הרגע.
לוסי עשתה צעד לעברי, וזה הפחיד אותי.
"אל תתקרבי אלי! תקחי את גריי ותעופו מפה!" כאב לי לשחרר אותם כך.
"אנחנו לא עוזבים." לוסי אמר בנחישות. היא עשתה צעד נוסף, מתעלמת מהלהבות ששרפו כמעט את הכל.
"בבקשה...לכי מפה!" אמרתי, מתחנן בשנית.
לוסי הביטה בגריי, מחכה לתגובה ממנו, לאישור.
"שמעת מה היא אמרה. אנחנו לא עוזבים." גריי אמר.
זרף, שראה את ההזדמנות לתקוף, לא חשב פעמיים. הוא מיקד את כוח הקסם שלו על חבריי, אך כששמתי לב לכך, לא ידעתי שלמעשה זאת תהיה הפעם האחרונה שבה אראה אותם.