(בתוך מחסן חשוך שלוש דמויות עטויות גלימות מסע יושבות סביב מספר נרות, הם מתוחים וקולותיהם מלאי דחיפות וחשש. הם זעים במקומם, כל אחד מהם מוכן ברגע לקום ולברוח ממקומו)

דמות 1: מולד הירח הוא כעת, היכן הוא? לא נוכל להשתהות פה עד הבוקר!

דמות 2: או עד שחיילי ינאי יגיעו להורגנו

דמות 3: הוא יגיע, הוא יודע כמה פגישות אלו יקרות. יתרה מכך, החדשות שהגיעו מירושלים הן גם לאוזניו. לא פחות ואף יותר מאשר שהן לאוזניכם.

דמות 2: (נוהם) נחכה עוד שעה, אם הוא לא יגיע תספר לנו את החדשות שהביא שליחך מירושלים ונתפזר.

(נקישה חזקה נשמעת מבחוץ ושלושת הדמויות נעמדות במהירות בעודן שולפות פיגיונות)

דמות 1: מי זה? הזדהה!

(קול עונה מבחוץ): ניתאי, ניתאי בן שטח

(שלושת הדמויות מחזירות את הפיגיונות למקומם ודמות 1 נבלע בחשכה. הוא חוזר ואיתו ניתאי)

דמות 2: כבר חשבתי שלא תגיע

ניתאי: מלאכתי רבה בימים אלה. תושבי הארץ כה חוששים מן המלך כך שיש לי מזל לו אני מוצא נשמה בודדה שמוכנה להצטרף למאבקי.

דמות 1: מלאכתך מבורכת בן שטח, שהאל יהיה לך לעזר ולמדריך במסעך.

(ניתאי מהנהן בתודה)

דמות 3: אם אתם מוכנים, השעה מאוחרת והסכנה רובצת על כולנו. אנא הקשיבו לחדשות.

(ניתאי ושתי הדמויות מתיישבים קרוב יותר אל דמות שלוש)

דמות 3: מרגליי משכם מספרים שהמלך ועבדו האדומי יצאו צפונה לגולן, פניהם מועדות לכבוש את עברו המזרחי של הירדן מן הנבטים. הייתי מעריך שהמלך ישוב לארמונו רק בעוד חודש לפיות, ועד אז ידנו תהיה חופשית לפעול.

(ניתאי ושתי הדמויות מהנהנים בהבנה)

דמות 2: ומה החדשות שאתה מביא מירושלים

דמות 3: חדשות אלו נועדו בעיקר עבורך, בן שטח. השליח דהר בשיגעון כל היום וכל הלילה על מנת להביא לי את החדשות הללו, סביר להניח שאנחנו הראשונים לשמוע אותם פה בצפון.

ניתאי: דבר כבר! כולנו מקשיבים!

דמות 3: בירושלים מועצת הסנהדרין הורכבה מחדש

דמות 1: אלה חדשות נהדרות!

דמות 2: למרות שגם מטרידות...

ניתאי: מי עומד בראשה?

דמות 3: (באיטיות) הרבן על ישראל. אחיה של המלכה. שמעון בן שטח. אביך, ניתאי.

(ניתאי ושתי הדמויות קמים על רגליהם וצועקים)

דמות 2: בוגד! משרת המלך! במו ידיו סירס שמעון את כוחו של המרד והפחיד את לוחמי החופש והצדק וכעת יצא לטבוע את פרסו מהמלך!

ניתאי: חזור בך ממילותיך שוטה! אבי לבדו עמד מול המלך ודרש ממנו לוותר על כתרו מבלי שישפך דם! מות אבא שאול ויוסי רודפים את מצפונו עד שיגעון והחרטה אוחזת בליבו! אם קיבל את הצעת המלך להנהיג את הסנהדרין אני מוכן לערוב בנפשי לכך שהדבר נעשה מרצונו לעזור לעמו ולמאמיני ה'!

דמות 1: ליבי רוצה להאמין במילותיך ניתאי, אך אני חושש שנאמנותך נתונה לאביך ולא להיגיון. חברי פה צודק בדבריו. שמעון נעלם מזה חודשים רבים ואיש לא שמע ממנו, איש אינו יודע מה קרה לו מאז רצח המלך את מנהיגי המרד במצודת אלכסנדריון. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך, ומעשיו של אביך הרחיקהו מעמו.

ניתאי: (מתיישב חזרה במקומו, הוא נראה מובס) לא. הצדק עימכם. אך לא אוכל לתמוך בעמדתכם, אבי יזדקק לעזרתי. בכל מקרה זמני פה תם.

דמות 3: לאן מועדות פניך?

ניתאי: (קם) אל ירושלים, ולאחר מכן לשכם. הזמנים מסוכנים ואבי יזדקק לאדם שיוכל לעמוד בפרץ עבורו. ימים חדשים באים עלינו, אם לקח שמעון את הנהגת הסנהדרין אמונתו שבה אליו ויחד איתה גם חיבת אלוהינו. בעזרתנו ובעזרתו, ימיו של ינאי על הכס ספורים!

דמות 3: בהצלחה לך במסעך, בן שטח. אני מפציר בך, קח את סוסי לירושלים והישמר בדרכך.

דמות 2: (במרירות) אתה מבין שאם תלך בדרך זאת ותחבור לאביך, לא נוכל לעזור לך כלל? תצטרך לעמוד כנגד ינאי לבדך.

ניתאי: אני מבין, אך לא לבד אעמוד כנגד אויבנו.

דמות 1: שישמור עליך האל ניתאי

ניתאי: (יוצא, קולו מהדהד מרחוק) ושישמור עליכם גם

***

(בבוקר המחרת, בחדר הכס של ינאי בשכם, שלומציון יושבת על כסאה. שליח כורע ברך לפניה.)

שלומציון: תודה לך על הדיווח. סעד את ליבך כעת ונוח, עשית את עבודתך נאמנה.

(דלתות חדר הכס נפתחות ואנטיפס, מגפיו מלאות בוץ ופרצופו זועף נכנס וקד לפני המלכה)

שלומציון: (רוכנת קדימה) אנטיפס? מה מעשיך פה? היית אמור לצעוד יחד עם המלך וצבאותיו לצפון

אנטיפס: (מנופף בידו ומשרת ניגש אליו עם שרפרף עץ עליו הוא מתיישב) המלך שילח אותי חזרה לפה ברגע ששליחו של שמעון בן שטח הגיע אליו, הדבר קרה לפני יומיים.

שלומציון: שליח? מאחי? במה מדובר?

אנטיפס: שמעון בן שטח נענה להצעתנו להנהיג מחדש את מועצת הסהנדרין. המלך שלח אותי לפה לפקח מקרוב עליך ועל אחיך. הוד מעלתו תוהה על קנקנו של שמעון בן שטח, ועל נאמנותו כמו גם על נאמנותך.

שלומציון: (פניה נהיות אדומות מזעם והיא מסננת) כפי שמלכי יחפוץ. אך אם הוא מחפש את חוסר נאמנותי אליו, צפויה לו אכזבה קשה.

אנטיפס: (קם וקד) אני בהחלט מקווה מלכתי

שלומציון: האם זה יהיה הכל עבד?

אנטיפס: (במרירות) אכן... מלכתי

שלומציון: (נושמת עמוק ונאנחת) כתר ישראל כבד לי. ממלכתנו קרועה ומדממת, אנשינו כנועים ובימים רבים נראה לי שאפילו האל התכחש לנו אדומי. חשד המלך, בין אם מוצדק או לא קורע יותר את חצרנו ואנשינו. בימים כאלה אנחנו זקוקים לאחדות ולאמונה ולא לחוסר אמון נוסף שיפריד בינינו יותר.

אנטיפס: (נאנח) אני מבין מלכתי, הצדק בדבריך. אך זה צו ליבו של מלכי, ואליו אציית.

שלומציון: (נשענת לאחור וממלמלת) זכה המלך בידיד נפש אמיתי. בכל הנוגע לדברי המלך אני רואה שמצאת מקום להתגדר בו.

אנטיפס: מלכתי, לפני שאצא לדרכי האוכל לדון איתך על נושא נוסף?

שלומציון: דבר

אנטיפס: שליח רומא קרב ועימו רגע ההחלטה עבורנו. דחית את דברי על הסף בפעם הקודמת, אך אני מפציר בך אל נא תפטרי אותי בלא כלום. חשבי שוב על הדרכים הניצבות לפנינו.

שלומציון: אקשיב להצעתו ולמילותיו אדומי, אך לא אבטיח לו יותר. זוועות אנטיוכוס הרביעי, זוועות המערב ההלניסטי, עוד טריות במוחנו ואין אנו ששים לפתוח דלתנו אליהם.

אנטיפס: (מסתובב ויוצא מן החדר וקורא) אולי... אך אין הדבר מנע זאת מכל קודמייך על הכס, מלכתי.

***

(נוסיס נעמדת בחדרה, אור לפידים ומנורות מאיר את החדר שחלונותיו סגורים. בידה היא מחזיקה מכתב אותו היא מקריאה לעצמה בקול)

נוסיס: ברכות לאלכסנדר ינאי, מלך היהודים ושליט ממלכת חשמונאי. בקרוב אגיע לארמונך לדון בחידוש הברית בין ממלכתך לממלכתי כפי שנשתמר לכול אורך דורותיה של ממלכתך. ההגאי מעריך שאגיע לחופי אשקלון בתוך שבוע לאחר הגעת המכתב הזה לחצרך. על החתום, הורודנוס, נציג רומא.

נוסיס: (נושפת בזעם) לא אם לי יש מה לעשות בנידון! לא אתן לאיש לגזול את ממלכתי ממני!

***

(כשבוע לאחר מכן, בבית נטוש בירושלים ניתאי יושב לבד בחדר האוכל. השמש מאירה את החדר וחושפת כתלים סדוקים ורצפה שמספר מרצפות ממנה חסרות. פרצופו של ניתאי קודר ומרוכז והוא לא מדבר. מספר נקישות על הדלת מקימות אותו ממקומו)

נעמית: ניתאי, ניתאי בן שטח. להבה יחידה שנותרה בוערת בים חשוך. סלע עיקש בשדה חרוש.

ניתאי: שמעתי עליך. נעמית, אשת יוסי. הכרתי את בעלך והיה לי הכבוד לקחת חלק מלחמתו עבור ישראל.

שמעיה: עבר זמן רב מדי מאז נפגשנו לאחרונה ניתאי, טוב לראות כי גופך שלם וכמוהו גם נחישותך.

ניתאי: תודה לך שמעיה. כעת, כנסו. אין זה דיון שצריך להיעשות תחת מרותה העיקשת של רוח ירושלים הקפואה.

(ניתאי, נעמית ושמעיה נכנסים אל חדר האוכל ומתיישבים בשקט)

שמעיה: אם כך, שניכם תמימי דעים. אין כל מוצא פרט להרוג את ינאי.

נעמית: (בזעף) לא אסוג בי מנדרי, ידעתי מה יהיה משקלן ומשמעותן של המילים שאני אומרת. בעוד שלושה שבועות אראה בינאי מת או שאקח את חיי בין אותם ההרים שהגנו זה שנים על בעלי.

ניתאי: (מהנהן באישור) אין מנוס מכך שמעיה. רק במותו תוכל ממלכתנו להתאחות ולנסות ולתקן את התנהלותה, כאשר רצון העם והאל מוליכים את אותה ולא רצונו של מלך משוגע וחוטא. ינאי לא הביא עלינו דבר פרט לטומאה, שכול וייסורים, גם בעוד עשר מחזורי חיים הוא לא יוכל למחול על כל מעשיו. לצערי האמת הפשוטה היא, שדמו יהיה לאושרם של רבים.

שמעיה: (טומן את פניו בידיו בייאוש) הו אלי, הוא אלי... איך התדרדרנו למצב שכזה? יהודי דורש את דם אחיו! לא נותרה מעלה יחידה של צדק ורחמים בבניך?! הבטחתי לשמעון... הבטחתי לרבי שלא אאכזב אותו. וכעת עלי לבחור בין להציל את חייו במחיר תורתך וחוקתך, או להסכים עם מותו ולו רק בשביל שאוכל לחיות כאדם שומר מצווה לעוד יום אחד...

ניתאי: אין אני מאושר מהגזרה שנפלה עלינו שמעיה, אך זוהי חובתנו. זוהי משימתנו. כל עוד המלך בינות החיים חיי כולנו תחת סכנה לפי גחמת ליבו. לו רצה המלך הוא היה הורג אותי, את אבי ואותך בהניד עפעף. אין לי כל כוונה לדרוך לך על היבלות ולהעכיר את מצב רוחך, אך גם לא אמתיק בעבורך את האמת. מה שנעשה יהיה כנגד אורח חיינו, יהיה כנגד מצוות אלוהינו, יהיה כנגד כל מה שגדלנו והאמנו בו משחר ילדותנו. אין לנו מן המותרות להיות בוויכוחים בינינו לבין עצמנו. חיי אבי, רבך, תחת סכנה. אני נשבע להקדיש את ליבי ונשמתי לכך אם אתה תהיה מוכן לעשות גם.

נעמית: (בלחישה) גם אני

(נעמית וניתאי מביטים ארוכות בשמעיה)

שמעיה (קם על רגליו וצועק) לא תרצח! הפקודה היחידה שקיבלנו הישאר מה' והנה אני מפר אותה! (דמעות עולות בעיניו) סלח לי רבי, סלח לי אלוהי, אבל לא אוכל לשאת במותך. עמך עוד צריך אותך. לא יהיה תחליף לשמעון בן שטח, אבל תלמידו... תמיד יהיה אחר שיבוא וילמד את חוכמתך. ואולי הוא יהיה טהור בליבו ותמים באמונתו כמוך.

שמעיה: (ממלמל) גמרתי בליבי לאמור, אהיה עמכם ואעזור לכם. ויהיה המחיר שיהיה.

ניתאי: (מהנהן בשקט) על מנת שנוכל להרוג את ינאי, נצטרך להתקרב אלינו מספיק בשביל להיות במרחק של הנפת יד. מאחר וגם אני וגם שמעיה מוכרים יחסית בארמון וכמו גם ייחוסנו אל אבי, לא נוכל להיות אלה שיסתננו אל הארמון, נעמית זאת חייבת להיות את זאת שתעשה את זה. אוכל להכניס אותך אל הארמון כחלק מן המשרתות המתחזקות את המקום.

(נעמית מהנהנת בראשה)

ניתאי: (שולף בקבוקון חרס קטן) איש מאיתנו אינו מיומן בדרכי ההרג או הלחימה, ועל כן יש רק דרך אחת שבה נצליח להרוג את ינאי. (נושם עמוק) רעל.

***

(במעלה רמת הגולן. ינאי ולצידו שני לוחמים צועדים, ברקע מהדהדת המולת הצעידה. צעקות נשמעות הרחק מן המאסף ומקדמת טור החיילים.)

ינאי: (הבנה מפציעה על פניו) מארב... זה מארב!

ינאי: (שולף את חרבו וצועק בעודו מנופף בחרבו) שלפו את נשקיכם! הדפו אותם! השמידו אותם! חיילי חשמונאי, לקרב!

***

(בארמון שבשכם. משרתים נעים לכל עבר, מארגנים שולחנות בחדר המשתאות למשתה של הערב. זהו סוף השבוע השני מאז נדרה נעמית בפני שמעון את נדרה. בין המשרתים הנערים מעבר לעבר נראית גם נעמית במדי המשרתים, לרגע היא קופאת במקומה ואז ממשיכה בדרכה. שלומציון ואנטיפס עומדים זה לצד זה במרכז החדר ומתלחשים בשקט כשהמולת המשרתים סביבם)

אנטיפס: מלכתי, אחד מהרצים שהצבתי באשקלון הגיע אלי לפני מספר רגעים. שליח רומא הגיע. אך דבר מה היה תמוהה בעיני, הרץ דיווח לי שהוא לא נשא עימו אף פמליה, גם לא מתנות או למעשה דבר המראה על משלחת דיפלומטית.

שלומציון: אם כך, מניין לך לדעת שזהו נציגה של רומא?

אנטיפס: הספינה במקור יצאה מנמל טרנטיום. זוהי הנקודה הדרומית ביותר ברומא שממנה יכלה ספינה דיפלומטית לצאת, זה הגיוני מאחר וזה יהיה גם המסלול הקצר ביותר אל נמל אשקלון. כל הצוות, איתם נמנה גם ההגאי היו דוברי לטינית בלבד. מנהל הנמל נשבע בפני שליחי שאלה היו רומאים ואני מאמין לדיברתו.

שלומציון: (מחככת את אצבעותיה ברקותיה) שליח הבא ללא משלחת... איזה מין משחק הוא משחק עימנו אדומי?

אנטיפס: (מעווה את פניו בזעף) אינני בטוח מלכתי, מחשבותיי טורדות את מנוחתי לא פחות משלך. עולה בי תחושה שרעה גדולה באה אלינו, ואינני רואה דבר טוב היוצא ממשחקיו של הנציג הזה. אני מניח שהוא מעוניין להציג את כוחו בעצמו, או שמא שהוא איננו בכלל הנציג וכל מה שהאדם שנחת בחופינו כעת הוא רק הסחת דעת על מנת שלא נוכל לעקוב אחרי צעדיו של הנציג האמיתי.

שלומציון: אין דבר. לו נתחיל לחשוש ממהלכים ומעשים לא נוכל להיות ערניים לדברים הקורים סביבנו. המשך לארגן את המשתה, אמני אלך להשגיח בשבע עיניים על נוסיס שלא תחבל בדבר. הדבר האחרון שנחוץ לנו הוא להפגין חולשה בפני רומא.

(אנטיפס קד לשלומציון ופוסע הרחק משם, מתחיל לחלק פקודות אל המשרתים. שלומציון סוקרת את החדר בעודה מחפשת את נוסיס אך היא אינה מוצאת אותה.)

שלומציון: היכן הנוכלת המצרית הזאת עכשיו?!

***

(בחדר המשתה. שלומציון אנטיפס ונוסיס יושבים בשולחן המלך המוגבה, מתחתם שני שולחנות מלאים מוזמנים נכבדים. בשולחן המלך ישנם שני כיסאות ריקים, במרכז כיסא המלך ועל ידו כיסא שנשמר עבור שליח רומא. הסעודה כבר בעיצומה כאשר הדלתות נפתחות לרווחה ודמות יחידה לבושת שריון חזה עשוי מתחת וגלימה סגולה נעמד בפתח. שלומציון נעמדת ברשמיות והחדר משתתק.)

שלומציון: ברכות לך. אני המלכה שלומציון, מלכת ממלכת חשמונאי. האם אתה שליחה של רומא אלינו?

הורודנוס: (משתחווה עמוקות ומשיב בקול) אכן מלכתי. שמי הוא הורודנוס, ממשפחת אירקוס. קיבלתי עלי את המשימה לדבר בשם הסנאט אל המלך ינאי בדבר חידוש בריתנו עבר ימיה עם ממלכת חשמונאי.

שלומציון: בוא, אכול ושתה משולחני. מסעך היה ארוך ועלינו לנוח ולעלוז לפני שנפנה את ליבנו אל מטרדי הדיפלומטיה.

(המשתה נגמר. שלומציון, אנטיפס, נוסיס והורודנוס עומדים בחדר פרטי ומשוחחים)

שלומציון: אומנם בעלי נעדר מן הישיבה אך אין הדבר נובע מזלזולו ברצונכם להידבר שליח, לפני שבועות ספורים הוא יצא עם צבאו לצפון להילחם בנבטים המאיימים על ממלכתנו. לפני יציאתו למערכה הוא נתן לי את הזכות למשול תחתיו לעד שישוב ולקבל החלטות בעבור עתיד הממלכה.

נוסיס: (נוהמת) בגדר ההיגיון.

שלומציון: (שולחת מבט מצמית לנוסיס) בגדר ההיגיון.

הורודנוס: אם אוכל להציג את טיעוני מלכתי, ואז לתת לך וליועצייך שהות לדון בכך.

(נוסיס מתנשפת בכעס אך שלומציון מרימה את ידה כנגדה ומשתיקה אותה)

הורודנוס: ממלכתך, מלכתי, שוכנת במקום מסוכן מבחינה גיאוגרפית ופוליטית כאחת. אתם החולייה המגשרת בין ממלכת סלווקוס בצפון לבין ממלכת תלמי בדרום, זה בלתי נמנע שהשניים יצעידו את צבאותיהם דרך ממלכתכם על מנת להטריד אחת את השנייה. ההרס שיבוא עם צעדי הסנדלים המשוריינות יפגע עמוקות בממלכתם שתרם הצליחה עוד להשתקם מהמרד שקרע אותה עד ללפני שנה. אלים אדירים ממלכתם מקשרת כל ממלכה שמעבר לירדן ולבנון לבין הממלכות שמעבר לנילוס! אין אני צריך להסביר לכם מדוע אתם זקוקים לבן ברית שלישי חזק. אחד שלא תומך בתלמי או סלווקוס. מלכתי, מה יקרה אם מחר תדרוש קליאופטרה את שערי ממלכתך בעבור צבאותיה בתמורה לכל אותם אוצרות שהיא השקתה בהם את עריך? או אם תדרוש שתצטרפו למאבקה נגד הסלווקים? ממלכתך תימחץ בין רגע מעוצמת האימפריות הדורשות להחזיק את גופן התשוש והעייף לעוד עשור אחד נוסף, ממלכות הנואשות להרגיש ולו לרגע שוב את עוצמת נעוריהן שהייתה להן. תפארת המרד שלכם תתפוגג ונס מלחמותיכם שהקרבתם כה רבות עבורם יאבדו תחת חניתות העמים סביבכם.

נוסיס: (נוחרת בבוז וקוראת בביטול) דבר כזה לעולם לא יקרה! מצרים היא בת ברית לחשמונאים ועוצמתה היא עוצמתנו! איש לא יעז לנסות את כוחו כנגדנו!

הורודנוס: (מרים את אפו בהתנשאות) אל תען כסיל כאיוולתו, פן תשווה לו גם אתה. מלכתי, האם מצרית זאת דוברת עבורך?

שלומציון: לא, היא איננה מדברת בשמי. אך גם לי יש את ספקותיי באשר לטוהר כוונותיך הורודנוס.

הורודנוס: (מרים גבה בשאלה) טוהר כוונותי מלכתי?

שלומציון: (משלבת את אצבעותיה) מלחיך רומאים אך לא נרשמת בשמך אצל מנהל הנמל. אתה טוען שבאת בשם הסנאט, מושלי ארצך, אך כיצד אוכל להיות בטוחה? היכן פמלייתך? היכן שליחך ומשרתיך ושומריך? אתה רוצה שאאמין שהינך שליח מכובד אך היכן ההוכחות לכך? כל הגעתך לכאן מנוגדת להתנהלותו של שליח מכובד ומנגד כל העובדות מצביעות על כך שאתה אכן כזה. העובדות אומרות אמת אחת, ומנגד מעשיך אמת אחרת.

הורודנוס: (חיוך עולה על פניו והוא שולף מגילה מכיסו ומגיש אותה לשלומציון) נמנעתי מלתת לך את זה מאחר ואינך ינאי. אך לאור דרישתך בראיה חותכת...

(הורודנוס מניח את המגילה בידה של שלומציון שמעבירה אותה מיד אל אנטיפס אפילו מבלי לפתוח אותה. אנטיפס קורא אותה במהירות ומהנהן לשלומציון באישור)

שלומציון: מסמכיך אמיתיים, ואם כך אניח שגם שליחותך. אחשוב על הצעתך, עלי לדון על כך עם יועציי ואשיב לך תשובה בעוד שבועיים מערב זה. בתקווה גם ינאי יוכל לשוב ולהצטרף אלינו עד אז.

(הורודנוס משתחווה. שלומציון מוחאת כף ומשרתת נושאת ארבעה גביעי זהב משובצי אבני חן ומלאי יין מתקרבת. היא מחלקת לכל אחד מהם גביע ויוצאת מהחדר במהירות)

שלומציון: (מרימה את כוסה) לממלכת חשמונאי! לינאי!

(הורודנוס, אנטיפס ונוסיס עושים כמותה ועונים: לממלכת חשמונאי! לינאי!)

שלומציון: לרומא! ולסנאט!

(הורודנוס אנטיפס ונוסיס חוזרים אחריה)

(חיוך דק נתח על פניה של נוסיס, חיוך מתנשא ומלא שמחה לאיד. שלומציון מקרבת את הגביע לשפתיה אבל הורודנוס מתפרץ בצעקה ובמכה מעיף מידיה את הגביע לפני שהיא מספיקה ללגום. הגביע נופל לרצפה ורוב תכולתו נשפכת על שמלתה של שלומציון)

שלומציון: (בכעס) חי אדוניי! בעבור מה עשית את זה?!

(שומרים מתקרבים במהירות, נשקיהם שלופים. אנטיפס שולף פגיון קטן ונעמד כחוצץ בין הורודנוס והמלכה)

הורודנוס: (מרים את ידיו במהירות) אני מצטער מלכתי. אבל אני חושש שהגביע שלך, מורעל.

(שלומציון מניחה את ידה על אנטיפס וזה זז הצידה. היא ניגשת אל הורודנוס במבט חוקר. בנתיים נוסיס מבליעה קללה ומתחילה להתקרב בשקט אל עבר הצללים)

שלומציון: מניין לך לדעת שהגביע שלי היה מורעל? בודק היינות שלי בדק כל יין שהוגש לפני כן!

הורודנוס: (מרים גבה ומצביע על נוסיס שכבר הייתה בחצי הדרך החוצה) המבט על פניה מלכתי אמר לי הכל. כי לי בעצמי היה את המבט הזה פעמים רבות לפני שרצחתי את אויביי ומתחריי.

נוסיס: (מתפרצת בצעקה) שקרים! שקרים והשמצות!

הורודנוס: (מרים את גביעה הכמעט ריק של שלומציון) אם כך, שתי

נוסיס: (מגמגמת) ואם אכן הגביע מורעל, מניין לנו שלא אתה הרעלת אותו והנך תופל את האשמה עלי?!

הורודנוס: (מחייך בניצחון) ראשית. שהיתי מעת הגיעני ועד עתה במחציתם של אנטיפס והוד מעלתה, מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות להתקרב אל כדי היין. בניגוד אליך. אוסיף לכך שאין איש בארמונכם שמכיר אותי ואו מסייע לי. אין לי משרתים בעבור עצמי, שומרים או אפילו שליחים נוספים שבאו עימי. את לעומת זאת דיברת עם המשרתת שהגישה לנו יין במהלך הארוחה מספר פעמים.

שלומציון: (פונה אל נוסיס בכעס) היש אמת בדבריו?! ניסית להרעיל אותי?!

נוסיס: (קופאת לרגע ואז פוצחת בצחוק משוגע חסר הומור) אינך יכולה לגעת בי! ינאי עצמו מגן עלי והוא היחיד שיוכל להעמידי לדין, וגם זה יהיה בפניו. למי נראה לך הוא יאמין?! לך?! אישתו הבוגדנית המתרועעת עם אויביו או לי? אהובתו, בחירתו!

שלומציון: (מסמנת לשומרים) הצדק עימך, זוהמה מופקרת. איני יכולה לפגוע עד לכשישוב ינאי ויקבע את דינו. אבל אני עדיין המלכה, והמשרתים עדיין נאמנים לי ולא לך.

שלומציון: (מצביעה על נוסיס) נעלו אותה בחדרה, היא לא תראה איש ולא תדבר עם שום נפש חיה עד שישוב ינאי מהצפון!

(השומרים תופסים את נוסיס המתפתלת ומקללת ומצעידים אותה אל מחוץ לאולם)

שלומציון: (לוחשת להורודנוס) הצלת את חיי שליח. חיי, ותודתי, נתונים לך. אשכול בראש כבד את הצעתך ואת הצעתו של הסנאט לממלכתנו.

הורודנוס: (קד לשלומציון) תודתי נתונה לך מלכתי, ועל חוכמתך הרבה שנותנת לך לשקול בשנית את דבריי.

שלומציון: (לאנטיפס) מצא את המשרתת, דאג לכך שתשלם על מעשיה.

אנטיפס: יבוצע מלכתי. צדק יוגש לכל אלה שינסו להניח את ידם עליך.

(שלומציון יוצאת)

אנטיפס: ידעת... ידעת רק ממבטה. משהו בדבר נראה לי תמוהה

הורודנוס: אם תרצה להאשים אותי, אמור, אל תרמוז. אני מכיר את המבט שהיה על פניה טוב מאוד אדומי, הוא היה נסוח על פניי פעמים רבות ואיני חושש לעטות אותו שוב אם בעזרתו אשלים את משימתי.

אנטיפס: (מלחשש בכעס) אתה מאיים עלי?

הורודנוס: (מסתובב ויוצא) מאיים? מעולם לא הייתי עושה משהו שכזה... אני מזהיר.