(בשדה קרב בגולן שיירת חיילים צועדת בסך, כל החיילים הולכים שפופים ובגדיהם מלאים בדם. בראש השיירה צועד גאה ומלא דם, ינאי. הוא צועד ומועד על האדמה הלא יציבה, שריונו שבער נראה יקר ויפה היה כעת בלוי ומוכתם בדם. ינאי ממשיך לצעוד אך הוא מתרחק מאנשיו ומתחיל למלמל לעצמו)

ינאי: ארורים יהיו... ארורים כולם... ארנבות עוטות עור וברזל ותפרי פלדה. ניגפו בפני כטל מפני השמש... אך הם לא יכלו... הם לא יכלו להיעלם ופשוט לתת לנו ללכת? מזנקים ממחילותיהם בלילות ומשסעים את חיילי, נעלמים כלא היו מעולם...

(חייל מדביק את ינאי, הוא מדבר בעודו מתנשם)

חייל: מלכי, בבקשה, אנו מפצירים בך! הסתובב לאחור ותן לנו לשוב אל ביטחון ירושלים. האויב אינו נכנע ואנו עייפים כבר מן הקטל. הוד מעלתך... תן לנו לשוב הביתה, אל האישה האוהבת וחום האח.

ינאי: להסתובב?! אתה מבקש ממני להיכנע?! (ינאי הודף את החייל לאחור וצועק) לא אכנע! שאריות צבאנו מחכה בגמלא, כשנחבור אליו נוכל פעם נוספת להנחית מכה על אויבינו! (ינאי מסתובב אל חייליו ועיניו נראות לא ממוקדות, זיעה רבה ניגרת ממצחו) אנחנו נצעד עד שרגלינו יהפכו לעפר וחרבותינו לשבבי ברזל! לא נעצור לרגע ונכה את הגויים הארורים האלה שמנעו מאיתנו את נצחוננו! (ינאי מסתובב וממשיך ללכת בעודו ממלמל) ארורים יהיו... ארורים כולם... הפחדנים רכי הלב והצבועים המחכים לסימן חולשה. אני ינאי, מלך ישראל, בן לשושלת חשמונאי, לא אראה בפני איש חולשה.

***

(בלילה במחנה של ינאי בגמלא. ינאי שוכב לישון באוהלו. הוא נתון בשינה עמוקה כששתי דמויות עטויות גלימות וברדסים נכנסות לאוהל בקול קרקוש של מתכת. ינאי מתעורר בבהלה ושולף את חרבו)

דמות 1: הנח את חרבך, היא לא תועיל לך כנגדנו

(ינאי קם על רגליו וממשיך להניפה כנגד הדמויות, אחיזתו בניצב מתהדקת)

ינאי: התרחקו ממני! שומרים! שומרים!

דמות 2: (צוחק צחוק ציני) איש לא יבוא הוד מעלתך, הם נטשו אותך. כפי שאתה נטשת את שבועותיך לאלוהיך ולעמך.

ינאי: מי אתם? פחדנים! הראו את פניכם אם הנכם בעלי טיפת אומץ וכבוד!

דמות 1: (מתקרב בזעם, הוא מפשיל את הברדס וקולו מלא כעס) אומץ וכבוד?! שרוצחי בדם קר יטיף לי על כבוד ואומץ?! אתה שהיית צריך את חייליה של פילגשך ועבדך האדומי בשביל להציל את צווארך, אתה שהיית צריך את תליינך בשביל להרוג אותנו כשהנחנו נשקינו בשביל למנוע המשך שפיכת דמים ולנסות ולאחות את השבר שנוצר בעמנו. לא, טיפת כבוד ואומץ אינה נמצאת בליבך, ינאי.

(שתי הדמויות מפשילות לחלוטין את ברדסיהם וחושפות את פניהם של דני ואבא שאול מנהיגי המרד שינאי רצח)

דני (דמות 1): אינך יכול לפגוע בנו עוד מלך שקר. כבר לקחת את חיינו, את בתינו ומשפחותינו. אך אנחנו נוכל להשיב לך כגמולך

ינאי: (מטלטל את ראשו בעוצמה וצועק) לא! זה אינו אמיתי! שניכם מתתם!

דני: (רוקע ברגלו על הקרקע) אתה גורם לזה להישמע כאילו זאת הייתה תאונה מצערת או מחלה ולא רצח בדם קר. כאילו שידייך נקיות מהמעשה בכך שלא אתה הוא זה שהניף את החרב שערפה את ראשנו...

דני: (דוקר את חזהו של ינאי עם אצבעו) אך האמת היא שהיית נורא אף מאלה שלקחו את חיינו. שד חסר לב, מפלצת רצחנית, אין אדם נורא ממך בכל רחבי תבל.

אבא שאול: (תופס בכתפו של דני) מספיק! (פונה אל ינאי) אנחנו נושאי האמת ינאי, שאריות האשמה המקוננת במוחך וליבך. באנו למסור לך את האמת ינאי, לא פחות ולא יותר, האמת המקוננת בליבך אליה אתה מתכחש! פילגשך, אהובתך, מתה תחת ידי אויביך וחבריך. אשתך, מלכתך, הפנתה את עורפה אליך ומרדה בך יחד עם אויבך ומתנגדך הגדול ביותר, שמעון בן שטח שעורר את העם לקום עליך ולהדיח אותך מכס חשמונאי. לא נותר מפלט לרגליך וכוח בעטרת הזהב שלראשך.

ינאי: (מניד בראשו בטירוף) לא, זה לא ייתכן! נקמה בליבכם ושקרים בפיכם! יצירות ליבי ומוחי החולה אתם! אני אלכסנדר ינאי, מלך ישראל, נצר שושלת חשמונאי! דבר ממה שאמרתם לא קרה ולא יקרה!

דני: (מגחך בנבזיות) זה מה שאתה חושב, זה השקר שאתה מספר לעצמך. שאחרי כל מה שהקרבת, אחרי כל האנשים שהרגת והבאת למותם. אחרי כל הדם, הכאב והשכול להכל תהיה משמעות ותמורה. טימאת את נפשך בתקווה שתוכל להציל את כתרך במקום לוותר עליו כשדרש ממך את זה העם ולעשות את הדבר הנכון.

אבא שאול: רק האל יבחר את המולכים על העם, לבדו הוא מלך עליון ונצחי. עתידנו כעתידך, הוא זה המעלה אותנו לאור היקרות והוא המוריד אותנו מגדולתנו, ואין זה מכוחך או ממקומך להתנגד להחלטתו. הוא קרע את ממלכותיהם של גויים גדולים מעל לידיהם של מלכיהם והשתמש בהם לצרכיו, אינך יכול להתנגד לו אם זהו עתידך שהוא יעד לך. איש אינו יכול.

ינאי: אם כך... לא נותרה לי תקווה? לא נותר לי ולא הסיכוי הקלוש ביותר לגאולה?

אבא שאול: האל יהיה היחידי שיוכל לענות לך על כך ינאי... אך ההחלטה לשינוי נותרה רק בידך. במה תבחר ינאי, הכתר או הנשמה?

(דני ואבא שאול יוצאים מן האוהל ועוטים על ראשם את ברדסיהם.)

***

(באוהל, ינאי מתעורר בבהלה ומביט סביבו בפחד. האוהל ריק. ינאי קם ממיטתו ויוצא מן האוהל. בחוץ מתחילות לעלות קרני האור הראשונות)

ינאי: (פונה אל השומר שעומד בכניסת האוהל) אתה! אמור לי! האם מישהו נכנס אל האוהל שלי במהלך הלילה?

(השומר מניד בראשו וינאי נכנס חזרה אל האוהל. הוא מסתובב בפנים במעגלים ואוחז בראשו עם ידיו, זיעה מתחילה לבצבץ על פניו והוא רועד)

ינאי: לא ייתכן שדמיינתי הכל! הכל הרגיש כל כך אמיתי, יכולתי לחוש הכל ואני זוכר הכל עד הפרט הקטן ביותר בפניהם.

ינאי: (ינאי קורס על מיטתו ומכסה את פניו עם ידיו, קולו מלא מצוקה) אלי... אלי מה שלחת אלי בחלומי?! האם שליחים שלחת אלי להזהירני או ניצים שיקרעו את מוחי ונשמתי? מלאכים או שדים? חברים או אויבים?

ינאי: (לוקח את כתרו שהונח ליד מיטתו ומביט בו במבט מלא עצבות ומשמעות) עלי לבחור כעת בין כתרי לנשמתי. בין מלכותי לחיי... אך לא נותר לי דבר לחיות עבורו, אהבתי מתה, אשתי פנתה נגדי, ואחיה גזל את כסאי.

ינאי: (מניח את הכתר על ראשו) לא! כל עוד הכתר על ראשי, ממלכתי היא שלי. גם אם אצטרך לשחוט עוד אלף איש כולל שלומציון ויועציי אני אקח חזרה את כסאי ומלכותי בידי, כשצבאי איתי מאחורי וחרב בידיי. אני אלכסנדר ינאי, מלך ממלכת חשמונאי.

(ינאי יוצא מן האוהל אל השומר)

ינאי: הער את המחנה, אנחנו חוזרים אל שכם באור הראשון.

השומר: מלכי, אנחנו חוזרים? באמת?

ינאי: כן... אנחנו חוזרים... עלי לתפוס את כל הבוגדים בי ולהראות לכל המפקפקים בי את כוחי. כשנגיע לשכם אני אהרוג את כל המתיישב בה כנקמה על מותה של אהובתי ואצית את העיר הזאת עד שלא יוותר ממנה דבר פרט לאפר. עכשיו, הער את כולם! אנחנו נצא מיד עם אור ראשון ולא רגע אחד יותר מאוחר!

***

(בחדר הכס בשכם, נעמית רכונה ליד גופתה של נוסיס. אנטיפס קפוא במקומו לצד הכס. שומריה של נוסיס נאבקים בהורודנוס ומפקד המשמר שלה מתקרב אל גופתה בריצה).

הורודנוס: (משתחרר מאחיזתו של השומר ומתקרב אל בימת הכס) הפור נפל ומחיר הדמים שולם... לו רק היית פה שמעון לראות את הצדק נעשה. משאלת ליבך התגשמה ואלוהיך השיב חסד עמך. איש לא יכול לברוח מצדק האלים והגורל שיועד לו. אם רק היית רואה זאת נוסיס... המבט בעיניה של המשרתת יכולת להיווכח ולדעת, זה היה המבט בעינייך כשהגשת את היין המורעל לשלומציון.

(נוסיס נשכבת על הרצפה, עיניה פעורות באימה והיא מתה. אנטיפס שולף את חרבו ותופס את נעמית)

אנטיפס: לא... זה לא ייתכן... הרגת אותה... הרגת אותה!

נעמית (ממלמלת בשקט) ואיני מתחרטת על דבר

חייל 1: (מתפרץ קדימה ותופס את נעמית בגרונה) הרגת אותה! את הרגת את מלכתי!

נעמית: היא מעולם לא הייתה מלכתך. אינך יהודי בכלל. כל שהיא הייתה עבורך הוא ארגז מלא זהב דמים שהועבר לידך.

חייל 1: אמרי את זה ללוחמי, להם ממלכתך התחייבה לשלם זהב רב. אמרי את זה לנאמנותי שלא יודעת מחיר בעבור כל אחד שרוכש את שרותיי! מדוע שלא אקיז את דמך כאן ועכשיו ליד גופה ואראה לך על מידת הצדק המגיעה לך?!

אנטיפס: הורד את חרבך! ינאי לבדו יקבע את גורלה של הנערה, כמו גם גורלם של שני הבחורים האלה שכעת ברור לי שסייעו לה. רצח התרחש בארמון והמלך הוא היחיד שיוכל להכריע בדבר.

חייל 1: (מרים את הכתר של נוסיס) קח אותו! הנח אותו לראשך והיה לנו למלך, שלם לנו את שכרנו וקבע את גורלם של הפושעים האלה. לא אבקש ממך דבר פרט לצדק וזהב.

אנטיפס: (במבט מלא בוז) לא אעשה דבר כזה, לא כעת ולא לעולם. נאמנותי היא למלך היושב על הכס הזה, הוא ינאי, ולאשתו אשר השלכתם לתאי הכלא של הארמון. הבא אותה לפני אל הכס, השב לה את כתרה והיא תשלם לך את חובך.

חייל 1: (מצביע בחרבו על אנטיפס) אתה חושב אותי לטיפש?! ברגע שאניח את מלכתך הישנה על הכס היא תורה לחיילה שנותרו לרצוח את כל אנשיי ודמנו ישקה את מרצפות הארמון הזה.

אנטיפס: אם כך נראה שלא נותרה לכם ברירה, עליכם לטבוח בכל העומד בדרכם, לבזוז את הארמון הזה מכל אוצרותיו ולהשאיר מאחוריכם עיר מוצפת אש, שכול ודם.

(חייל 1 מהסס ומוריד את חרבו לאט)

(צעקה גדולה עולה מן המסדרון ולחדר נכנסים עשרות אנשים חמושים בנשקים מאולתרים, בראשם עומד שמעון עם מקל רועים)

שמעון: היכן היא? היכן שלומציון?!

(החיילים מתקבצים באחת סביב הקפטן וחוצצים בין נעמית אנטיפס וגופתה של נוסיס לבין ההמון של שמעון)

שמעון: לא אחזור על שאלתי! אמרו לי היכן המלכה, גויים!

חייל 1: ומי אתה חושב שאתה שתבוא ותפקוד עלי?! או שתאיים עלי עם מקל כאדון בפני כלבו?!

שמעון: אני שמעון בן שטח, רבן על ישראל וראש מועצת הסנהדרין בפקודת המלך ינאי. אתם, משיגי גבול רוצחים ובוזזים, אמרו לי מה עשיתם עם מלכתנו! מה עשיתם למלכה שלומציון?!

אנטיפס: (נדחף בין החיילים ועומד כחוצץ בין שמעון לחיילים, ידיו מורמות בקריאה לשני הצדדים להירגע ולהניח את נשקם) שמעון, שלומציון בסדר, היא נמצאת כעת באחד מתאי הכלא בלא שיאונה לה כל רע..

נעמית: יחד עם שמעיה תלמידך וניתאי בנך! המלכה... (נעמית מחווה בגועל על גופתה של נוסיס) השליכה אותם לשם על מנת להיפטר מכל אויביה עד שובו של ינאי!

אנטיפס: שמעון, לך הבא את הוד מעלתה, נחוץ לנו אדם שיוכל לקחת את הכתר ולמלוך עלינו כעת. אדם שיוציא אותנו מן התסבוכת הזאת.

(שמעון מהנהן ומספר אנשים נפרדים מן ההמון ויוצאים מחדר הכס)

אנטיפס: הורה לאנשיך להוריד את נשקם.

שמעון: ומדוע שאורה לאנשי לעשות דבר מה כזה אדומי?! כדי שחייליך יוכלו לשחות אותם ביתר קלות?!

(ההמון מריע ומרים את נשקו באוויר)

אנטיפס: מה השיגעון הזה רבן?! נראה לך שידי הייתה בנעשה?! שאחתור תחת ינאי ושלומציון בעבור פילגשתו המצרית? אין בליבי שום רצון נסתר פרט לכך שלא יישפך עוד דם!

שמעון: לא זאת הייתה האמת אז, לא אלה היו רחשי ליבך ברגע האמת במצודה. כשחייליך, חיילי מצרים, הסתערו על המורדים במצודת אלכסנדריון! הקדשת את ליבך ונתת את ידך לינאי כשדם חפים מפשע ניגר על הרצפה והרווה את צמאונה של נפשו של ינאי להרס ומוות.

אנטיפס: (בגו זקוף) מאז ומתמיד נפשי הייתה נאמנה למלכי, מלכך! לא אעמיד פנים שלא היה לי חלק במעשיו של המלך, אך העבר הוא אינו ההווה שמעון! צו השעה שונה ואין סיבה לשפוך טיפת דם אחת נוספת! לא נשפך מספיק דם היום?!

שמעון: נאמן אתה למלך אדומי? אם כך מדוע הנחת למלכתך, אחותי! להיזרק לכלא כאילו הייתה לפושעת פשוטה?! אין בליבך טיפת נאמנות לדבר פרט לעורך!

אנטיפס: (במרירות) כה מיטיב לשפוט אדם... כה נוח לפקוד על המוניך... רק צדק טוב וחוכמת האל בליבך... (אנטיפס משליך את הכתר לידיו של שמעון. וקורא בקול מזלזל) ואולי פשוט תהיה למלכנו שמעון בן שטח? הרי הנך כה טוב ממלכי. כל הרוצה נאחז ברגלי הכס ודורש לכוחו! אך אמור לי, האם אתה מודע למשקל הכתר המתלווה אליו?

שמעון: (מביט בכתר) לא אחבוש עלי את כתר הדמים של ינאי! הוא מלכי כמו שהוא מלכך, אך הוא כאין וכאפס לעומת אלוהינו. רק הוא יהיה לשופטנו, למצווה עלינו ולמלכנו העליון מעל לכל מלכי הארץ. כתר זה שייך לזה שהוא יבחר שימלוך עלינו.

אנטיפס: ינאי...

שמעון: לא! ינאי שכח את דרכו ומקומו, ועל כך האל יעשה עימו צדק כפי שעשה עם פילגשתו. היחידה שנותרה נאמנה לעמה, לאלוהיה! הייתה שלומציון! כולכם נטשתם את מוסרכם ועמכם ואלוהיכם. שלומציון לבדה ראויה לשבת על כס חשמונאי!

(ההמון קורא: שלומציון! שלומציון! שלומציון!)

שמעון: לא אחבוש את הכתר הזה אדומי! לא היום, לא מחר, ולא עד יום מותי! אני שמעון בן שטח, רבן בישראל, תפקידי יהיה להכווין את דרכו של עמנו לדרך הנכונה. לא אהפוך לכלי מושחת תחת פיתוי הזהב והכוח של הכתר, אשמור על טהרתי אהבתי ואמונתי בלב שלם באל! איבדתי את דרכי בעבר, לא עוד!

(שלומציון נכנסת אל חדר הכס, מלווה במספר אנשים חמושים. שלומציון צועדת, ההמון זז הצידה ומפנה לה מעבר אל הכס. שלומציון נעמדת מול שמעון שמניח את הכתר על ראשה וקד)

שלומציון: אנטיפס

אנטיפס: (קד) מלכתי...

שלומציון: (נאנחת) מה אעשה בך אנטיפס? נאמנותך נתחלפה תחת להב הסכין... איך אוכל לבטוח במילתך אלי שוב?

אנטיפס: (נשאר קפוא בקידתו) לא אוכל לכפר על מעשיי מלכתי, אך גם לא אתנצל עליהם. מעשיי היו שלי ועל כן אקח עליהם אחריות. נאמנותי היא לינאי, והוא הורה לי לסור למילתך עד שישוב. אך לא אסכן את חיי אם החלטת לוותר על מלכותך. ארגנתי את שומרייך סביבך, נשארתי לעמוד לצידך גם כאשר נוסיס נכנסה לפה חמושה בלוחמיה. מרגע שהנחת את עטרתך על ראשה, נאמנותי לא הייתה עוד לך שוויתרת על מלכותך.

שמעון: היא אשת ינאי! הבאה בתור לרשת את הכתר! נאמנותך לינאי צריכה להיות זהה לנאמנותך אליה!

אנטיפס (מזדקף) אך היא לא. לא עד שהיא אכן תקבל את המלוכה. בכוחך כעת לשלוח אותי מעליך מלכתי. לו תצווי זאת עלי אעשה את זה ללא מחאה. אך אם חמלה והיגיון מושלים בליבך אבקש להישאר לצידך ולייעץ לך. תני לי להוכיח לך את נאמנותי בשנית.

שמעון: מלכתי...

שלומציון: אמרתי זאת בעבר ואחזור ואומר זאת שוב. אנטיפס, אין ידיד טוב ממך לשום מושל בכל רחבי תבל. אכזבת אותי, כן, אבל גם אני אכזבתי אותך ואת כל ממלכתי. לו תרצה מקומך לצידי תמיד יהיה שמור עבורך לו תעזור לי לתקן את העוול שנגרם.

אנטיפס: זה יהיה לי לכבוד מלכתי.

שלומציון: (מתקדמת אל עבר חיל השכירים) ומה אעשה באשר אליכם?

חייל 1: (צועד קדימה) נוסיס מתה (מצביע על גופתה של נוסיס) וכעת נותרנו ללא מי שיפקוד עלינו וישלם לנו. אנו שכירי חרב הוד מעלתך, ללא זהב וללא אדון כל עתידנו הוא להפוך לבוזזים נאלחים חסרי מצפון הנאבקים לקיים את חייהם בחוסר צדק.

שלומציון: על פניו, כנראה סיבה טובה יותר להוציא אתכם להורג ולפתור את בעיותיי עכשיו בקלות. הארמון שצרתם עליו הוא כעת לכלאכם, העיר שהבערתם לשונאתכם, והאנשים שלא הצלחתם לשלוח יד בנפשם הפכו לדורשי חייכם כתשלום הולם על כל שעוללתם לנו.

חייל 1: אין בליבנו משאלה למות הוד מעלתך, לו נידרש לכך נאבק על חיינו עד נשימת אפנו האחרונה. אולי כולנו נמות אך זה לא יהיה ללא מחיר. לו תניחי לנו, נצא מעירך ונצעד למצרים שם נדרוש את המגיע לנו מאלה ששכרו את שירותינו.

שמעון: שלומציון! אינך יכולה לתת להם פשוט להתחמק ללא כל עונש ממעשיהם! הם לקחו חיים!

שלומציון: ובנך לא?! וחיילי ינאי לא?! אם נעצור לתת לרגשותינו למשול בנו ולהכתיב את צעדינו לא נוכל לרגע לפנות מקום למחשבה ולצדק להתוות את דרכנו. ממך ציפיתי לגלות חמלה, הבנה וסליחה שמעון. אין הם נוראים יותר מחייליו של ינאי שצדו את המורדים, שהרגו את ראשי המרד לנגד עינייך!

שלומציון: (מסתובבת אל שיכיר החרב) אציע לכם שתי אפשרויות לגורלכם. או שתקבלו עליכם גזר דין מוות על פשעיכם כנגד יושבי העיר (בקול נוקשה) או שתשרתו אותי. בחרו כעת, ולא, אני אבחר עבורכם.

חייל 1: את מציעה לנו או מוות או עבדות.

שלומציון: (נדה בראשה) אני מציעה לכם או מוות... או גאולה.

חייל 1: (מביט בשאר שכירי החרב) אני מדבר בפה אחד בשם כולנו הוד מעלתך. (הוא שולף את חרבו ומשתהה לרגע. מציע את החרב לשלומציון) לו תהיי נאמנה ותכבדי את החוזה שיהיה בינינו אנחנו נשרת אותך לעד נאמנה, שלומציון מלכת חשמונאי.

שלומציון: (מהנהנת ומסתובבת אל ההמון) הקשיבו לי כולכם! אנשי שכם! חיילים אלה אומנם ביצעו את מעשיהם, אך לא הם אלה שנתנו את הפקודה לכך! מי שהיה אשם בהרס ובהרג שילמה על כך, וצדק אלוהים השיב לה כגמולה! מלכות חשמונאי זמן רב מדי איבדה את דרכה, עלינו לשוב לתלם ולהשיב את ממלכתנו לתפארת עברה כאשר מלכינו שלטו בארץ זאת ממושבה הקדוש של ירושלים!

(הממון מריע)

שלומציון: הביטו! שמעון בן שטח, אחי, הוא שהציל אותנו כיום. הוא זה שניסה עוד בעבר לגשר על משברי הארץ הזאת, השברים שיצר ינאי! הנני מתחייבת בפניכם היום! ליבי מלא בכנות ומילותיי אמת. גם משישוב ינאי עמוד על כך שממלכתנו תשוקם, שהמלחמות שגבו מחיר כה כבד מעמנו תיפסקנה ואנקה את מלכותנו מכל הקושרים כנגדה, ובראשם מצרים! כעת צאו והפיצו את הבשורה שהעיר בטוחה ואני יושבת על הכס, איתנה וגאה!

(הקהל מריע ויוצא. השומרים לוקחים את גופתה של נוסיס החוצה. שלומציון שמעון ואנטיפס נשארים)

שמעון: שלומציון, אחותי, אני מתחנן שתשחררי את ניתאי בני, שמעיה תלמידי ונעמית אשתו של יוסי מן הכלא.

אנטיפס: לשחררם?! הם לקחו חלק ברצח שהתרחש בחדר זה ממש! עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם כמו כל אחד אחר שלקח חלק ברצח!

שמעון: ושאזכיר לאיזה רצח ידיך קשורות אדומי?! בעלה המנוח של נעמית יעיד! דמו זועק מן האדמה יחד עם רבים וטובים אחרים! מעשיכם הם אלה שדחפו את הנשמה העדינה שלה למעשה תועבה שכזה!

(אנטיפס מתנשם בחדות אך לא משיב)

שלומציון: (בקול חלש) לא נוכל לשחררם סתם ככה שמעון... אפילו שאני עצמי ייחלתי להצלחתם ושילבתי חיי בחייהם ולקחתי חלק ברצח הזה לא פחות מהם... עליהם לעמוד לפחות למשפט, בפני כל חצר המלכות. אעיד להגנתם בכל נפשי אך ינאי הוא זה שיחרוץ את דינם לבסוף. עלינו להיות נאמנים לחוק ולצדק אחרת לא נהיה טובים מחיות האדמה והשמיים, נהיה לעבדים של רגשותינו ולא לחוק שהאל עצמו הביא לנו שידריך את דרכנו.

שמעון: (צורח) הוא יהרוג אותם! ינאי אפילו לא יקשיב לטיעונם ולעדותך! הוא יאטום את ליבו ולו רק כיד לראות את הסבל בעינינו!

שלומציון: (מנידה בראשה בייאוש ועצב) אני מצטערת שמעון, אך החלטתי סופית. לא אוכל להציג בפני החוק יוצאי דופן רק כי הם קרובים אלי. כולנו שווים ועיוורים בעיניי הצדק האלוהי, והם עברו עליו. ינאי יחרוץ את דינם מן הכוח שנתן לו האל, אם זהו רצונו של האל.

שמעון: (דמעות בעיניו) אינך מצטערת כמוני. אני מסרב להכיר בדינם ובמותם. אדאג להצילם גם אם אאלץ לסחוף את העם עצמו כנגד ינאי! רוחו של האל לא שוכנת עוד בינאי, אני בספק אם אי פעם היא שכנה בו. רק מוות דם וכאב הוא רוצה, מעמו כמו מאויביו! לא אניח לו לקחת עוד מיקיריי על מנת להשקיט את תאבותיו!

שלומציון: שמעון!

(שמעון יוצא בסערה מן החדר)

אנטיפס: מלכתי... בחרת נכונה...

שלומציון: (נאנחת בייאוש) אין זה מקל כלל את האשמה והכאב בליבי. עכשיו צא מעלי, איני יכולה לראות איש יותר...

(אנטיפס קד ויוצא מחדר הכס)

***

(בחדרו של הורודנוס. משרתים אורזים ומוציאים תיבות. הורודנוס יושב בכורסתו מעיין במגילה. שמעון נכנס בסערה לחדר)

שמעון: הורודנוס!

הורודנוס: (מרים את הראש) שמעון! אני שמח לראות שלא אונה לך כל רע!

שמעון: (נעצר) אתה עוזב?

הורודנוס: (נאנח בצער) לצערי כן. אלה הן הפקודות שקיבלתי

שמעון: אבל אינך חייב! נוסיס מתה, אינך צריך להישמע לפקודותיה!

הורודנוס: אכן... נוסיס מתה ושלומציון זכתה חזרה במלכותה. אמרתי לך ידידי, אלוהיך ידאג לצדק בזמנו ודרכו, כל שעליך לעשות הוא להאמין בו.

שמעון: האמנתי... חזרתי להאמין בו... גם בזכותך. אמור לי, אם שלומציון היא כעת מלכתנו מדוע עליך לשוב אל רומא?

הורודנוס: עלי להחזיר את תשובתה של שלומציון וינאי לסנאט, הרי זאת הייתה הסיבה לשמה הגעתי לכאן מלכתחילה. מחר אפגשה עם שלומציון ואדרוש בתשובתה הסופית. לאחר מכן... אצא לאשקלון ואמשיך חזרה לביתי.

שמעון: אני מבין... האוכל לדבר עימך לכמה דקות, בפרטיות?

(הורודנוס מהנהן ומוחא כף, המשרתים יוצאים מהחדר והורודנוס סוגר אחריהם את הדלת)

הורודנוס: (מתיישב מול שמעון) מה על ליבך חברי?

שמעון: (נופל על ברכיו וממרר בבכי) הם עומדים להרוג אותם... ינאי יהרוג אותם אל מול עיניי... אני מתחנן, עזור לי. עזור לי להציל אותם הורודנוס!

הורודנוס: (שותק) לא אוכל שמעון... משימתי חשובה יותר ולא אוכל להסתכן בסכסוך עם שלומציון או ינאי. אני מצטער, לא אוכל לעזור לך.

שמעון: (משיב בקול מלא צער וייאוש) אני מבין... (קם על רגליו ופונה לצאת)

הורודנוס: (בלחישה) אתה יודע... הזכרת לי אותי, בימים שלפני מותה.. בימים שעוד צדק היה לנר לרגלי וכך גם חייהם של יריביי כשם חייהם של חבריי. אמונתך, כה עדינה, כה תמימה. היית לאני, ואני הייתי לאתה. היכן רגשותיי כשעלי לשמוע לאב הקורא להצלת בנו, למורה המתחנן לחיי תלמידו. היה עלי לעשות משהו אז... יכולתי לקחת את כוס היין שלה, יכולתי לצוות עליה לא לשתות, יכולתי להציל אותה... אבל נכשלתי. למדתי שמעון, שלפעמים עלינו להביא את צדק אלוהינו בעצמנו. לפעמים אי אפשר לחכות ולהניח לאלים לפעול, כי הרי הם נתנו לנו את הבחירה ועלינו לבחור להשתמש בה.

הורודנוס: (נאנח בקול רם) לא אוכל לפעול כנגד פקודת המלכה באופן גלוי. (מרים את מבטו אל שמעון, חיוך שובב מרוח על פניו) אך אם במקרה ושלושתם יצליחו להגיע אל אשקלון בעוד שלושה ימים ולעלות על הספינה היחידה שיוצאת אל רומא... אז אוכל לערוב לכך שאדאג להם, שהם יגיעו לרומא בבטחה וימצאו חיים טובים בעיר.

שמעון: (הבעה של הבנה ואושר בפניו) אם כל, כל שעלי לעשות הוא להביאם לאשקלון בעוד שלושה ימים.

הורודנוס: (מהנהן) לא אכול להיות מעורב בדבר שמעון, לו הם יתפסו בדרך לא אוכל לעזור כלל. גם לא אוכל לקחת אותם עימי אל אשקלון שכן באתי לבדי, לו תצטרף אלי פמליה בחזרתי הדבר יעורר את חשדו של המלך ויעצו האדומי.

שמעון: (רוכן קרוב אל הורודנוס) תודתי נתונה לך, לעד אהיה חייב לך.

הורודנוס: שמעון. יש לי בקשה יחידה אליך.

(שמעון מתיישב חזרה במקומו ומביט בריכוז בהורודנוס)

הורודנוס: מחר עליך להיות בשיחתי עם שלומציון. הסיבה הראשונה היא בכדי שלא תעורר את חשדם של שלומציון ויועצה. לו בנך תלמידך והרוצחת של נוסיס יברחו בשעה שלא תהיה בארמון, יועצה של שלומציון יוכל לטפול את האשמה עליך. אתה תואשם באי ציות למלכה ולאחר משפט תוכח כאשם. (נאנח) הסיבה השנייה... הסיבה השנייה היא שאני צריך את עזרתך להטות את דעתה של שלומציון כך שהיא תתמוך בברית עם רומא. לדבריך יהיו משקל רב על דעתה, וייתכן שזה מה שאצטרך על מנת להדוף את השפעתו של האדומי הלוח באוזנה.

שמעון: (שותק) האם זאת הסיבה לשמה תמכת בי?

הורודנוס: (משיב בבושה) כן.. תמיכתך יכולה להיות בדיוק מה שנחוץ בשביל להטות את דעתה של שלומציון. ידעתי זאת אז וגם עכשיו.

שמעון: (בלחישה) אז כל מילותיך, סיפוריך, תמיכתך.. הכל היו לשקר על מנת שתוכל לזכות באהדתי?

הורודנוס: (מזנק על רגליו) לא! כלל וכלל לא! כל שסיפרתי לך על עברי היה לאמת! כמו גם אמונתי בך ובאלוהיך! כפי שנמסיס דאגה לצדק בעבור רציחתה של אשתי כך גם אלוהיך דאג שצדק יעשה לאלה הראויים לו. כשהזמתי אותך לחדרי בראשונה רציתי לנצלך, כן. אבל מששמעתי את סיפורך הבנתי שאתה כמוני, כמו שאני הייתי. רק שאתה טוב ממני שמעון, ליבך עדיין טהור ונקי בניגוד לשלי שהושחת בדם.

שמעון: אם אסרב לתמוך בך מחר, האם תפקיר את בני?

הורודנוס: לא. בהן צדקי אני נשבע לך, בשם אלוהיי המושלים ברומא, שאדאג לבנך, תלמידך והמשרתת. כפי שאני עושה זאת עבורך, בשם הידידות שנרקמה בינינו אני מבקש ממך שתשיב לי באותו החסד.

שמעון: אדבר בטובתך מחר, אנסה לשכנע את המלכה לקבל את הצעתך. אבל אינך חברי, הורודנוס, אינך טוב מינאי שניצל אותי לטובת שלום ממלכתו.

(שמעון קם ויוצא, הורודנוס קובר את פניו בידיו ונאנח בייאוש)

***

(בשוק בשכם. שמעון נכנס לאוהלו של אחד הסוחרים)

שמעון: אני שמח לראות שגורלך שפר עליך בשנית, לא הייתי בטוח אם הצלחת להתחמק מן הפרעות שהיו בעיר.

אבא טליון: (מסתובב אל שמעון) רבי! כל כך טוב לראות אותך! עברו עידן ועידנים מאז זכיתי לראותך באחרונה!

שמעון: אכן... הרבה יותר מדי זמן

אבא טליון: הנה, בבקשה. שב, שב (מזיז מספר קופסאות מעל שרפרף עץ ומחווה לעברו) ספר לי, איך אתה בימים טורדי מנוחה שכאלה? שמעתי את קולך נואם בכיכר אמש, ליבי דפק והמה לשמע מילותייך המרגשות. ונראה היה שכך היה הדבר גם בעבור שאר אנשי העיר

שמעון: (בקול מרוחק ומהורהר) כה הרבה קרה... כה הרבה קורה... אני מרגיש שלו אתחיל לדבר ולספר את סיפורי דבריי ימשכו ללא הפסקה מעלות החמה ועד שקיעתה.

אבא טליון: (כורע ברך לפני שמעון) אם כך התחל בסוף. מדוע באת לחפש אותי, מורי?

שמעון: שמעיה... שמעיה ובני ניתאי לקחו חלק ברציחתה של פילגש המלך... המלכה, למרות שאני הצלתי אותה, מסרבת לשחרר אותם. היא דורשת שיערך משפט בפני ינאי ושהוא יהיה לזה שיגזור את דינם. הוא... הוא יהרוג אותם. שיגעונו יטרוף אותו ויכלה את העיר הזאת על כול יושביה, ואת בני ותלמידי יחד עם כולם. איך... איך אוכל להמשיך ולחיות אם יהרוג אותם? לא יישאר לי דבר לחיות בעבורו בעולמנו, כל תכליתי תהיה לכאב ושכול.

אבא טליון: לא אוכל להתיימר להבין כיצד מרגיש אב שמודיעים לו שבנו עומד להיות מוצא להורג, או מורה המאבד את תלמידו האהוב. אבל אני מבין כיצד זה מרגיש כאשר מודיעים לך על ההוצאה להורג של חברך. שמעיה היה ליחיד שעזר לי בארצכם כשהגעתי, פרט לך. הוא עמד לצדי איתן והיה לי לידיד נפש אמיתי. חובי אליך הוא גם חובי אליו. אמור לי רבי, האם לא ניתן לעשות דבר על מנת לחלצם מגורל זה?

שמעון: (מרים את ראשו ומביט אל תוך עיניו של אבא טליון) יש... יש דבר מה שניתן לעשות. כבר השגתי בעבורם מעבר לרומא ועזרה שם על מנת שיוכלו להתחיל את חייהם מחדש. אך ראשית, אני צריך עזרה להוציא אותם מן הצינוק. לך בלבד יש את היכולת לעזור לי, אבא טליון. אני מתחנן בפניך, עזור לי להצילם.

אבא טליון: (מרכין את ראשו ומלמל) אתה מבקש ממני לפעול כנגד צו המלכה, להבריח שלושה אסירים מן הצינוק בארמון ואז מה? לאן נוכל לפנות? מהיציאה לכלא ועד רומא יש דרך ארוכה.

שמעון: קח אותם איתך בעגלתך לאשקלון. בעוד שלושה ימים תפליג משם ספינה שתיקח אתכם אל רומא, אל חיים חדשים ומוגנים.

אבא טליון: (נושם עמוק) וזוהי תהיה בקשתך אלי שמעון? זה יהיה דרכי לשלם אליך את חובי?

שמעון: (בבושה) כן... אני מתחנן, אני נואש לעזרתך. רק לך יש את הכסף והיכולת לקחת אותם עד לאשקלון מבלי שיתגלו.

אבא טליון: (קם ומנער אבק מידיו) אם כך, קדימה. הכנות רבות ידרשו אם עלינו להוציאם מן הכלא עוד הלילה. כעת זה זמני לגמול לך על חסדיך שמעון, האל יהיה עד לי שאעשה את הדבר בעבורך ובעבור שמעיה. גם אם זה אומר שעבור על צו המלכה, לפחות אעשה את זה בעבור סיבה טובה ואציל נפשות אדם ממוות.

שמעון: (עם דמעות של שמחה בעיניו) תודה לך... תודה!

אבא טליון: ייתכן שצדק הארץ נחוץ אך הוא מוגש מידיהם של מלכי ארץ, ואלה הם חדלי אישים לא מושלמים. רק האל יוכל לשפוט אותם כמו שהוא ישפוט אותנו. אם לא ניפגש בשנית רבי, דע לך שתורתך ומצוותיך כמו גם האמונה שהנחלת בליבי היו לאלה שהצילו אותי. תודתי נתונה לך. עזרת לי כשכל בריאות הארץ דחו אותי מעליהם, הראת לי את ערכם של היהודים וקיבלת אותי למרות שאלוהיי לא היו אלוהיך וחיי לא היו חייך. כעת אשיב לך את החוב שהייתי חייב, ואצא לדרך חדשה בעצמי.

***

(במורד הדרך מרמת הגולן. ינאי רוכב על סוס, עורו מלא זיעה והוא מטלטל ללא שליטה על האוכף. דמות רכובה נוספת, לבושה ברדס המסתיר את פניה, מצטרפת ורוכבת לצידו של ינאי.)

ינאי: עוד אשוב אל שכם... עוד אשוב ואמלוך... אין מלך לישראל פרט לי... עוד אשוב אל שכם

רוכב: ומה מחכה לך בשכם מלכי?

ינאי: (פונה בזעם אל הרוכב) הנך טיפש?! מה מחכה לי?! כסי מחכה לי! הוא מחכה לי שאשוב לטבוע בעלות עליו מחומס השלטון, שמעון בן שטח. את עמי שלי, נתיני שלי, הוא הסיט כנגדי!

רוכב: הוא זה שעשה זאת מלכי? או שמא אתה?

ינאי: מה אמרת? (צועק) מה אמרת בן בליעל?!

רוכב: האם היה זה שמעון בן שטח שהסיט את העם ממך או שאלה היו מעשיך שלך?

ינאי: כמובן שזה היה שמעון! הוא זמן נגדי מאז... מאז...

רוכב: מאז רצחת לפניו את ראשי המרד שבאו להידבר אליך? אותם אנשים שהוא הפציר בפניהם שיפנו אל המילים ולא אל החרב, אנשים ששמו בו את מבטחם לשיחה עמך ונענו בפלדה קרה ומגואלת.

ינאי: אין זה משנה ממתי! העובדה היא שידיו רוחשות בקלחת בציפיה לרגע שיוכל לגנוב את כתרי בעבור עצמו!

רוכב: מדוע אתה כה בטוח שזה רצונו, מלכי? שמעון הוא איש דת, איש אמונה הבודד בעולמו פרט לו ולאלוהיו. הוא מעולם לא חפץ בכוח או בשליטה, אלא רק בטובת העם. בין אם היו תומכיך, או בין אם הם היו למתנגדיך.

ינאי: אך הוא עדיין אדם! וככלות כל המהלכים על הארץ הוא חושק במה שלא יוכל להשיג! נפשו כמהה לנקמה בי עד שהוא מוכן לזנוח את אמונתו וערכיו ולצאת כנגד דתו ולו רק בשביל לראות אותי מודח! אני המלך! אני הכהן הגדול! אלוהים בחר בי להוביל את עמו!

רוכב: בחר בך... האם אלוהים יבחר בזה ששנאה והרג בליבו למלך? האם יקדש האל את זה הרוחץ את ידיו בדם אחיו? אינך נבחרו של האל מלכי, ואינך ראוי לכתר יותר. (הרוכב משיל את ברדסו וחושף את פניו של שמעון)

ינאי: (בבהלה) לא! לא! אינך יכול להיות כאן! אתה בשכם! אלה רק עייני המתעתעות בי! שבריי מחשבותיי הרוקמות קול באוזניי ומראה אל מול עיניי!

שמעון: ואולי מסר מן אלוהיך ינאי?

ינאי: (מאיץ בסוסו) אתה מנסה להחליש את ליבי! בעזרת שקריך להציל את עורך!

שמעון: (משיג את ינאי) לא... לא את עורי ינאי, כי אם את עורך.

ינאי: (בולם את סוסו ומסתובב אל שמעון) עורי?!

שמעון: כן ינאי, עורך. איני חומד את כסך, איני יכול לשבת על כס הדמים הזה. לא כעת ולא אף פעם. נשלחתי להציע לך אפשרות אחרונה להציל את נפשך. חזור בתשובה, הנח את הכתר מראשך והתמסר חזרה לאמונתך ולאלוהיך כי רק לו השליטה ורק הוא יוכל למלוך על הארץ לעד.

ינאי: הנה זה! תשוקתך האמיתית! שאניח לכרתי?! ובעבור מה? האל בחר בי לשאת אותו!

שמעון: האל יכול גם לחזור בו מבחירתו! אין מלך העומד מעל מלך מלכי המלכים! ידיך וליבך מושחתים, אמונתך אינה שלמה עוד! חזור בתשובה, תזנח את מלכות הארץ ובחר שוב במלכות שמיים לפני שהדבר יביא עליך את סופך!

ינאי: כיצד זה הגיע לכך, שמעון? לפני מספר חודשים היית לשבר כלי השבוי בכאביו. אני לקחתי ממך את אמונתך!

שמעון: לקחת? לא, איש לא יוכל לקחת את אמונתי לעד. היה עלי למצוא את ביטחוני ואמונתי באלוהים מחדש, להתנתק מהאשמה שעיכלה את אמונתי ולהשיב לי את שפגמת בו. על כן, אני שנשברתי יכולתי להיבנות מחדש בעוד שאתה שקעת יותר ויותר בשיגעונך. מרגע שיכולתי להרפות מעברי ולהשיב את אמונתי אל צדק האל שבשמיים, יכולתי להניח לעצמי להחלים ולמצוא את אמונתי מחדש. באל ובאדם כאחד.

ינאי: והנה שוב אתה כופה עלי לבחור, בין הכתר לגאולה.

שמעון: ומה תבחר ינאי? מלך ממלכת חשמונאי? האם פיסת המתכת שהנך עוטה על ראשך שווה את נשמתך?

***

(בצינוק של ארמון שכם. ניתאי יושב בתאו בגבו לסורגים. קול צעדים נשמע מאחוריו אבל ניתאי לא מסתובב)

אנטיפס: אני מצטער

(ניתאי מסתובב לאחור. אנטיפס מתיישב מול דלת תאו)

אנטיפס: ידעתי שזה יקרה, אך קיוויתי שתצליחו לעשות זאת ביתר חשאיות.

ניתאי: (מסתובב חזרה ומפנה את גבו בהפגנתיות לאנטיפס) מה אתה רוצה אדומי? הבאת לשמוח על לאיד על גורלי שחרצת?

אנטיפס: לא... לא. רציתי לשוחח עמך, לנסות להתנצל בפניך.

ניתאי: (בבוז) להתנצל? על מה? על שסירבת שישחררו אותי?

אנטיפס: לא. באתי לבקש את סליחתך על משהו אחר... מורכב וגדול בהרבה. אמרתי לעצמי שאם אתנכר לכם יהיה לי קל יותר להשלים עם מותכם, אך ליבי ומוחי מסרבים להסכים זה עם זה. קיוויתי שלו אתוודה על האמת בפניך יקל לי על ליבי.

ניתאי: (צוחק בייאוש) בבקשה, התרווח. כפי שאתה רואה, אין לי לאן ללכת.

אנטיפס: (נאנח) אני שלחתי את השליח

ניתאי: (בשעמום) זה הכול? זאת האמת המכבידה על ליבך?! ספר לי, איזה שליח כה נורא שלחת?

אנטיפס: השליח שהגיע אל טבריה יממה לאחר שאביך מונה לראש הסהנדרין. השליח שהודיע לך ולשני המורדים הנוספים שנפגשת עימם על מינויו. ההודעה שהובילה אותך לצאת לירושלים ואחר כך לשכם, כי שקיוויתי שיקרה. הבן ניתאי, אני הוא זה שהוביל אותך ממחבואך אל חצרו של ינאי, אני זה שהיא למותה של נוסיס דרכך.

ניתאי: (מסתובב אל אנטיפס) מה אתה עשית?

אנטיפס: זה זמן רב חשדתי שנוסיס הייתה מרגלת עבור ממלכת תלמי, או לכל הפחות משתפת פעולה בתוכניתה של קליאופטרה. חשדותיי התבהרו עם הגעתם של ה-"מתנות" של מצרים אל ארצנו ועם התעוררותה של השיחה בין ינאי ונוסיס בדבר מכירת הארץ לממלכת תלמי. אינני יודע מי הגה את התוכנית, אם אלה היו יועצי המלכה, נוסיס או קליאופטרה עצמה אבל אין זה משנה כרגע. שכן אתה עצרת את תוכניתם. נוסיס הייתה אמורה להטות את לבבו של ינאי, וכמעט הצליחה בכך, אך הספקת להורגה לפני שהיא צלחה את משימתה. מותה של נוסיס היה נחוץ על מנת לגדוע את השפעתה על ינאי, על מנת להבטיח את שלומה של ממלכתנו.

ניתאי: אם זה היה כה נחוץ אז מדוע אני יושב כאן ומחכה למר גורלי ואתה שם?! אם מלכתחילה כל זה היה תוכניתך, אם כל זה היה אשמתך, מדוע אינך עומד לצדק כמונו?!

אנטיפס: (נאנח ולוחש בשקט לעצמו) אמור לי ניתאי, האם אני שפכתי את הרעל אל כוסה של נוסיס? האם אני קראתי לך מטבריה? האם ביקשתי ממך לקחת חיי אדם? לא, כל אלה היו לבחירותיך ולבחירות חבריך. כל שאני עשיתי הוא לאפשר לכם לעשות זאת כאשר העלמתי עין ממעשיכם.

(ניתאי שותק)

אנטיפס: מעשיך היו שלך, והחלטותיך שלך. אכן, ידעתי מה יהיו החלטותיך מרגע שתשמע שאביך מונה להיות ראש הסנהדרין, ידעתי שתצא באחת לירושלים על מנת לפקוח עין בכל המתרחש שם. קיוויתי שתגיע להבנה שנוסיס ולא ינאי הם המסכנים אותו, ושתשלח את ידך בה על מנת להגן על אביך. אך בשום שלב לא הייתה זאת החלטתי שלי שתיקח את חייה של נוסיס, כי אם החלטתך. פשוט פעלת בצורה של בן היה פועל על מנת להציל את אביו.

ניתאי: אבל גם אתה לקחת חלק בכך! גם אם העלמת עין! זיהית אותי ואת שמעיה בחדר הכס ולא אמרת דבר לנוסיס! יכולת למנוע את מותה ברגע אחד, אך לא עשית זאת! מותה על מצפונך לא פחות משהוא על מצפוני, מעשייך נוראיים לא פחות ממעשי!

אנטיפס: כן, יש אמת בדבריך... מותה של נוסיס עד כמה שהיה נחוץ, לעד ירבוץ על מצפוני.

ניתאי: שחרר את שמעיה... שחרר את נעמית... בבקשה... שחרר אותנו. מילאנו את רצונך ועשינו את עבודתך בשבילך, עכשיו תן לנו לברוח ולא תראה אותנו יותר לעולם...

אנטיפס: לצערי לא אוכל לעשות זאת. כשינאי ישוב דעתו תיטרף עליו מצער ואובדן. הוא ידרוש דם בעבור מעשיכם, ולו אשחרר אתכם הוא ידרוש את ראשי על כשלוני ואחר כך יפנה את חמתו כנגד אביך ויתר הממלכה. לא. מותכם ודאי מרגע שיגיע ינאי... אך את היתר, אותי, את שלומציון ואביך, את העיר הזאת, העם הזה! ניתן עוד להציל. יהיה ניתן להציל במותכם. כולם ידעו שמותכם היה מות קדושים.

ניתאי: (נשען לאחור ואומר בקול רועד) אם כך, מדוע באת? מדוע סיפרת לי על כל מעלליך? כמה אכזר אתה שתאמר לי שכל שעשיתי הוא להיות לבובה בידך, בובה שכעת תשליך אל מלתעותיו של ינאי על מנת שתוכל להציל את עורך ואת יתר היושבים בארמון הזה? שתניח לי להתבוסס במחשבותיי עד לחזרתו של ינאי בידיעה שאפילו משפט צדק לא יהיה לי?

אנטיפס: (בדמעות) כי האשמה מחצה את נשמתי, הייתי חייב לספר על מעשיי לנפש נוספת זולתי. לא חפצתי במותו של איש מהמורדים אז אך נאמנותי לינאי לא ידעה גבול, גם כעת, למען ינאי וממלכתו הייתי מוכן להרוג את זאת אשר הוא אהב אשר הרעילה את ליבו... בבקשה... סלח לי, מחל לי!

ניתאי: (בזעם) לא! לא אסלח! בעבור עורך תהיה מוכן להרוג אותי ואת חבריי! אינך כלבו הנאמן של ינאי, לא, הנך כלבו מוג הלב המתחבא בצל אדונו בשביל לברוח מזוועות מעשיו! אינך גיבור, גוי, לא הקרבת דבר בעבור איש פרט לחיים שאינם שלך. מותם של המורדים במצודת אלכסנדריון, מותה של נוסיס ומותנו שלנו בצדק יעיק על מצפונך, כי אתה יודע את האמת. יכולת לעמוד אל מול ינאי ולהתוודא על מעשיך, לשאת באחריות כמונו, אך בחרת להפנות לכך עורף ולהתחבא בצל המוציא להורג שישקיט את לבו של ינאי בדם ולא במילים והיגיון. לעד יקרע את ליבך ונפשך חוסר הצדק שהבאת עלינו ויתעלם מכל התירוצים שיצור מוחך! כיצד אתה מבקש שאסלח לך שאפילו בפני עצמך אינך יכול לדרוש לסליחה?!

אנטיפס: (שפוף ומכווץ) איני מכחיש שיש לי חלק במותך ובמותם של חבריך, שהוא בגללי... זה הקורבן שלי והמחיר שאיתו אחייה עד סוף ימי חיי, זה יהיה לעולי כל יום ויום עד שאפח את נשמתי ואשוב אל האדמה. יהי שלום ניתאי בן שמעון, הפעם הבאה שנתראה תהיה בעולם הבא.

(אנטיפס קם ויוצא מן הצינוק, ניתאי נותר יושב בתאו ובוכה)

***

(למחרת, לפנות בוקר בתא הכלא של ניתאי. הדלת נפתחת והסוהר נכנס)

סוהר: קום! על רגליך, עכשיו!

(ניתאי קם על רגליו ומכווץ את ידיו לאגרופים)

סוהר: (פותח את דלת תאו של ניתאי) קדימה! עלינו לצאת כעת, כשהשומרים מתחלפים.

ניתאי: (מבולבל) רגע, אינך מתכוון לקחת אותי למשפט?

סוהר: חיי נפשי! לא! גם לו היה מצווה עלי ינאי עצמו הייתי מסרב. אינך פושע עלוב, אתה גיבור ישראל ניתאי בן שמעון!

ניתאי: לא אוכל לעזוב ללא חבריי! לא אניח להם להתמודד עם המלך לבדם בעודי בורח כפחדן!

סוהר: הסר דאגה מלבך, שמעיה ונעמית כבר יצאו מתאיהם ומחכים לנו מחוץ לארמון. כעת נותר רק להוציא אותך.

ניתאי: לאן אנחנו מיועדים להגיע לאחר שנצא מן הארמון?

סוהר: איני יודע ניתאי... כל שנאמר לי הוא להוציא אתכם באישון לילה מן הארמון, שם אביך יחכה לך.

ניתאי: (בהתרגשות) אבי? אבי שלח אותך?

סוהר: (מהנהן באישור) כשתראה אותו, מסור לו... מסור לו שאני מלא בושה על שנתתי יד ללוחמיה של נוסיס כאשר השליכו את מלכתנו לכלא. אמור לו, שאני מצטער שלא נקפתי אצבע כנגד אותם בני בליעל שהחריבו את עירנו ושטפו את רחובותינו בדם עמנו! ואם אמות היום בגלל מעשיי, שכך יהיה! זה המחיר שאשלם על חטאיי! אמור לו... אמור לו שהוא השיב לי את דרכי ואמונתי, לא יהיה לנו רבן כאביך בכל ימי חיינו.

(ניתאי מהנהן והשניים יוצאים)

***

(באחת מסמטאות העיר ליד הארמון שמעון עומד מחכה יחד עם אבא טליון, שמעיה ניתאי ונעמית מלווים עם הסוהר מגיעים בריצה ועוצרים לידם)

שמעון: ניתאי... שמעיה! (מחבק את שניהם בזה אחר זה) כה דאגתי לכם! ליבי חרד... שלא אזכה לראותכם בשנית. אבל הנה אתם... בריאים ושלמים.

ניתאי: שמענו על כל שעשית בחדר הכס..

שמעיה: נס ומופת בחסדו של האל... הובלת את אנשי העיר בעקבות אמונתך מורי!

שמעון: לא לבדי ניצבתי אל מול ההמון ברחובות וכך גם לא מול שכירי החרב של פילגשו של המלך.

(שמעיה ניתאי שותקים לשמע אזכורה של נוסיס)

ניתאי: אבא...

שמעון: (מניח את ידו בעדינות על כתפו של ניתאי) את הנעשה אין להשיב בני, לטובה ולרעה. את שעשיתם, עשיתם, אין בי טיפה של כעס ואכזבה מכם. כל אחד בחר את דרכו. כעת עליכם להמשיך בדרך זו, בלעדי.

שמעיה: בלעדיך? מה כוונתך רבי?

שמעון: (מביט באבא תליון ולאחר מכן בשמעיה) עליכם לברוח מן הארץ. מרגע שיוודע לינאי שהצלחתם לחמוק מן הכלא הוא יצוד אתכם בכל מקום שתוכל ידו להגיע. הוא לא ישאיר אף אבן אחת לא הפוכה במצודו אחרכם. תקוותכם היחידה היא לברוח למקום רחוק, מקום שזעמו של ינאי לא יוכל להגיע. מקום שבינו לבין ינאי חוצץ ים גדול. עליכם להגיע אל רומא.

שמעיה: אל רומא?! אתה שולח אותנו לארצם של גויים?! מה באשר לאמונתנו? אעדיף למות בגופי לפני שאוכרח למות באמונתי ונשמתי! עובדי האלילים הללו יתלשו מעלינו את יהדותנו באיומי חרב!

שמעון: (תופס את כתפיו של שמעיה בכוח) זה מה שלימדתי אותך?! אמור לי תלמידי העקשן, מכשנפגשנו עם ידידנו החמר הערבי לראשונה כל שהוא היה זה לעובד אלילים. הסתכל עליו כעת! תלמידי גם הוא, יהודי ברוחו אם לא בגופו ודמו, אדם שסיכן את כל שיש לו למען הצלתך! בטח באלוהים והוא יהיה למגנך מפני הגויים, פתח ליבך להישמע אליהם לפני שתאטום אותו בפחדך מהם!

שמעון: (עוצר לנשום) לא כל עובד אלילים אפלה ושנאה רוחשת בליבו, ולא היה זה רק אבא תליון שהוכיח לי זאת. אדם נוסף היה שותף להצלתכם, שגרירה של רומא אלינו, הורודנוס. הוא הבטיח לכם מקום בספינתו ולאחר מכן מקום לחיות ולהתפרנס בו גם ברומא, הוא יפרוש עליכם את חסותו ויניח לכם לחיות כיהודים תחת הגנתו.

ניתאי: אם כך, זה הוא גורלנו? להפליג לרומא ולעולם לא לשוב?

שמעון: (מהנהן בעצב) רק כך תוכלו להישאר בחיים ללא כל חשש שיבוא יום וינאי ידרוש את ראשכם...

נעמית: אך נדרתי שמעון! נדרתי להורגו!

שמעון: כבר מילאת את שבועתך. לקחת את חייה של מי שהייתה אחראית למותו של בעלך. נוסיס וחייליה הם אלה שתפסו אותו ובהוראת ינאי שלחו יד בנפשו. הקשיבי לי נעמית, זה הזמן להניח לעברך, לכאבך, ומצאי מקום בליבך לגאולתך. חיים חדשים מחכים לך... לשלושתכם! חיים בטוחים ומוגנים מפני כל מי שירצה להורגכם על מעשיכם פה!

(נעמית היחידה שמהנהנת בשקט ועולה לעגלתו של אבא תליון)

ניתאי: אני מניח שלאחר שאעלה לעגלה, זאת תהיה הפעם האחרונה שנתראה.

שמעון: (דוק של דמעות עולה בעיניו) אלא אם כן ירצה האל אחרת... אבל אני מניח שאכן, לא נזכה להתראות שוב לעולם.

ניתאי: אז נכפה עלינו המוות, רק בצורה אחרת, לעולם לא נתראה. לא אשמע שוב את קולך, לא אראה את פניך ולא אהיה שם להיפרד ממך ברגעיך האחרונים... זוהי פרידה לא פחות מאמלולא צעדתי בין זרועותיהם של חיילי המלך.

שמעון: לא! כמובן שלא! ליבך עדיין פועם! חייך עוד ארוכים, ומחכים לך כפרי בשל! גם אם תהיה בקצה תבל ונשמה באפך אבחר בכך בכל יום על פני עוד רגע גנוב אחרון לפני שלהבו של ינאי ישיג את צווארך! גם אם לא נתראה עוד, אוכל לחיות את חיי בשלווה בידיה שהנך שם, הרחק בארץ שמעולם לא ראיתי ולא אראה, בטוח ומוגן.

ניתאי: (מחבק את שמעון ובוכה) אני אוהב אותך, אבא

שמעון: (בבכי) ואני אוהב אותך בני. שישמור עליך האל, שיגן עליך במסעף ובחייך.

(ניתאי נפרד מחיבוקו של שמעון ועולה לעגלה)

שמעון: שמעיה תלמידי...

שמעיה: (צועק בבכי וכאב) מה אעשה רבי?! איני מלומד כמותך! איני יודע דבר! והנה אתה שולח אותי אל מר גורלי בארצם של זרים עובדי אלילים! מה אעשה בלעדיך? לאן אלך ולאן אפנה ללא הדרכתך?! אתה כל עולמי, אתה הם חיי! אמור לי רבי, כיצד אתה מוכן כה בקלות להשליכני מעליך?!

שמעון: דבר ממה שמתרחש כעת אינו קל לי שמעיה... ליבי קמל עם כל פעימה ועוז ליבי מתחמק לו. אך אני מוכרח תלמידי, אני מוכרח לתת לכם ללכת מעלי אל ארץ זרים. כל חלופה אחרת תהיה נוראה מדי! לא אוכל לשאת את מותו של אחרון תלמידי, אדם כה טוב, תמים ונאמן. תלמיד שכל רבן היה חפץ בו. תלמיד בעל תושיה ולב בוער בלהט הנאמנות והאמונה. יהודי שאין אהבה הטהורה כאהבתו לאל. כה עזרת לי שמעיה, בלעדיך לעולם לא הייתי מצליח לחזור אל חיי ואמונתי. הייתי נותר שבר כלי הנשכב חסר מעש ותקווה בשדות אדם זר. אמלולא אמונתך, אמונתך בי, דבר מכל הנפלאות שיצרנו לא היה מתרחש. איני שמח לשלוח אותך לדרכך תלמידי, לו יכולתי הייתי עולה עמך לספינה ועד לקצה העולם. אך ייעודי פה וחיי כעת שייכים לאל ולעם, עלי להובילם לדרך חדשה. כעת, גם עליך לצאת לדרכך, להפוך לאדם בזכות עצמך ולהמציא את שמך מחדש. לא אתפלא אם תתגנב לאוזני שמועה בעוד מספר שנים על רבנה החדש רומא. נעמית וניתאי יהיו תלויים בך ובידע שצברת בלימודיך, אתה תהיה למדריכם בשאר ימי חייכם יחדיו. אני מאמין בך תלמידי, אני מאמין שתוכל להגיע לנפלאות ולגדולות שיאפילו על כל השיגי, כל עוד תשמור על אמונתך. אמונתך בי, בך ובאלוהינו שתמיד יצפה בך וידאג לך.

שמעיה: (נופל על רגליו של שמעון) בוא עימנו רבי! אני מתחנן! אל תעזוב אותי! אל תשלח אותי מעליך בשנית!

שמעון: (נופל על הרצפה ומחבק את שמעיה) אני חייב שמעיה. למען חייך אני חייב. הקשב לי תלמידי, עליך לשחרר ממני כעת, ולהמשיך הלאה בדרכך.

שמעיה: לא! לא! לא! לא אוכל לעולם! אך אוכל?! תמיד הייתי לצידך, כיצד אוכל כעת לצאת לבדי אל העולם? אני מפחד רבי... מפחד נורא.

שמעון: (בלחש) אני מבין לפחדך שמעיה, אבל אתה חייב. עבורי. לא אוכל לראות את ינאי מניח את ידיו עליך. לא אחיה עם עצמי לו כל רע יאונה לך מידיו.

(שמעיה ושמעון קמים)

שמעון: (בדמעות) חסן את ליבך מן הפחד, שנס מותניך ולך... להראות לך שמעיה תלמידי, אני מתפלל שהאל ינחה אותך בנאמנות כפי שאתה הנחת אותי. לעולם לא יהיה לי תלמיד שישתווה לגדולתך וגם לא יהיה. הנני נשבע בפני ה' אלוהינו שעד יום מותי לא יהיה לי עוד תלמיד פרט לך. הרי לא יוכל להיות לי אף תלמיד תמים ונאמן כמותך, כנה בליבו וטהור בנפשו ואהבתו. למורו ולאל כאחד.

(שמעון מסתובב לאחור ויוצא מן הסמטה. נעמית מובילה את שמעיה לעגלה שמתחילה להתקדם, ועוטפת אותו בחיבוק)

***

(בחדר הכס בשכם. שלומציון יושבת על כס ינאי, אנטיפס לצידה, שמעון והורודנוס עומדים למרגלות הכס)

הורודנוס: לצערי מלכתי תם זמני בממלכתך. אני יודע שכוונותיך היו טהורות ונסחפתי את מאורעות הארמון בעל כורחי ושדבר מן הדברים שקרו לא היו באשמתך או בכוונתך על מנת לפגוע או להעליב את רומא.

שלומציון: (מהנהנת) אני מודה לך על הבנתך שליח. אם כן, כעת דרכינו נפרדות?

הורודנוס: אכן... אך לפני שאצא לדרכי עלי לקבל את תשובתך מלכתי באשר להצעה שהצגתי בפניך לפני שבועות משהגעתי לארמונך לראשונה. האם תשובי ותחדשי את בריתך עם רומא פי שעשו אבותיך החשמונאים לאורך דורות שלטונם?

אנטיפס: מלכתי... לפני שתשיבי את תשובתך הסופית לשליח רומא, הייתי רוצה לשטח בפניך את טענותיי כנגד ברית זאת. האוכל?

שלומציון: תוכל

אנטיפס: (יורד מן הבמה ומתחיל להסתובב סביב שמעון והורודנוס) מלכתי. אנחנו ניצבים על סף עידן חדש. כוחה של ממלכת סלווקוס, האימפריה שעמדה לגבולנו הצפוני, הראשונה בכוחה בממלכות העולם. נשברת. כוחה נעלם אט אט בעודו מושקע במלחמותיה הפנימיות והיא אינה מהווה איום יותר על ממלכתנו.

הורודנוס: ולמי יש לזקוף חלק ניכר מן ההישג הזה אני תוהה..

אנטיפס: (בשיניים חשוקות) אכן, רומא היא זאת ששברה את כוחה הצבאי של ממלכת סלווקוס בקרבות האחרונים, אך אין זה משנה דבר. האמת היא שלממלכת סלווקוס לא נותר עוד כוח, לא על מנת לאיים עלינו וגם לא על מנת להגן עלינו. ממלכת תלמי, לדרומנו, שלחה זה מכבר את זרועותיה לעברנו בחיפוש אחר כלי המוכן למלא אחר תשוקתה. לשמש כשפחתה. היא אינה רוצה בברית עימנו, לא, היא רוצה שנכרע ברך בפניה כעבד בפני בעליו. וכעת התבשרנו שרומא חפצה גם היא לחדש את הברית עימנו לשעבר. כוחה של רומא הוא רק תוצאה לשאיפתם ההגמונית לשלוט בכל, בכל עם ובכל ממלכה. כך שאנו ניצבים בפני אויבת הבאה מן המדבר, מתחרה שלא תנוח עד שכל העולם ייפול לידה כפרי בשל ושברי אימפריה שלא תוכל לעשות עבורנו דבר. אינני בוטח באף אחת מן השניים. אני בטוח בכך שבעודנו מדברים כאן ועכשיו ממלכת רומא מדברת גם עם קליאופטרה בניסיונה להשיג מדרס רגל באזורנו. אם נבחר אי מהשניים, עתידנו גמור יהיה להיות כממלכה החיה בצל גלימותיהם ותחת חסדיהם ההפכפכים.

הורודנוס: שקרים! רומא לעולם לא תכבוש אחת מבנות בריתה, אנו נאמנים לשבועותינו בצדק שמחייבים אותנו האלים!

אנטיפס: (צועק) אינך יכול לקרוא לזאב חברך רק כי הוא טורף את פגרה של חיה אחרת! האם אתה מדבר בשם עצמך שליח?! או שמא תתחייב בשם כל הסנאט על מילותיך בפנינו?! מלכתי, הקישיב לי. בבקשה! ממלכות אשר מעבר לים לא יוכלו להצילנו כלל! עלינו לשוב ולשאת עינינו אל עבר קדמה, אל המזרח, אל הממלכות השוכנות מעבר להרים ולמדבריות, לממלכות שבעבר היו לאויבותינו המרות וכעת יוכלו להיות למושיעותינו מההגמוניה שרומא מטילה על העולם!

שמעון: (בעדינות) מה דעתך שמעון?

(שליח מתפרץ אל חדר הכס)

שליח: מלכתי! אני נושא הודעה מן הצינוק! שלושת האסירים שרצחו את פילגשתו של המלך, הם ברחו! הסוהר הגיע לתאיהם ומצא את כולם ריקים! השומרים מחפשים אחריהם ברחבי האמרון והעיר אך כנראה שהם הספיקו לברוח הרחק מן העיר!

אנטיפס: (בזעם משולח רסן) נעלמו?! כיצד?! איש אינו פשוט נעלם מתאי הכלא! מישהו עזר להם לברוח! חפש בכל הארמון אחרי מי שעזר להם! הוא ידע להיכן מועדות פניהם! שליח כל חייל ושומר פנוי אל מחוץ לעיר אחריהם!

(השליח מהנהן וקד בפני המלכה ולאחר מכן בפני אנטיפס ויוצא)

אנטיפס: (מצביע על שמעון בזעם) זה היית אתה! אתה שחררת אותם!

שלומציון: (ברוגע, היא מחייכת של שמעון) לא. זה לא היה שמעון. מהבוקר הוא היה עמי וסעד איתי, הוא היה לצידי כל היום עד לרגע זה. זאת הייתה עבודתו של אדם אחר, אולי מן המורדים?

אנטיפס: לא ייתכן! לא נשאר דבר מן המורדים!

שלומציון: (בהפתעה מעושה) באמת? כי זכור לי שסיפרת לי על קבוצת מורדים שבחרה את מושבה בטבריה. הברחתם של אויבו של ינאי מן הכלא נשמעת לי כהלך רוחם של אותם בוגדים פחדנים...

(אנטיפס מתכוון לענות אך נכנס שליח נוסף. בגדיו מרופטים ומלאי אבק, פניו מביעות הבעה של צער כבד)

שליח: הוד מעלתי... הוד מעלתי...

שליח: (נופל על ברכיו) אני נושא הודעה ממחנהו של ינאי. המלך מת ועבר הלאה לעומו. הוא מת בשנתו ממחלה.

(שלומציון אנטיפס שמעון והורודנוס קפואים בתדהמה. שקט נופל על ארבעתם)

שמעון: (בחשש) שלומציון... בניך...

אנטיפס: (בקשיחות) הם אינם מוכנים לרשת את התפקיד, הם צעירים מדי. מלכתי, את היחידה שיכולה לרשת את מקומו של ינאי עד שבניך יגיעו לפורקם. עליך להנהיג אותנו עד שיוכלו לקבל לידיהם את מושכות הממלכה.

שלומציון: (ממלמלת לעצמה, חוזרת כהד) מת... ינאי מת...

שמעון: שלומציון!

(שלומציון מביטה בשמעון)

שמעון: אני יודע שלא צפית את זה, אני יודע שלא ייחלת לזה, אני יודע שאת לא מרגישה מוכנה לרשת את הכתר. אבל את מלכתנו עכשיו, ועליך להנהיג אותנו.

שלומציון: אני... שלומציון... אני המלכה...

אנטיפס: כן מלכתי. את המלכה, מלכת ממלכת חשמונאי

שלומציון: (נעמדת וקוראת בביטחון) הישבעו לי אמונים, הצהירו עלי כמלכתכם!

(שמעון ואנטיפס כורעים על ברכיהם)

שמעון ואנטיפס: את מלכתנו, שלומציון אשת ינאי, מלכתה של ממלכת חשמונאי!

הורודנוס: (קד) שלומציון, מלכת ממלכת חשמונאי

שלומציון: אענה לך על שאלתך, שליח רומא, אך לפני שאכריע ארצה לשמוע את דעתו של שמעון אחי.

הורודנוס: (שולח מבט מלא משמעות בשמעון) כמובן מלכתי

שמעון: הקשיבי לי מלכתי. יועצך צדק בקריאתו לכך שאנו זקוקים לבני ברית בעולמנו החדש... (עוצר לרגע ואז קורא בקול בטוח) ואני חושב שעליהם להיות בני רומא. מאז שהגיע לפה כל שעשה הורודנוס היה לעזור לנו ולתת לנו מעצותיו, עצות שעזרו לשנינו בדרכינו. הוא הציל את חייך! אם תשאלי לדעתי מלכתי, ממלכתנו תוכל ללמוד רבות מדרך רומא ולהישען על עזרתה, כפי שעשו קודמייך על כס הממלכה.

אנטיפס: מלכתי! מעשיו של אדם אחד...

שלומציון: (מרימה את ידה) אני יודעת, אינם מדברים לטובתו של עם שלם.

שלומציון: (נאנחת) צר לי הורודנוס. אך אאלץ להשיב את פניך ריקים. ממלכת חשמונאי תמצא את בני בריתה במדבריות שלגבולותיה המזרחיים.

הורודנוס: (קם בכעס) טיפשים! אין ממלכה המשתווה לכוחה של רומא! כולם יפלו לפני עוצמתו של הסנאט! ניסיתי לשווא לדבר היגיון בין אוזניכם, לא יוותר לנו כל דרך כך זה נראה פרט לדרך החרב. (נאנח) דעתך איתנה כסלע מלכתי, זאת אני יודע. אך האמיני לי כשאומר שאני מנסה להציל את נפשותיכם ואת המשכיותה של ממלכתם. רומא לא תדע גבולות, חוכמתה ולגיוניה יגיעו אל קצוות תבל. (מניד בראשו ומסתובב אחורה בהפגנתיות) זכרי את היום הזה מלכתי, כאשר רומא הציעה לך את ידה לשלום ובחרת לדחותה! כל שצופן עתידכם הוא דם וברזל שישמידו את כל אשר יהיה בממלכתכם. זאת תהיה מורשתך שלומציון. הרס ומוות שיעידו שהייתה פה פעם ממלכה. זוהי תהיה מורשת כולכם, מורשת בני האור! (יוצא מן חדר הכס).

סוף מחזה מורשת בני האור