רוב האנשים, אם היו מספרים להם שהם קוסמים, היו צוחקים צחוק נבוך וחוששים לשיגעון המספר. כך זה בדרך כלל כשאנשים לא מבינים אנשים אחרים. במקום לנסות לברר על מה הדיבור, הם צוחקים ובורחים מהר, ובכך מפגינים את הרצון העמוק שטמון בליבם לא להיראות טיפשים. רוב האנשים לא מבינים שאם אתה לא מבין מישהו, אז עדיף להבין אותו ולהיות חכם מאשר לא להבין ורק להיראות חכם.

בקיצור, רוב האנשים היו מתעלמים ממכתבים שכאלה, והם היו מבטלים את החשש המנקר בליבם על אמיתת המכתב, בגלל הפחד התהומי מכך שיאבחנו אותם כטיפשים.

למזלנו, מר מילפרד מעולם לא חשש להיראות טיפש. הרי הוא כבר עגלגל ונחמד, ואם הוא טיפש אז סולחים לו כי הוא נראה כמו מוכר גלידה. ולכן, בשעת אחר־הצהריים כשמשפחת מילפרד כבר היו בבית, מר מילפרד התקשר לחברת דואר־בריטניה ושאל את נציג השירות ממתי הם שולחים מכתבים עם ינשופים. נציג השירות הנבוך הפנה אותו למנהל הסניף, מר פיניגן, שבמקרה גרושתו היא קוסמת, ובנו זה עתה קיבל ינשוף, ולכן מבחינת משרד הקסמים הוא נחשב "מוכר לרשויות". מר פיניגן הבטיח למר מילפרד לטפל בעניין, ועוד באותו הערב בבית משפחת מילפרד נשמעה דפיקה בדלת.

"אני פותחת!" צעקה אמה בהתלהבות ורצה לדלת. בפתח עמדה אישה גבוהה בחליפת עסקים סגולה, ששערה הלבן היה קשור בפקעת הדוקה.

"שלום." אמרה האישה והסתכלה על אמה במבט בוחן מבעד למשקפיה הדקים. "את בוודאי העלמה אמה מירפלד?"

אמה לא ענתה, כי היא הייתה עסוקה בלבהות באישה הגבוהה ביראת כבוד. היא נראתה כל כך מגניב בחליפה שלה! היה לה מבטא סקוטי קל שהתאים למראה האינטליגנטי שלה באופן מושלם, והבעת פניה העבירה מסר ברור של "אני אדם חכם ואתם תקשיבו למה שאני אומרת".

זוויות פיה של האישה הגבוהה התעקלו קלות כלפי מעלה בשעשוע עצמי. "אני אניח שזה 'כן'. אני סגנית המנהל מינרווה מקגונגל, ואת צריכה לפנות אלי בתור 'פרופסור מקגונגל' או פשוט 'פרופסור', מובן?"

אמה הנהנה. אז זאת האישה שהיתה חתומה במכתב? אמה פחדה בהתחלה שלקוסמים צריך להיות כובעים וגלימות ויבלות, אבל אם כל הקוסמים נראים ככה אז עולם הקוסמים כנראה הרבה יותר מגניב ממה שהיא חשבה.

"תוכלי לקרוא להורייך?"

אמה הנהנה שוב ורצה לסלון לקרוא לאמא, שבדרך כלל מקרינה מגניבוּת בדיוק כמו סגנית המנהל, אבל עכשיו היא הייתה עטויה בפיג'מה פרוותית עם ציורים של כבשים. על כל פנים, אמא מיהרה לדלת ושתי פצצות המגניבוּת המתקתקות בחנו אחת את השניה. בשלב מסוים אמה לא עמדה בזה יותר, והיא הרימה את ידיה ונקשה באצבעותיה כדי למשוך את תשומת הלב של שתי המבוגרות. הן הטו את ראשיהן והסתכלו עליה בסקרנות, ואמה ניסתה לשוות לפניה מראה מגניב ככל האפשר.

"יש, כאילו, שולחן בבית." היא אמרה, והצליחה לא לגמגם בכלל. "אפשר לשבת שם ולשתות קפה דל-לקטוז ולדבר על פוליטיקה וכסף."

אמה הביטה בפרופסור וניסתה לאמוד את גילה. "פרופסור, את שותה סודה?"

הפרופסור נשברה ועל פניה עלה חיוך והיא נדה בראשה, ואמא חייכה בניצחון והזמינה את הפרופסור פנימה. הן התיישבו סביב השולחן, ומר מילפרד שהתגלגל מצחוק למראה התחרות בין סגנית המנהל לגברת מילפרד, כחכח בגרונו ואמר לאמה "אמי, לכי לקרוא למוריס, גם הוא צריך להיות פה."

"מוריס?" שאלה סגנית המנהל. "מי זה?"

"זה הבן של השכן." הסביר מר מילפרד וגיחך. "הוא צריך להיות פה כי מתחתם גם אותו, זה לא הוגן שרק אנחנו נהייה הפתיים שיושפלו עד עפר במצלמות לעיני כל העולם."

"הו לא, זו איננה מתיחה, מר מילפרד. אבל מוריס? אני לא זוכרת אף מוריס."

"כן." התפרצה אמה, "כי שינו לו את השם כשהוא היה בן שנה. במכתב קראתם לו הארי פוטר."