החופשה עם משפחת מילפרד הייתה הנאה לא נורמלית. מר מילפרד, על אף חיבתו המוזרה למוזיאונים, היה אדם מצחיק שבדיחות האבא שלו הצליחו לגרום לאנשים לחייך (בהשוואה לבדיחה סטנדרטית, זה להתעלף מרוב צחוק). גברת מילפרד הייתה אישה דייקנית ומחושבת בעלת מבטא צרפתי עדין, שהייתה ההפך המשלים למר מילפרד. כשגברת מילפרד הייתה מספרת בדיחה, כל החדר היה נופל על הרצפה מחרחר במטרה לנשום, בעוד גברת מילפרד עומדת במרכז בחיוך קטן על שפתיה, וגביע יין לבן בידה כדי להשלים את מראה "האדם השליו" שהיא כל כך אהבה.

בבוקר יום החופשה האחרון, מוריס קם עם תחושה מוזרה. הוא הניח שזו האכזבה מכך שזהו יום החופשה האחרון, אך בעודו מצחצח שיניים מול המראה הוא בירר את מחשבותיו קצת יותר לעומק, וגילה שאכזבה היא לא בדיוק תחושה אלא מעין רגש מעצבן בתחתית האחורית של הלב, ולכן הוא לא כל כך הבין מהי התחושה המוזרה שליוותה אותו. לא היה זה דז'ה-וו, וגם לא תחושת שכחה, אלא מין דבר בצד הימין הקדמי של הראש, שמוריס החליט לכנות בתור תחושה "ינשופית".

הוא העיר את אמה והלך להכין לעצמו כוס תה עם כל שקיות הסוכר שהוא הצליח להגניב מחדר האוכל בבית המלון. הוא הכין כוס גם לאמה, אבל לא שם לה סוכר, כי הוא ידע שהמצבור שלה כנראה יותר גדול משלו. מוריס פתח בעדינות את הדלת המשותפת אל חדרם של הזוג מילפרד וראה שהם עדיין ישנים אז הוא הניח להם לנפשם, וישב במרפסת עם כוס התה המתוק להחריד והרגיש מבוגר.

אמה הישנונית הצטרפה אליו ושפכה לספל התה שלה כתריסר שקיות סוכר, והוסיפה לשתי הכוסות מעט חלב.

"ככה זקנים מרגישים." קבע מוריס.

אמה פיהקה מול השמש העולה והסתכלה על הנוף. המעקה היה גבוה מכדי שהשניים יוכלו להסתכל בנוחות, אבל הוא היה שקוף והיה אפשר לראות את העיר המתעוררת מתחת. "אתה יודע, יש לי תחושה מוזרה, משהו... ינשופי כזה."

"גם לך?" התפלא מוריס. "גם אני, ינשופי זו בדיוק המילה!"

"נכון? בצד ימין למטה של המוח!"

"כן, במקדימה כזה!"

מוריס ואמה היו כנראה שני האנשים היחידים בעולם שתרגמו תחושות לפי המיקום שלהם בגוף, אבל הם הרגישו הרבה יותר מדויקים ככה. חוץ מזה, אי אפשר להתכחש לכך שדז'ה-וו נמצא למעלה משמאל, קצת נוטה למרכז.

הם שתקו ונהנו מרוח הבוקר הקרירה וספלי התה החמים שבידיהם.

"אתם נראים כמו זוג זקנים." קבע מר מילפרד וצחק. הוא עמד מאחוריהם בפיג'מת המיניונים שלו והשקיף על האופק. "אני יכול להצטרף אליכם, קשישים יקרים? אמא שלך לא אוהבת את הזמן בבוקר מהרגע שהיא מתעוררת עד השנייה בה היא נראית מושלמת."

"שמעתי אותך! אני תמיד נראית מושלמת!" קרא קולה של גברת מילפרד בפיהוק מהחדר הסמוך.

"כמובן אהובתי!" קרא מר מילפרד, וגיחך לעבר הצמד בשקט. "הפנתרה התעוררה."

הם פינו לו מקום סביב השולחן הקטן, הוא שלף כיסא והתיישב. "נו, על מה אתם חושבים?"

"אני מנסה לחשב את הסבירות לכך ששני אנשים יקומו בבוקר ושניהם ירגישו תחושה מוזרה, ושניהם יחליטו לקרוא לה 'תחושה ינשופית'." אמר מוריס.

"אני סתם חושבת על נצנצים." פיהקה אמה, "אני עייפה."

"אז... ינשופים מנצנצים." סיכם מר מילפרד וצחק, "אני חושב ששמתם בתה את העלים הלא נכונים."

—

במרחק לא רב משם, עופף לו נץ מסכן שלא ידע שהשליחות הקוסמית שהוטלה עליו היא לשפוך נצנצים על ינשופים. הנץ המסכן בכלל חשב שמה שהוא מנסה לעשות זה לברוח מההרים כל עוד נפשו בו. מאז שהוא ראה את הזרזיר ההרפתקן הארור, הנץ הספיק לחטוף בראש ממכונה קסומה ואז להתנגש חזיתית בבן אדם מעופף, אז הוא הניח לתומו שבעיר הגדולה יהיו פחות אנשים מעופפים. הוא טעה.

—

באותה העיר ישב לו אדם עגמומי בבית-קפה. הוא היה מרושל, לא מגולח, בעל סנטר כפול וכבר לא עב כרס במידה יוצאת דופן. כל שאיפותיו בחיים היו להתחתן ולהוליד ילד בשם דאדלי, אבל אף אחת בעולם לא הייתה מוכנה אפילו לדבר איתו. הוא ניסה למצוא משפטי פתיחה טובים, אבל הוא זכה בעיקר למבטי בוז. הייתה איזו אחת באוניברסיטה, קראו לה פטוניה, אבל מהר מאוד היא זרקה אותו לטובת איזה חנון ממחלקת מתמטיקה. היה לו חלום להקים חברת מקדחות, אבל מאחורי כל גבר חזק עומדת אישה ומאחורי ורנון דרסלי לא עמדה אף אחת, אז בדיוק אתמול פיטרו אותו בפעם הרביעית.

"אתה צועק יותר מידי." הם אמרו לו.

מה זה 'צועק יותר מדי'?! העובדים אמורים לעבוד! הם לא אמורים לדבר על סדרת ילדים שטותית כאילו היא אמיתית!

"מותר לעובדים לדבר על אווטאר בהפסקות." הם היו עצבניים קלות, כאילו הם נפגעו אישית מהסלידה שלו מאווטאר. נו באמת, מה אלה השטויות האלה, כוחות קסומים?! אין דברים כאלה. כל חריגה מהנורמליות גרמה לורנון דרסלי להרגיש בחילה.

הוא קרא פעם שיש יותר נסיונות התאבדות בקרב אנשים בודדים שפוטרו מהעבודה שלהם, והוא ממש לא רצה לשבור את הסטטיסטיקה. אחרי הכל, הסטטיסטיקה מקדשת את האמצעים. הוא עלה לבניין הגבוה ביותר שהוא הצליח למצוא, קילל כשהוא גילה שלבניין הזה יש מעקה בטיחות גבוה מידי, וטיפס לבניין אחר. הוא הביט על הדוכנים הצבעוניים למטה ונתקף סחרחורת. טוב, הכל למען הסטטיסטיקה. הוא הניף רגל אחת, נפל כעשרים סנטימטרים והתנגש בנץ מבולבל.

אפילו להצטרף לשורות הסטטיסטיקה לא נותנים לו?!

הוא צרח וקילל בעוד הנץ הצווח נופף בכנפיו בחרדה והסיט אותו ממסלולו. ורנון והנץ נחתו על הציליות של המרפסות בין הבניינים, ציליה אחר ציליה, עד שלבסוף נחתו בחבטה כואבת על דוכן שמכר חפצי יצירה, מבקבוקי דבק ועד שקיות ענקיות מלאות בנצנצים.

ורנון קם על רגליו ושפשף את ישבנו. לכל הרוחות! הוא אפילו לא שבר רגל! הוא הביט מעלה וקילל כשהוא גילה שהנחיתות שלו גם לא גרמו אף נזק למרפסות, גופו איבד יותר מידי מהמסה הקודמת שלו כשהוא נאלץ להתחיל להקציב לעצמו מזון.

הנץ עטוי הנצנצים עופף סביבו בזעם וחבט בו בכנפיו בחוזקה, ולבסוף עף משם כשהוא מותיר שובל של נצנצים. הנץ צווח בזעם כה רב שורנון ממש יכול היה לשמוע בראשו את רצף הקללות היצירתיות שהנץ הטיח בעולם ובאנושות בפרט.

רגע, נץ מדבר?

"הנץ יכול לדבר..." מלמל ורנון ואז צעק באושר. "הנץ יכול לדבר!"

היה לו ברור שאנשים עכשיו מסתכלים עליו כמשוגע, אבל ברגע זה אף דעה של אנשים אחרים לא הפריעה לו. ורנון דרסלי הבין שאם נץ יכול לדבר ולשבור את הסטיגמה המעליבה על עופות, כך גם ורנון יכול להיות מאושר, ולשבור את שורות הסטטיסטיקה. אולי הוא יעשה הסבה להוראה, או אפילו יצפה באווטאר המפורסם! ורנון דרסלי רץ משם בדילוגים, שמח ומלא תקווה לראשונה בחייו.

—

הנץ ללא ספק קילל. הוא טס הרחק מהעיר, עד שהוא פגש במעופו צמד ינשופים שבהו בו בזלזול וקרקרו בלעג, אז הוא עף מעליהם ופיזר עליהם את כל הנצנצים שהיו עליו, על מקורם ועל חמתם. בהתחלה הם ניסו לברוח, אבל הנץ היה מוכשר מאוד. כשהוא סיים שני הינשופים האומללים היו מלאים בנצנצים והוא היה נקי וחינני, אם כי מעט חבול, והוא טס משם שמח ומלא תקווה.

—

על מרפסת חדר המלון, לקול קריאותיהם המופתעות של ארבעת צרכני התה הרגועים, נחתו שני ינשופים מנצנצים ואומללים שנשאו שני מכתבים.