(ה.כ. אממ. טוב, הערה חשובה: זה פרק קצת גרוע ומחריד. לפחות, אותי הוא הגריע החריד. זה בגלל שעדיין יש לי מחסום כתיבה וכל מה שיוצא תחת ידי עכשיו הוא לא המילים הרגילות שלי. קיצר, אם אתם רוצים לדעת מה קרה לשלגיה בלי לקרוא את כל החלק המוזר, פשוט תדלגו, אני אשים תקציר בתחילת הפרק הבא.)

על לוח המודעות בחדר המועדון הייתה תלויה ברכה לכבוד תחילת השנה, תאריכי הבחינות לנבחרת הקווידיץ', מתכון לעוגת דבש ומגילה עליה יש את רשימת מוסרי ההשכל משעת הסיפור של מוריס. מוסר ההשכל של אתמול היה "אל תדברו עם זרים, בעיקר אם הם רוצים לנשק גופות.".

אחד התלמידים הבוגרים הטיל על הרשימה לחש קטן שכל עשרים וארבע שעות מוחק מהמגילה הכל חוץ מהכללים. זה נתן לתלמידי גריפינדור הרבה מאוד חופש ביטוי לכתוב על הלוח קללות, גידופים והספדים כאוות נפשם, וזה כנראה הציל את חייו של מוריס פעם או פעמיים בשבוע האחרון.

אה כן, על לוח המודעות הייתה תלויה גם עצומה למען הפרדת הראש משאר הגוף של מוריס, וכל התלמידים שידעו לכתוב חתמו עליה. אפילו מוריס. אבל המדריכים קבעו שזה לא חינוכי והורידו את הרשימה. אך על אף כל הזעם והתכנונים המפורטים לטקס כתישת השאריות של מוריס, לא היה אחד שנעדר משעת הסיפור של מוריס באותו היום. אפילו לא מתלה המעילים.

"אז איפה היינו? אה כן. הנסיך המרושע צוחק, וגופתה של שלגיה מתעוררת לחיים בתור מגפת המוות הרעב."

חדר המועדון השתתק והמתין בקוצר רוח לתחילת הסיפור. מוריס הזדקף ועבר לתנוחת מספר הסיפורים שלו. הוא נשם עמוקות והתחיל לספר.

—

שעת סיפור! (מאת מוריס. עדיף שתדמיינו אותו מספר בנימה אפילה, מתנגנת ומאיימת, זה יתאים לאווירה.)

'מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?'

'הו מלכתי, מה רב יופייך, אך המוות הרעב יפה ממך.'

זוויות פיה של המלכה הרעה התעקלו בחיוך אכזרי - זאת הייתה התוכנית שלה מההתחלה. המלכה הרעה הייתה בת שדים שהגיעה מעיר השדים לב־הרוע. יופיה היה עוצר נשימה ממש כשל הנסיך מקסים, ועכשיו אתם מבינים למה. שניהם היו חיילים מרגלים של צבא הדמדומים, ומטרתם הייתה לכבוש את ארצות הטוב. ליתר דיוק, להשמיד את מהות כל הדברים היפים בארצות הטוב, או לקחת אותם לעצמם. ויופיה של שלגיה הגיע למרחקים. צבא הדמדומים שלח שני מרגלים שישתמשו בקסם השדים לגנוב את נשמתה של שלגיה, אך התהליך היה מסוכן. במקרה הטוב היופי והטוהר הופכים את הקרבן לשד בן אלמוות חסר לב, אך ברוב המקרים, כמו מה שקרה לשלגיה, הקרבן הופך למפלצת.

—

עברו ארבעה חודשים מאז שהנסיך נישק את שלגיה ונעלם בהבזק אפלה. ארבעה חודשים מאז שהעולם הפך לשגוי מיסודו, והצחוק המרושע שחרר עליהם אבדון. ארבעה חודשים מאז שעליזי איבד את כל ששת אחיו.

'תיזהר.' ביקשה גמדית צעירה ויפה בשם צחקנית. היא לא רצתה שעליזי יצא מהמערה הבטוחה, אבל עליזי היה צריך לחפש ניצולים, אולי יש עוד יצורים ביער שלא נדבקו ממגפת המוות הרעב.

'אני תמיד נזהר.' אמר עליזי בקדרות, נישק את ידה של צחקנית ויצא מהמערה.

המתים המהלכים היו בכל מקום, אבל הם לא רדפו אחרי עליזי. מלכת המוות הרעב, שפעם הייתה שלגיה, לא הרשתה לאף מת לאכול אותו, אבל לא כי היא ריחמה עליו. בדיוק להפך. הוא היה היחיד שברח ממנה ביום בו פרצה המגפה, ובתור נקמה היא רצתה שהוא יראה את כל היער מפסיד למגפה ורק אז יצטרף אליה.

הגופות הסתכלו עליו במבטים מתים ורעבים, אבל לא זזו ממקומן. את מרבית זמנן הגופות העבירו בחיפוש אחר מזון - לבבות ועיניים של גוויות, אבל כל הקברים ביער כבר רוקנו, ובעלי החיים ביער הסתתרו, ברחו, או נדבקו. המוות הרעב לא היה מדבק, כל עוד היצור נלחם במחלה ונשאר בחיים. אבל ברגע המוות הגוף נעשה דומם לשנייה אחת, ומתעורר לחיים ברעב עצום. קודם כל המת אוכל את ליבו ואת עיניו שלו בעצמו, ואז הוא מתנפל על כל היצורים החיים בסביבה. מאוד מהר הוא מגלה שעיניים ולבבות חיים לא מספקים את הרעב שלו, אז הוא מתחיל לנסות להדביק יצורים באמצעות נשיכת הצוואר והזרקת ארס העשוי מדמו שלו. זה עדיין לא מספק את הרעב שלו, אבל זה משרה עליו תחושת תענוג.

אחרי כמה שעות מלכת המתים פורסת עליו את חבלי החשכה שלה והוא הופך לאחת הבובות בצבאה. בובות חסרות מוח שמביטות באנשים עם ארובות עיניהם הריקות ורואות רק מזון. בובות נרקבות מלאות ברעב.

עד היום אף אחד לא הצליח להילחם במחלה יותר משלושה ימים. עד היום איש לא הצליח להרוג אף לא מת אחד. עד היום איש לא הצליח לברוח אחרי שהמתים ראו אותו. חוץ מעליזי.

הגמד האמיץ היה שליח ומפקד המחתרת. היו כאלה שנטרו לו על הקשר שלו עם מלכת המתים, אבל לא היו כאלה שנטרו לו ונשארו בחיים. אחד החסרונות של התקופה האחרונה הוא הקלות בה גמדים מתים. אחד היתרונות הוא המהירות בה בעיות עם אנשים נפתרות.

עליזי הביט סביב, וידא שאף מת לא עקב אחריו, ושרק בקולניות. למורדים בתוך המסתור יש בערך ארבע־עשרה שניות להכניס אותו לפני שהמתים ששמעו את השריקה ימהרו לבצע במקום סריקה אחר מזון צידה. והמורדים לא אכזבו. תוך שתים עשרה שניות בלבד עליזי כבר ישב על כורסא עם ספל תה מר ודן עם תושבי המסתור - זה היה המסתור הגדול ביותר והוא שימש גם כמפקדה. היו שם כעשרים משפחות, שזה כמעט חצי מכל השורדים גם יחד.

הם תכננו להוציא לפועל את תוכנית המלחמה שלהם כבר ביום למחרת. עליזי לא גילה לצחקנית על המבצע שלהם, לא רק בגלל החשיבות לחשאיות אלא גם בגלל שהוא לא רצה שהיא תדאג. אף אחד לא הצליח להרוג את המתים, אבל מלכת המתים הייתה עניין אחר. היא לא הרקיבה אלא נראתה יפיפיה בדיוק כמו ביום בו היא מתה. עיניה וליבה עדיין היו שייכים לה. ואם כך... אפשר להרוג אותה.

הנסיך, שנייה לפני שהוא נעלם הוא אמר בחיוך מלגלג 'בוקר טוב, מגפת המוות הרעב.'. שלגיה הייתה המקור לכל המגפה, ואם הם יהרגו את שלגיה... הם יהרגו את המגפה. המתים ישארו מתים, והחיים יוכלו לחזור ליער ולהקים את רסיסי המציאות כדי לבנות אותה מחדש.

התוכנית הייתה להתגנב לגבעת המתים לתוך ארמון העצמות של המלכה ולתקוע חץ בליבה. לתקוע חץ בלב המוות. הרבה יצורים ניסו לעשות את זה, אך ללא הצלחה. מלכת המתים לא הייתה אנושית בשום מובן, אך היתה לה רמה בסיסית של הבנה במנגנוני העולם, ועל אף שהיא נשלטה על ידי הרעב, היא לא הייתה חסרת מוח כמו כל פקודיה. ארמונה היה שמור היטב, ומחצית צבאה עמד בחצר הארמון בלי הפסקות שינה, אוכל ומים, והמתין בדממה ליצורים חיים שיגיעו לטווח השיניים שלהם.

המחתרת ידעה שהם לא יצליחו לחמוק מארובות העיניים של צבא המתים, אבל מלכת המתים הייתה בת־אדם והמחתרת הורכבה ברובה מגמדים. וגמדים כשהם חושבים על פלישה הם אף פעם לא חושבים על מלחמה חזיתית, אלא על מלחמה תת קרקעית, ובמלחמה כזאת גמדים מנצחים בלי למצמץ. המחתרת חפרה מנהרה גדולה תחת הארמון ותכננה לפרטי פרטים את הכניסה, עד רמת איזה חייל יעמוד באיזה מסדרון. מטרת החיילים לא הייתה להילחם בשביל לשרוד, אלא לעכב את בובות המתים במידה ולוקח יותר מדי זמן להרוג את המלכה.

'מחר יום חשוב' הכריז עליזי. 'מחר זה היום הכי חשוב בחיינו. תלכו לישון, אנחנו נזדקק לזה.'

לא היו תרועות. איש לא רצה להריע, רוב האנשים איבדו את כל משפחתם למגפה, והם השתתפו במרד משתי סיבות: הם רצו לנקום, ולא אכפת היה להם למות.

בבוקר למחרת כל הלוחמים התארגנו באיטיות מחושבת וביסודיות. אלה שעדיין היו להם קרובים נפרדו מהם בקדרות, אבל בלי להזיל דמעה - לא נותרו להם דמעות, ובחצות היום מבצע 'מיגור המוות' התחיל. המתים רואים גם בלילה והחשכה איננה מסתור מפניהם, לכן כדאי תמיד לעשות מבצעים באור היום, כדי שגם החיים יוכלו לראות. החיילים צעדו במנהרה הגדולה בשקט. כולם לבשו שריונות שכיסו אותם מכף רגל ועד ראש. זה לא יחסום את שיני המתים לזמן רב, אבל זה ייתן להם עוד סיכוי לשרוד. בחזית המתקפה עליזי החזיק עליו גם קשת ואשפת חצים. אין טעם לחיילים רגילים להשתמש בחץ וקשת כי זה לא מועיל נגד המתים, אבל נגד החיים...

עליזי יצא מתוך רצפת אחד המסדרונות בארמון העצמות, והביט סביב במהירות. לא, אין אף נפש חיה או מתה באזור. הוא סימן ללוחמים ואלו יצאו מהמנהרה במהירות והתפרשו במקומותיהם, כדי לתת לעליזי כמה שיותר זמן להפתיע את המלכה ולהרוג את המוות.

עליזי מיהר לחדר הכס, ופתח את הדלתות במהירות, כדי למצוא את גופתה היפה של שלגיה עומדת ומחזיקה בידיה דמות רועדת.

'צחקנית?!' הוא קרא.

המוות הרעב צחקה. מבחוץ אפשר היה לשמוע את קולות אלפי המתים צוחקים ביחד איתה. המתים אף פעם לא דיברו, למעט אי אז, כשהיא דיברה בקולות אחיו ונשבעה שהמוות ינקום בו על הבריחה שלו.

'חשבת... שזה... יעבוד?...' המוות דיברה לאט. 'המוות... הרעב... רואה... הכל...'

צחקנית בכתה בידיה של שלגיה.

'הבטחתי... לך... לראות... את כל היער... מת... זה הדבר... היחיד... ששמר... עליך... חי...'

עליזי בלע את רוקו. לא היה קו ירי נקי, ואם הוא ירה הוא עלול לפגוע בצחקנית.

'עכשיו... עזוב... את... הקשת... ... או... שאדביק... גם... אותה...'

'לא!' קרא עליזי. 'לא!'

'נו... כואב... לי... לדבר... הרבה... ואתה... מרגיז... אותי... ... עזוב... את... הקשת!...'

'אני מצטער...' מלמל עליזי הדומע לצחקנית הבוכה.

'טוב.' אמרה המוות הרעב, ונעצה את שיניה בגרונה של צחקנית.

'לא!' קרא עליזי, שחרר חץ שפגע בגופה הנופל של צחקנית.

'הא... רק זירזת... את... הקץ...'

המוות הרעב שלחה את ידה והחוותה כלפי צחקנית, שנעצה בו את עיניה המתות, התיישבה ושלפה את החץ מליבה, ופיה נפתח ביחד עם המלכה ושאר המתים.

'הייתי... נותנת... לה... לאכול... אבל אז... היא הייתה... תוקפת... אותך... והורסת... את הנקמה...'

גופתה של צחקנית נעמדה והשתרכה בכיוונו של עליזי, חוסמת שוב את קו הירי. השתיקה של המלכה הייתה יותר מפחידה מדיבוריה, כאילו למלכה כבר אין כוח להתייחס אליו. מכל עבריו פרצו המתים. חלקם מתים חדשים, מהמחתרת, וחלקם גופותיהם המרקיבות של חברים ותיקים. כולם חסרי עיניים ולב.

'לאאאא!!!!!' קרא עליזי בזעם. המלכה בודאי ציפתה שהוא יובס, יכנע ויצא, אבל עליזי החליט שעדיף לו למות מאשר לחיות בעולם הנורא הזה. ואם הוא כבר מת, הוא ישחית כמה גופות לפני.

עליזי נתן אגרופים ושבר עצמות, אבל המתים היו חזקים ממנו. הוא שלף את חרבו, אך היא לא הועילה במיוחד נגד גופות המתים. אך לפתע... לפתע הוא ראה חלון של תקווה. הוא ראה, סוף סוף, פרצה במתקפת המתים של המוות הרעב. הוא הבין שאחרי סדרה מסוימת של מהלומות... יש לו קו ירי ישר אל הכס. ישר אל ליבה של שלגיה. יש לו עוד סיכוי להרוג את המוות.

הוא ביצע את סדרת המהלומות, ובשבריר שניה הוא זרק את החרבמידו, שלף חץ וירה. זו הייתה יריית חייו. ניסיון אחד, לחץ אחד, בסצנת קרב לא מרוכזת בלי זמן לכוון בכלל... אבל מישהו בשמיים כנראה אהב אותו מאוד, כי הירי הבלתי אפשרי הזה קרע את ההיגיון וכנגד כל הסיכויים הוא פגע בליבה של שלגיה.

המתים עצרו, ועמדו דומם כמו פסלים מזוויעים, בעוד המוות הרעב, עיניה פעורות בהפתעה הביטה בחץ המבצבץ מחזה. היא החליקה בכיסאה, חסרת כוחות. עליזי רץ לעברה, כי על כל האובדן שהיא גרמה לו, זה עדיין היה גופה לשעבר של שלגיה, אבל כשהוא התקרב הוא שמע אותה ממלמלת.

'ילד... טיפש...'

ילד?

'לא הרגת את המגפה... הרגת את הפיסה היחידה של אנושיות שהייתה בה...'

ושלגיה מתה. שוב.

והיא פקחה עיניים, שוב.

אך הפעם, לא היו אלה עיניים מלאות ברוע ורעב, אלא עיניים כמו של שאר המתים המהלכים. עיניים שמפריעות להם לראות. עליזי נסוג אחור, נחרד, לא מבין מה הוא עשה, אך מאחוריו חיכו עשרות מתים שהתעוררו משליטתה של המוות הרעב - שליטתה של המפלצת ששמרה עליהם כלואים ביער. הם התנפלו עליו בשיניים חשופות.

הסוף.