למרות כל המחאות והאיומים במוות לכל סוגיו השונים, מוריס לא הסכים להמשיך את הסיפור, בין השאר כי הוא לא רצה לחרוג מהזמן הקבוע שהוא הקציב לסיפור - רבע שעה בתחילת הערב. הם לא גילו לאף אחד שאמה כבר מכירה חצי מהסיפורים של מוריס, כי שניהם ידעו שאמה לא תצליח לשמור את הסוף בסוד, ושניהם נורא נהנו לראות איך אנשים מסתדרים כשיש רק חצי מהסיפור ביד שלהם. אבל אף אחד לא נהנה יותר מלילה. את הדממה ההמומה אחרי ה"המשך יבוא" לא קטעו צעקות ויללות מחאה, אלא צחוקה המתגלגל של לילה, ששכבה בפינה הקבועה שלה על אדן החלון.

"אתה מרושע." היא העירה לו בחיוך אפל, מאוחר יותר כשהמדריכים העצבניים הצליחו להרגיע את ההמולה (שהם היו חלק ממנה במשך זמן לא מבוטל), והשלישיה ישבה ליד החלון וצפתה בחדר המועדון ההומה, שמדי פעם שלח מבטי שנאה מהולים בהערצה לעבר מוריס.

"אתם יודעים? יש לכם את אותן עיניים." אמרה אמה. "בקטע מוגזם. הייתי אומרת שאתם אחים אלמלא הייתם כל כך שונים בכל שאר הפרצוף."

מוריס משך בכתפיו. "קורה."

"חוץ מזה, אנחנו צריכים לדבר." אמה רכנה קדימה. "לילה, את מגניבה מדי."

בשבוע שחלף מאז תחילת שנה, אמה הפכה פחות או יותר למלכת השכבה. לא בגלל שהיא פוץ מגעיל כמו שקורה בדרך כלל, אלא בגלל שהיא האדם הכי מקסים שאי פעם דרך בהוגורטס. היא איכשהו הצליחה תוך שבעה ימים להיות גם חברה של גריינג'ר הגאונה מרייבנקלו, גם של אבוט המתוקה מהפלפאף, גם של פרקינסון הסנובית מסלית'רין, והכי קשה: של לילה.

לילה היא מין שילוב מוזר של ניקו די אנג'לו עם וונסדיי אדאמס, אם הם היו ילדה צנומה וחיוורת עם עיניים ירוקות שיודעת לצייר. היה לה את אדן החלון שלה בחדר המועדון שמהרגע שהיא תבעה עליו בעלות אף אחד לא העז לשבת עליו או להזיז משם את הכריות, אפילו לא גמדוני הבית, נעיצות המבט שלה הן יותר חדות מחרבות של אלפים, והיא מנגנת בכינור ועוד כמה כלי מיתר. בקיצור, היא פשוט דמות קטלנית להפליא. ואם כל זה לא מספיק - היא מחביאה סכינים במגף, עם ניצבי עור משומש שזור בכסף בעיטורי דרקונים.

כאילו, מה?!

שלא לדבר על זה שהיא בת תשע ואף על פי כן היא כנראה הילדה הכי חכמה אחרי הרמיוני גריינג'ר, וביום השני ללימודים אחד הסלית'רינים בשנה השנייה התבריין עליה, היא הזהירה אותו בלי להתרגש, הוא המשיך, והיא משכה בכתפיים והכניסה לו אגרוף באף. בלי למצמץ בכלל. פרופסור מקגונגל, בעקבות היותה אדם הוגן ומגניב להדהים הורידה לסלית'רין עשר נקודות, ולגריפינדור היא הורידה נקודה אחת על אלימות והוסיפה שתי נקודות על סטייל, כי מדאם פומפרי שהחזירה את האף שלו למקום אמרה שזה כנראה אחד האגרופים המוצלחים ביותר שניתנו לפרצוף של מישהו בהוגוורטס.

ושני האנשים היחידים שלילה העריכה בכל בית הספר, הם אמה ומוריס. את מוריס כי הוא פשוט שרוט באופן בלתי ניתן לתיקון וכי הוא מסתכל על החיים בעיניים ציניות וכי הוא חבר טוב של אמה, ואת אמה כי היא פשוט... אמה.

"אז מה?" שאלה לילה בחוסר תשומת לב. היא בדיוק הייתה באמצע לצייר רישום של פרופסור דמבלדור עם המטה של גנדלף שנייה לפני שהנאגזול אוכל אותו.

"בכל הספרים, תמיד לדמויות המגניבות יש את החיים הכי קשים! אני אומרת לך, בסוף את תקפצי לגיהנום באיזה אקט של הקרבה עצמית חסרת פחד ותצאי משם מצולקת לכל החיים!"

"צלקות שיהפכו אותה למגניבה יותר." העיר מוריס. הוא גם ניסה לצייר את מה שלילה ציירה, אבל יצא לו אגרטל פרחים. לא משנה מה מוריס מנסה לצייר, תמיד יוצא לו משהו שמזכיר איכשהו אגרטל פרחים. מתסכל.

"אני אישית מתנגדת לצלקות." אמרה לילה.

אמה ומוריס בהו בה בהפתעה.

"מה?" שאלה לילה. "אני שפויה."

"וחוץ מזה," היא הוסיפה, מתעלמת מהמבטים הספקניים שנעצו בה אמה ומוריס, "אל תדאגי. אני לא אקריב את עצמי, אני מתכננת לחיות לנצח."

"לאאאא!" קראה אמה. "אל תגידי את זה! מי שאומר את זה תמיד מת! תמיד!"

"נכון לעכשיו כולם תמיד מתים." אמר מוריס ביובש.

הוא ולילה הצמידו אגרופים.

"נו אני רצינית, בבקשה." אמרה אמה והצמידה את כפות ידיה בתחנונים, "בשביל הרוגע הנפשי שלי."

"טובבבב." נכנעה לילה. "מה לעשות? אני לא מתכוונת לוותר על הסכינים במגפיים, אני מחבבת אותם."

"אממ, תבטיחי שלא תגידי משפטים מגניבים כמו 'אני מתכננת לחיות לנצח' עד סוף הספר."

לילה דפקה את הראש בשולחן ומלמלה בייאוש, "את יודעת שאנחנו לא חיים בספר, נכון?"

"בכל זאת." התעקשה אמה.

לילה הרימה מבט חסר תקווה, אבל אמה נעצה בה מבט רציני והיא החליטה שהחברות עם אמה שווה את הקרבן הקטן הזה. "המפף. ומתי אני אדע שסוף הספר?"

"את תדעי," אמרה אמה בביטחון, "ואם לא אני אגיד לך."

"בסדר גמור," אמרה לילה והניחה יד מעל המיקום האנטומי המדויק של הלב, "אני מבטיחה שאני אשתדל לא לומר משפטים מגניבים כגון האמור לעיל עד שתגידי לי שסוף הספר. עכשיו, אפשר לחזור לעולם האמיתי והמדכא שלנו?"