"פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ!"

מוריס ואמה החליפו מבטים תמהים.

"אממ, מה?..." שאלה אמה במבוכה את הג'ינג'י הגבוה שהזדהה בתור המדריך שלהם.

"מה מה?" הוא שאל בחזרה.

"הוא לא נאם! הוא סתם אמר שטויות!" היא מחתה.

"אה כן," ענה הג'ינג'י, "כזה הוא פרופסור דמבלדור. הקוסם החזק ביותר בעולם, אבל משוגע על כל הראש עם תעודות."

אמה התכוונה להמשיך להתווכח על חוסר ההיגיון בדברים של המנהל, אבל הג'ינג'י לא היה נראה קשוב במיוחד לדבריה - הוא היה באמצע דיון סוער עם זוג התאומים שמוריס ואמה פגשו בסמטת דיאגון.

"סלית'רין?!"

"סלית'רין!"

"סלית'רין????"

"סלית'ריןןן!!!%#!$%^@!"

אכן, דו־שיח פורה, מקיף ומעמיק בצורה יוצאת דופן ממש.

הג'ינג'ים המשיכו להתדיין במבטים חמורי סבר ומילים גבוהות, אך אמה ומוריס איבדו עניין ופנו לשיחה עם שאר התלמידים החדשים.

"אמא שלי מכשפה, אבל אבא שלי הוא מוגל." שיימוס פיניגן אמר, מבטו המרוכז מופנה לצלחת שלו ממנה כנפי העוף ניסו לברוח, "הם התגרשו כשהתחלתי לגהק מיקרוגלים. אבא שלי לא ידע שככה זה קסמים לא מכוונים."

"גיהקת מיקרוגלים?" אמה שאלה בעיניים פעורות.

"זה קרה רק פעם אחת!" התגונן שיימוס, ונעץ במהירות את המזלג בכנף המתרוצצת, שנכנעה ומתה. "והמיקרוגל הזה גם לא עבד, הוא קירר את האוכל במקום לחמם אותו, זה היה כזה מוזר."

"לי לא קרה שום דבר כזה," אמר בן מוגלגים בשם דין תומאס, "אבל היה לנו ילד בריון בבית־ספר, שפעם אחת הוא ניסה לבעוט בי, ומאז הוא לא הצליח להרים את הרגל ליותר מגובה שני סנטימטר מהרצפה. זה עשה לו כאלה צרות בשיעורי ספורט! איך צחקנו עליו. והוא מה זה אהב כדורסל!"

דין התפקע מצחוק, ולבנדר כחכחה בגרונה ושאלה במבוכה, "אממ, מה זה כדורסל?"

דין פער את פיו בהלם. "את לא יודעת מה זה כדורסל?!"

"זה משחק תחרות שלנו," אמה התערבה וחשה לעזרת לבנדר הנבוכה, "זה הגיוני שלא תכירי."

אמה התכוונה לפרט על המשחק, אבל מוריס קטע אותה, "כן, כי זה משחק מגוחך להחריד. יש כדור כתום אחד שאסור להחזיק אותו, ואם את מחזיקה אותו את חייבת לזרוק אותו, אוקיי? ואז שתי קבוצות של הרי אדם רצים ונלחמים כמעט עד המוות כדי לתפוס את הכדור, ורק כדי שהם יוכלו לתת אותו לקבוצה השנייה! זה פשוט מטופש! הייתי אומר שזה משחק שמראה על אחווה הדדית, אבל, זה לא! זה משחק לאנשים מטופשים חסרי חיים שעלולים להחליף בטעות את המוח עם הגרביים המשומשות שלהם ואף אחד לא ישים לב, כי יש להם אותה כמות של תאי עצב פעילים וזה מריח אותו דבר."

יש לציין שלא קיבלו את מוריס לנבחרת כדורסל בבית הספר היסודי. אולי הוא לקח את זה קשה מדי.

גבותיה של לבנדר עלו בהפתעה המומה, אבל לא בגלל התיאור המפורט והנוקב אלא בגלל פרט חשוב בהרבה. "רצים? כאילו, על הרצפה? הם אשכרה כאילו, רצים? עם הרגליים?"

בני המוגלגים שישבו סביב השולחן הטו את ראשיהם ימינה בתיאום קומי מושלם.

"אממ, כן?" אמר דין, "איך עוד עושים ספורט?"

"ספורט? כמו שעושים באגף העינויים במחלקת אכיפת חוקי הקסם? למה שמישהו ירצה לעשות את זה מרצונו?!"

"זו..." אמר מוריס באיטיות, "שאלה טובה להפתיע."

"זה בריא!" מחתה אמה.

"אני יודעת שזה בריא." הבהירה לבנדר לאט, "זה למה זה נמצא באגף העינויים, ביחד עם תה בלי סוכר וברוקולי."

מוריס שלח את ידו והשיב את הלסת של אמה למקומה הטבעי בסמוך לשאר הפרצוף.

"אני חייב לציין," אמר מוריס בענייניות, "גישת החיים שלכם מרתקת ומפעימה."

"למה אתם מופתעים?" תמהה לבנדר, "מה, אצלכם אין אגף עינויים?"

"לא בדיוק." השיב מוריס בקדרות, "אצלנו בכל הבתים חייבים להיות בריאים, כי זה מחשל את האופי."

לבנדר פערה את פיה בזעזוע, ולחשה, "כולכם... כולכם עברתם את זה?"

בני המוגלגים הנהנו בקדרות.

"ואוו." הצטמררה לבנדר. "אני לא מאמינה. איזה נורא זה..."

"ועוד לא שמעת כלום." הוסיף מוריס, "את יודעת מה זה מסרק כינים?"

עכשיו היה תורם של כל בני המוגלגים להצטמרר.

"מה זה מסרק כינים?" לחשה לבנדר בחרדה.

"שלא תדעי." ענה מוריס. "זה מכשיר עינויים שלא מהעולם הזה. סיוטו הגדול של כל ילד. דמייני שכאב וייסורים היו חפצים, ועכשיו דמייני שהם התחתנו ונולד להם ילד. אז לילד הזה קוראים מסרק כינים."

"וכולכם?..." לבנדר עצמה את עיניה בחזקה ונענעה בראשה, כאילו כדי לסלק מעליה את הדמיונות שתקפו אותה. "לא, אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת."

מצידה השני של לבנדר ישבה ילדה שקטה שלאורך כל השיחה הסתכלה על התקרה בשתיקה חסרת תקווה, למעט הזדהותה בתור לילה בת המוגלגים בהתחלה. בתגובה לחילופי הדברים האחרונים לילה הביטה קדימה בייאוש ודפקה את הראש בשולחן שלוש פעמים.

"מה?" מחתה לבנדר.

"העולם דפוק, זה מה." ענתה לילה, קולה מעומעם בשל פרצופה הצמוד לשולחן.

"ולמה הפעם?" שאל מוריס בסקרנות.

לילה הרימה את עיניה הירוקות ונעצה במוריס מבט אטום. "הפעם?"

"כן, את נראית כמו אדם שיכול למנות כארבע־מאות ואחד אלף חמש־מאות סיבות לכך שהעולם דפוק, האין כך זאת?"

"אל תגזים, אני רק בת תשע." ואחרי הרהור קל היא הוסיפה, "רק שלוש־מאות עשרים ושמונה אלף חמש־מאות, בערך."

"את רק בת תשע?" שאלה אמה בהפתעה.

"כן, קפצתי כיתה או שתיים, לא ספרתי." היא אמרה באגביות. "והעולם דפוק כי נראה שלקוסמים יש בגדול תרופה לחיי נצח והם לא משתמשים בה."

"את יודעת איך אומרים, 'המוות הוא ההרפתקה הגדולה הבאה'." ניחמה אותה לבנדר.

לילה הרימה אל לבנדר מבט שהכיל שילוב מדויק של שעמום, ייאוש ובוז קר, כאילו היא אומרת "זה כל כך שטויות שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לענות על זה."

הכלים נעלמו מהשולחן ונראה היה שהסעודה עומדת להיגמר בקרוב. דמבלדור נאם נאום פתיחת שנה עם קצת יותר תוכן, והמדריכים הנחו את התלמידים לחדר המועדון. ממש ליד התמונה של האישה המאותגרת מרחבית, לילה היטתה את ראשה ופלטה בשעשוע. "הא."

"מה?" שאלה אמה בסקרנות.

"רובאוס האגריד עומד לגדל דרקון השנה." ענתה לילה באגביות.

אמה פערה את עיניה. "דרקון? איזה מגניב! איך את יודעת?"

"כי הוא תמיד רצה דרקון משלו, לפי מה שהוא אמר. והמנהל דמבלדור אמר שיהיה פה דרקון השנה."

"מתי המנהל אמר את זה?!"

"על ההתחלה." אמרה לילה בחוסר סבלנות.

"פטפוטים בלאבוש קוקו שפיץ?" שאלה אמה בהפתעה.

"כן. זה ו'הדרקון הראשון שלי' - זו אותה גימטריה."

והם הלכו לישון, בלי לשים לב למפלץ חסר האף שהעמיד פנים שהוא מתלה מעילים.