(ה.כ. במקור לפרק קראו "שיחותיי עם מצנפת המיון." רק שתדעו, לחיים. אה כן, ולגבי מה שכתבתי על מצנפת המיון בפרק 23: חסתי על מוחכם בן התמותה ולא פירטתי את כל חישוביה ומחשבותיה, והפשטתי את הטקסט עד העצם, בגדול. תהנו, נראה לי!

נ.ב. המצנפת זה הכתב הנטוי. (מה שנקרא איטליק.))

סגנית המנהל - פרופסור מינרווה מקגונגל

"טוב, בלי שטויות הפעם, בסדר?"

"נו נו, נראה..."

"לא, כשאני אומרת בלי שטויות, אני מתכוונת בלי שטויות! הגיע הזמן שאנשים ימוינו לבתים שמתאימים להם!"

"ברור, זה מה שאני עושה כל שנ-"

"לא, שתינו יודעות שאת מחלקת לפי מה שיתאים לעלילה. זה אלבוס ביקש ממך?"

"וכל מנהל שלפניו..."

"וואו. אז מעכשיו תמייני לפי הבתים, בסדר? לא לפי גחמות של גמדוני עלילה או משהו כזה."

"נו, נראה."

"אחרת, כשאני אהיה מנהלת אני אפטר אותך למוות."

"הא. טוב, נו, אולי זה באמת הזמן..."

—

דראקו מאלפוי

"סלית'ריןןןןןןןןןן!"

אבל -

"סלית'ריןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן!!!!!!!!!"

זה היה ברור עוד לפני ששמת אותי על הראש, אבל -

"סלית'-"

לעזאזל, "סלית'רין!", שמח? עכשיו אתה בחיים לא תדע את כל הסודות המדהימים שרציתי לגלות לך.

"רגע מה?"

—

הרמיוני ג'ין גריינג'ר

הממ מעניין.

"יא את מצנפת המיון? יואו יש לי כל כך הרבה מה לשאול אותך, מה את -"

יקירתי, עכשיו זה לא הזמן, יהיה לנו מספיק זמן לדבר כשתהיי מנהלת.

"-", "מה?!"

הממ. לא חשוב עכשיו. אני רואה שיש -

"מה זאת אומרת מנהלת?!"

תעזבי את זה עכשיו אמרתי!

"טוב, טוב, (הלם!!!)"

כן, כן, הלם, אני קוראת לך גם את המחשבות שאת לא חושבת לומר, את יודעת. לא משנה. בקיצור, יש בך המון טוב לב, די הרבה אומץ אבל מעל הכל יש לך חוכמה. את תצליחי בכל הבתים מעצם היותך תלמידה מוצלחת, אבל אני חושבת שרייבנקלו יתאים לך מאוד.

"אוקיי, אז למה את לא קוראת פשוט רייבנקלו?"

כי כמו שאמרתי, יש בך הרבה אומץ, ולאנשים עם אומץ יש נטייה להתווכח על כל שטות. אם כי אצלך נראה שטוב־הלב שלך מדכא את הפרט המרגיז ההוא. הממ, קיויתי שתרצי גריפינדור, זה יתאים לעלילה.

"אז למה שלא פשוט תגידי גריפינדור?"

כי את הילדה הכי רייבנקלו בבית הספר, ואם סגנית המנהל תבחין שעשיתי מיונים עלילתיים היא תפטר אותי.

"הממ."

הממ

"אה, למה את מחכה?"

סתם, נהנית לי, השמפו שלך מריח טוב. "רייבנקלו!". להתראות מתוקה!

"ביי, היה נעים להכיר! (מנהלת?!)"

—

רונלד ביליוס וויזלי

עוד וויזלי?

"היי יואו, מה קורה פה?"

אתה מתמיין.

"מה איזה מגניב. אחים שלי אמרו שאני יצתרך להילחם בתרול."

אתה חושב בשגיאות כתיב.

"מה?"

טוב, זה לא רייבנקלו...

"נכון, רייבנקלו הם זבלים."

הממ, אתה מכיר מישהו מרייבנקלו?

"לא, אבל אני יודע."

טוב, אז גם לא הפלפאף.

"אז נשאר רק גריפינדור!!! יששששששש! הם היחידים שטובים."

הא, מהי משאלת ליבך הכמוסה ביותר?

"אה, מה?"

נו, משאלת לבך. מה שאתה הכי רוצה יותר מכל.

"אהה, מה?"

בקיצור, אני יכולה לומר בוודאות שמשאלת ליבך היא להיות הכי טוב מבין כל האחים שלך.

"ברור, כולם כל הזמן משווים אותי איתם, אז אני יהיה הכי טוב, אני יהיה גם מדריך וגם קפטן וגם חכם וגם פרד וג'ורג' -"

אהיה, אומרים (וחושבים) 'אהיה', אותיות אית"ן.

"אה, מה?"

בקיצור, יש לך שאיפות גבוהות, אני רואה. אתה כל כך שאפתן שהמשאלה הכי גדולה שלך היא מילוי שאיפותיך הגבוהות, להיות 'הכי מכולם' וכל העסק הזה.

"אהה, מה?"

נעבור לשאלה אחרת, נניח במקרה היפותטי בו אתה וחבריך יוצאים למסע אל הלא נודע. ופתאום, מתוקף היותך אדם אנטי־רייבנקלואי, אתה מגלה באיחור שהמסע הוא אל הלא־נודע, ואתה לא יודע לאן אתה הולך. מה אתה עושה?

"אהה, לא הבנתי."

נכון, אבל אני קוראת מחשבות ואני לא צריכה אותך כדי לענות על השאלות שלי, אני שואלת אותן כדי שיהיה לי מעניין.

"אה, מה?"

בקיצור, במקרה ההיפותטי שאמרתי - המוח שלך היה בורח למקום בטוח ושקט, כדי שלא תצטרך להתמודד לא עם המסע ולא עם ההצקות בגלל שברחת ממנו.

"איזה מקרה? מה? אני לא בורח."

מסתבר שכן, וכך יוצא שבגלל שלא הבנת כלום אתה בוגד בחבריך ובורח מן הסכנה. לא חכם, לא נאמן ובהחלט לא אמיץ.

"אמ, אני נעלב. נראה לי."

זה אכן היה מעליב. בגלל שיחסית ליכולות שלך, יש לך שאיפות גבוהות בצורה לא נורמלית ובלתי הגיוניות בעליל, אבל זה לא מפריע לך כי אתה לא רייבנקלו.

"אה, מה?"

אתה יודע מהו הבית של השאיפות?

"אממ, -"

אני אתן לך רמז, אם לא היית טהור דם כנראה הייתי שולחת אותך למקום אחר.

"אה, מה -"

יפה מאוד! "סלית'רין!".

—

יהודה 'אנתוני' גולדשטיין

יהודי? "רייבנקלו!".

—

נוויל לונגבוטום

היי.

"מה? מה קורה פה."

מצנפת מדברת קוראת לך את המחשבות.

"אהההה..."

כן, התגובה שלך ממש מצחיקה אותי, למעשה. תנשום עמוק, כן... יופי. אני בסך הכל מצנפת, לא מפלצנפת, יואו הברקה שלי אני צריכה לקבל פרס גאונות.

"אהההה..."

נו, תנשום עמוק, שוב... אני לא אמורה להיות הפסיכולוגית שלך, ילד. פעם ראשונה שלך עם כובע?

"אהה..."

יפה מאוד, אני רואה התקדמות.

"גולום."

הו, בלעת רוק, כל הכבוד, אני מבטיחה שאני לא נושכת. יש לי מלא קסמים מדהימים שאני יכולה לעשות, אבל לאף אחד מהם לא הייתי קוראת 'נשיכה'.

"גולום. טוב. אממ, אני בסדר."

כל הכבוד, הוא מדבר! תחייך, ילד!

":) (אני בטח נראה מוזר כשאני מחייך ככה.)"

אתה נראה מוזר גם כשאתה לא מחייך, אבל עכשיו יש לזה לפחות סיבה. וכן, אני קוראת לך את המחשבות.

"אני נראה מוזר?"

לאלא, זו סתם הייתה עקיצה משעשעת מצידי, אתה צריך להתרגל לכאלה, בחיי, אתה פשוט מזמין אותן. אתה רוצה עצה? אל תעלב אף פעם, אלא תשתעשע, זה מצחיק. ההערה שלי הייתה מצחיקה. הנה תצחק לך. חוח חוח.

"אה, אבל זה לא הצחיק אותי, את אמרת שאני נראה מוזר."

אבל באותו ההקשר זה היה מבדר ביותר. חוץ מזה, אם מישהו מעליב אותך, אתה תמיד יכול לצחוק בטיפשיות על צלילן של המילים. כמו 'מוזר'. זוהי אכן מילה מוזרה, האין כך זאת?

"אממ, אני לא באמת יודע למה את מתכוונת."

המפף, לא משנה. אני פשוט צריכה לשפוך לאיפושהו את שיטתי החינוכית, ואתה בור הניקוז הזמין ביותר בינתיים. בקיצור, לאן היית רוצה להתמיין?

"אה, גריפינדור?"

יואו איזה חמוד!!! וואו, אני מתמוגגת פה, אתה פשוט מתוק! רוצה להיכנס לבית של האמיצים בגלל כל הציפיות וגם בגלל שבלב אתה יודע שאתה אמיץ, אבל אתה לא מראה את זה לאף אחד, זו כזו מחשבה של ילדים בני עשר!

"אממ, תודה? את כאילו אמרת את זה בקול מתלהב אז אני מניח שאת מחמיאה."

כן, כן, זה פשוט מתוק. אבל יש לנו בעיה. אתה מבין, גם אני וגם אתה רוצים למיין אותך לגריפינדור. אממה, סגנית המנהל אסרה עלי לעשות מיונים עלילתיים, והאומץ שלך לרוע המזל יתחיל להתגלות רק בחמישי ויתגלה באמת רק בשביעי, אתה מבין?

"לא."

הגיוני, הגיוני. בקיצור, אני אומרת שאתה צודק, אתה באמת אמיץ בלב, אחד האנשים הכי אמיצים שפגשתי, אבל בלב. וכל עוד זה בלב זה לא נחשב. (וזה היה משפט עמוק ומשעשע שרק אני הבנתי).

"למה זה לא נחשב?"

כי ככה. הלב הוא לא מספיק. אמנם ברגעים של חיים ומוות יתברר שהאומץ העצום שלך היה שם כל הזמן, אבל בכל שאר הרגעים האומץ שלך יפחד להתגלות. זאת אומרת, יש לך אומץ פחדני במקצת. ולכן העלילה דורשת לקחת אותך לגריפינדור, אבל אני חוששת שהפלפאף יעשה לך טוב בהרבה.

"למה את מתכוונת?"

אממ, ככה: אם תלמיד זבל אחד מטיל עליך נעילת רגליים, ואתה קופץ לך במסדרונות לחדר המועדון. איך אתה חושב יקבלו אותך? בגריפינדור כולם יצחקו, חוץ מתלמידה אחת שבכלל הלכה לרייבנקלו בסיפור הזה. בהפלפאף כולם יזדעזעו וירוצו לעזור לך לפרק את התלמיד הזבל במכות. אז לאיפה אתה חושב שאתה מתאים יותר?

"הממ."

אז הגענו להסכמה, הא? :-(. בסדר גמור. "הפלפאף!". כן, כן, תוריד אותי מהראש, ילד. אין לי ידיים משלי. (אהמ אהמ טרמינוס אהמ אהמ)

—

וינסנט קראב

איכס.

"או מה קורה פה."

פשוט המוח שלך נראה כמו בור שופכין, שום דבר מלבד בוץ, חולדות ומי ביוב.

"היי אני ארביץ לך."

וכתוצאה מזה אתה מאיים להרביץ לגברת, מי היה מאמין. איך גידלו אותך? בכלוב של סקרוטים פוצי־תחת?

"היי!"

כן כן, תפסיק לאיים, אתה בסך הכל ילד טיפש בן אחת־עשרה, לא איזו מציאה.

"אני אגיד אותך ל..."

הממ, אבא? אני די בטוחה שאמרתי לו בערך אותו דבר, והוא ענה לי בערך אותו דבר. עם אמא הייתה לי שיחה שונה לגמרי, אבל גודזילה שמנמוכית כמוך לא חושבת אף פעם לקרוא לאמא.

"די! תפסיקי להעליב אותי!"

יופי יש התקדמות! עכשיו כששנינו מסכימים על עליונותי הניכרת אני יכולה למיין אותך בלי שתעשה לעצמך בושות. אז אתה בהחלט לא רייבנקלו ושונא את גריפינדור. עד כאן שנינו מסכימים?

">^<"

נו, תתבגר. שוב, לא רייבנקלו ולא גריפינדור, מסכים?

"אממ כן."

אממה, יש לנו בעיה. אתה לא אצילי ולא שאפתן. גם לא מתוחכם במיוחד. אתה טהור דם, וזהו.

"אני טהור דם!"

כן, כפי שאמרתי. וזהו. מה שכן... אתה מאוד מאוד נאמן. כאילו, אולי אתה תהיה מוכן להעביר את הנאמנות שלך וזה די לא חברי מצדך, אבל ברגע שאתה קובע נאמנות למישהו אתה נאמן אליו עד הסוף. אתה יודע מה זה אומר?

"אממ, סלית'רין כי אני עם מאלפוי."

חמוד שלי, הרגע דיברנו על זה. נאמנות זה לא קטע של סלית'רין. ואתה יכול להעביר את הנאמנות שלך לאנשים שבאמת רוצים בטובתך. זה יועיל לך ויהפוך אותך לאדם טוב, מתוק שלי.

"מאלפוי רוצה בטובתי."

כן, אתה לא רייבנקלו, כאמור. "הפלפאף!". תעשה טובה ותפסיק להיות זבל של בן אדם, הא?

—

גרגורי גויל

היוש.

"אה, את מצנפת המיון? (או שאני סתם מדבר לעצמי וזה מוזר.)"

הו חמוד, כן, אני מצנפת המיון, ולחשוב לעצמך זה דבר חיובי, לא מוזר.

"כן, אלא אם כן אני חושב לעצמי במטרה שאיזשהו צד שאני לא מכיר בעצמי יענה, וזה דווקא כן קצת מוזר."

ילד! אתה מפתיע אותי! וזה קשה.

"אממ, שמחתי לעזור."

הממ, למה אתה מסתיר את זה שאתה אינטלגנט קמעה (שיודע לקרוא)?

"כי הכי קל להיות טיפש, בשלב הזה של החיים."

הממ, ולמה אתה מעמיד פנים שאתה המיץ של זבל האנושות?

"(יש! מישהו מודע לזה!) כי זה המבנה של החברה. אם אני רוצה להיות חבר של איזה אחד עשיר, אני לא יכול להיות יותר חכם ממנו, נכון? והוא עשיר, אז הוא לא נחמד, ואני צריך להתאים אליו. חוץ מזה, אין לי אנשים ששוה להיות נחמד לידם, ואין אנשים בסביבה שמגיע להם שאני אהיה נחמד. כאילו, אולי פה יש איזה אחד או שניים שמגיע להם בן־אדם טוב, אבל רוב האנשים פשוט לא מגיע להם."

טוב, עד עכשיו היית בעיקר בקרב אנשים מאותו אחוזון אוכלוסיה של אנשים מגעילים, אבל עכשיו אתה תגלה שיש פה הרבה מאוד אנשים טובים.

"הממ, לא מאמין לך, מצטער."

אין צורך שתאמין, בקרוב תבין שאני תמיד צודקת. אז לאיפה למיין אותך? אתה אינטליגנט, מתוחכם, אצילי, ורוצה לעשות טוב לטובים. הממ, וגם אומץ אפשר למצוא אצלך... היית יכול להיות הדמות המושלמת לסלית'רין, אך אני חוששת שסלית'רין יעשה לך רע על הנשמה ויהפוך אותך לאחד שמוכן לרצוח אנשים מרוב שיעמום. מה היית רוצה חוץ מסלית'רין?

"הממ. אז בטוח לא סלית'רין? טוב, אם אלך להפלפאף וגריפינדור המשפחה שלי תתנשל ממני כנראה. אבל רייבנקלו נשמע טוב. אני מספיק חכם לריינבקלו?"

עצם השאלה מעידה על כך שאתה אכן מספיק חכם. רוב הילדים לא היו חוששים שמא היקום איננו כמו שהם חושבים שהוא אמור להיות, אבל אתה דווקא... יש בך איזה משהו. כל הכבוד ילד, תהנה ב"רייבנקלו!".

"תודה, להתראות."

נתראה :)

—

פנסי פרקינסון

"כולם מסתכלים עלי... כולם מסתכלים עלי... אני לא יודעת כמה זמן זה יראה הכי טוב, נראה לי דקה וחצי זה יהיה מושלם, מה קורה פה..."

אממ, את מה שנקרא "אובר־ת'ינקינג".

"הא?"

לא משנה, את חושבת את עצמך מרכז העולם, מה?

"אני באמת מרכז העולם."

מהי חיית האנימאגוס\הפטרונוס שלך?

"חתול. מה הקשר?"

סתם, לשעשע את עצמי. אז לאיזה בית את רוצה?

"סלית'רין, אבל לא עכשיו! אני רוצה שזה יהיה הכי מרשים שיש. זה רגע הכניסה הדרמטית שלי, את יודעת."

כן, שמתי לב. את יודעת, אם את תמשיכי ככה כולם ישנאו אותך בסוף.

"מה אכפת לי מכולם? כל עוד יתנו לי כבוד, שיקפצו לגבי כל שאר הדברים."

הא, סלית'רין, מה? 4, 3, 2, 1 "סלית'רין!".

"תודה גברת."

מי אני שאתנגד להשמדה עצמית?

—

אמה אמרלדה וינסטינגטון סמית' הראשונה מירפלד

היי, מוח מעניין יש לך.

"תודה, אני מניחה."

אין הפתעה? לא קריאות בהלה? כלום?

"אממ, לא. את כובע מדבר, למה שלא תדברי לי בראש?"

יפה, יפה. בקיצור: אומץ, שאפתנות, טוב־לב וחוכמה. מה הכי טוב?

"הממ."

אכן, ראוי למחשבה. לי יש תמיד נטייה לבחור שהגיבורים של הסיפור יהיו בגריפינדור, ובאמת יש לך מספיק אומץ בשביל זה, אבל אני מפחדת מסגנית המנהלת.

"פרופסור מקגונגל?! נכון היא בן־אדם מגניב?!?!"

אכן. אבל היינו באמצע להעמיד פנים שאנחנו יודעים לאיפה תתמייני.

"הממ. פרופסור מקגונגל היא ראש בית גריפינדור, נכון?"

אמת.

"ויש לי מספיק אומץ בשביל גריפינדור."

בהחלט. הניחוש הראשון בשבילך הוא רייבנפאף, אבל בהחלט יש לך מספיק אומץ בשביל גריפינדור.

"אז אני חושבת שבא לי גריפינדור. אחרי הכל - פרופסור מקגונגל."

תודה:) אני אמסור לה שאמרת את זה. "גריפינדור!".

"ביי!"

—

מוהאריס פוטרילץ' (מוריס פילץ' + הארי פוטר)

"היי."

אאוץ'.

"כן, אה? ואני צריך לחיות עם זה."

כע, אבל אתה מסתדר יופי.

"בערך, את יודעת איך זה."

הממ. חלק מהסיפורים פה במוח שלך ממש לא ראויים לגיל הרך, מה שנקרא.

"מה אני אעשה, תאשימי את הדוד ארגוס."

ברור, ברור, אני בהחלט מאשימה אותו. הא, וואו, זה סיפור מחריד.

"מה, הסיפור על השניים?"

כן, ואוו, זה נורא, זה יעשה לי טראומות לכל החיים.

"גם לי ולאמה זה עשה."

כן, יש פה שריטות הלוך ושוב לאורך כל התודעה שלך. באמת, אתה שרוט כמו כלוב של דובי גריזלי בסופת טורנדו.

"ספרי לי על זה."

זה מה שאני עושה.

"הממ, אז מיון?"

רגע, תן לי... הרבה זמן לא קראתי מוח כזה.

"תהני." - "זה לא הוגן שאת יכולה לקרוא אותי ואני לא יכול לקרוא אותך."

טוב, המוח שלך מחריד, אבל לא מספיק כדי שאני ארצה להשמיד אותו עם מסת הזכרונות שלי.

"הא, לגיטימי. אז רק את הזכרונות הכי מעניינים?"

אה, לא. בקיצור, יש בך אומץ, נאמנות, שאפתנות וחוכמה - פחות או יותר כמו כל האנשים בעולם. אין בך אף תכונה שעדיפה על האחרות, מלבד 'מוזרוּת' שאין לה בית משלה, לרוע המזל. בסתם עולם הייתי ממיינת אותך לסלית'רפאף, אבל אתה הגיבור של הסיפור אז אני רוצה לשים אותך בגריפינדור.

"הא, אני הגיבור של הסיפור?"

כל אדם הוא הגיבור של הסיפור של עצמו.

"כע, אבל אז היית ממיינת את כולם לגריפינדור, אז השאלה היא אם אני גיבור גם בסיפורים של אחרים."

כל אדם הוא גיבור בסיפורים של אחרים בעיני עצמו. (קוראים לזה 'הטיית האגוצנטריות', אגב.)

"כע כע, אבל האמת היא שאף אחד לא חשוב אז כדי להיפטר מרגשות אשמה צריך להבין שאתה לא מרכז העולם, בלה בלה בלה. אבל השאלה היא אם אני הגיבור האובייקטיבי של הסיפור, לא הסובייקטיבי."

כל אדם -

"אעאעא! את לא מתכוונת לענות?!"

לא. לקח לך מלא זמן להבין את זה. בקיצור, סגנית המנהל אמרה לי לא לעשות מיונים עלילתיים, אז אני צריכה סיבה טובה לשים אותך בגריפינדור.

"למה את שמה גיבורים בגריפינדור?"

כי יש קו דק בין אומץ לטיפשות, וגיבורים הם בדרך כלל טיפשים, אז...

"הא, עכשיו אני לא רוצה להיות בגריפינדור."

נו, שנינו יודעים שאתה רוצה ללכת לשם. אבל אני צריכה סיבה טובה.

"אממ, אמה התמיינה לגריפינדור?"

כן, זו סיבה לשים אותך בהפלפאף, לא גריפינדור.

"הא, אני אמיץ בטירוף. אני אומר משפטים אמיצים! הפחד הכי גדול שלי זה הפחד עצמו! סכנה היא שמי האמצעי!"

אה, לא. הפחד הכי גדול שלך זה להיות אף אחד. זה הפחד הכי גדול של חצי מהאנושות, ואתה לא שונה... (אגב, זה גם היה הפחד הכי גדול של טום רידל, ובאמת אי אפשר לומר שהוא 'אף' אחד.) (כן כן, תנו לי פרס גאונות.) וגם, השם האמצעי שלך זה ג'יימס.

"אוף."

אכן. חוץ מזה, לא נראה לי לומר משפטים אמיצים הופך אותך לאמיץ.

"כן, אבל את יכולה לומר לסגנית המנהלת שאמרתי אותם, ואז היא תחשוב שאני אמיץ."

הא, זה עלול לעבוד. יש לך משפטים אמיצים?

"אממ, טוב למות בעד ארצנו! קח אותי במקומו! זו הדרך היחידה! תברחו, אני אעכב אותם! לעולם אל תקרא לי תרנגולת! היכון למות! סליחה אדוני, זה לא היה במכוון!"

(ה.כ. מישו/י מזהה את הציטוטים לעיל?)

נו, מספיק טוב. אז גריפינדור?

"כע, אני אשמח."

"גריפינדור!" תהנה צדיק.

"אעשה כמיטב יכולתי. להתראות!"

—

לילה ורס־אוואנס

"כולנו נמות בסוף."

משפט פתיחה מוצלח, את אומרת אותו לכל ישות תבונית שמבקרת במוח שלך?

"לא. רק לישויות שנראות מאושרות במידה חריגה."

ואני מאושרת במידה חריגה?

"בהחלט. את לא פתחת את השיחה במשפט 'כולנו נמות בסוף', משמע - את מאושרת להחריד."

הא, יש לך סף אושר נמוך למדי.

"לא, אני פשוט מודעת למציאות ולא מבינה איך אנשים מצליחים להסיח את דעתם מהסוף הבלתי נמנע של הכל. אתם כמו ילדים קטנים שאוכלים סוכריה ולא שמים לב למשאית להובלת גז שעומדת לדרוס אתכם למוות ולשרוף את השאריות."

המ. דיכאוני במקצת, הלא כן?

"זה לא שאני דיכאונית, זה שכולם מפגרים."

הא. אגב, גם את לוקה באושר קיצוני. אחרי הכל, לטענתך כולנו נמות בסוף. אף אחד לא ימות בהתחלה או באמצע, וזה גם משהו.

"מסכימה, אני אכן אדם מאושר ואופטימי, אבל לא בצורה קיצונית כמו שאר בני התמותה האווילים. לפחות אני מציאותית."

מה מציאותי בלהסתכל על חצי הכוס הריקה?

"אני לא מסתכלת על חצי הכוס הריקה, אני מסתכלת על כולה. מה אני אעשה, כולה ריקה."

אממ, שאלה. יום יבוא ואת תישברי ותתחילי להרוג את כולם כי כולם אידיוטים?

"לא, אין טעם. כולם אידיוטים וישארו אידיוטים לנצח. להרוג טיפשים זה חסר תועלת, לרוב. מה גם שאני ילדה מחונכת, אני תומכת בעולם חי ושמח, וכמו שאמרתי, טיפשים הם שמחים להחריד ולהרוג אותם זה נוגד את האידיאלים שלי."

ובכל זאת תכננת במחברת שלך לפרטי פרטים איך בדיוק תתנקשי בכל אחת מהתלמידות בכיתה שלך.

"אכן, אני מוכנה לכל תרחיש. וגם, אמנם אני תומכת בשמחה ואושר, אבל שהייה ליד אנשים טיפשים עושה לי בחילה. לדמיין אותם בסוף חייהם גורם לי להרגיש פחות חסרת תקווה."

את מוזרה, ילדה.

"כאמור, זו לא אשמתי שכולם טיפשים. אגב, אפשר להישאר פה? בתנוחה הזאת אני יכולה לא לדבר עם אף אחד לנצח."

אני אמרח את זה כמה שיותר בשבילך. אבל לרוע המזל, אני גם פה כדי לדבר איתך, את יודעת.

"כן, אבל לא מייגע לשוחח איתך, מאיזושהי סיבה לא ברורה."

כי אני לא מכלה את זמנך לריק. והזמן של שתינו הוא חשוב, כי הוא בקושי שבריר של שניה חולפת ביחס לממדי היקום.

"ידעתי, אני מחבבת אותך."

כן כן. גם אני מתה עלי. אז, גריפינדור?

"אדום וזהב זה לא בשבילי. ירוק וכחול זה עדיף."

מה הקטע עם צבעים?

"צבעים שמחים מזכירים לי אנשים טיפשים."

הא. הם אמנם יותר חכמים אבל לא מהסוג שאת צריכה. נראה לי כדאי לך להתגבר על עניין הצבע.

"למה גריפינדור אבל?"

כי את רוצה לעשות טוב לעולם, ויש לך מספיק אומץ כדי לצאת מהמיטה כל בוקר. הפלפאף לא מתאים לך כי הם מתמקדים בחיצוניות של טוב הלב, רייבנקלו לא יתאים לך כי את לא תסבלי אותם ולו לשנייה אחת, כי הם חושבים שהם חכמים אבל הם לא, וסלית'רין לא יתנו לך לחיות בשקט בגלל המוצא שלך. רק גריפינדור יניחו לך לנפשך. הם ללא ספק סתומים, אבל הם מודעים לזה.

"הא."

...

"..."

...

"..."

...

"... אה, אגב, תודה."

כן, כבר חשבת תודה כמה פעמים. בין כל שאר המחשבות על כמה שהעולם דפוק. אבל כמדומני נגמר לנו הזמן. "גריפינדור!"