(ה.כ. על פרק זה ניתן לדלג)

הדלתות נפתחו ותלמידי השנה הראשונה נכנסו לאולם הגדול, לקול מחיאות הכפיים של התלמידים הבוגרים יותר. מוריס שם לב לכך שכמה מהתלמידים החדשים מנופפים לתלמידים אחרים - כנראה לאחים וקרובי משפחה, אז גם הוא התחיל לנופף ולחייך חיוך רחב. אמה בהתחלה ניסתה לעצור אותו, אך ללא הצלחה, ו... כמו שאומרים: "אם אתה לא יכול להביס אותם - תצטרף אליהם", אז אמה גם היא התחליה לנופף בהתלהבות, עד שהיא ומוריס נשברו והתחילו לצחוק. זה משך כמה מבטים, אבל למי אכפת? מוריס ואמה נהנו.

פרופסור מקגונגל הבחינה בניפוף הנלהב שלהם, וגיחכה בייאוש. רק שלא יפלו בגריפינדור... היא קיוותה. היא ניהלה עם מצנפת המיון שיחה מקודם, בתקווה שזה יפטור את הבית שלה מהגורל הפילצ'י האכזר, אבל היא לא היתה בטוח זה יעבוד.

היא הניחה את המצנפת על השרפרף, נשאה דברים קצרים, ונתנה למצנפת את רשות הדיבור. הלחשושים המעטים שהיו בזמן דבריה של פרופסור מקגונגל פסקו, מה שקצת העליב את פרופסור מקגונגל, אך היא התגברה על כך בהצלחה והמתינה לחרוזיה של המצנפת.

אבל במקום להתחיל לשיר, המצנפת כחכחה בגרונה והכריזה: "היום נעשה את זה קצת שונה. יש בני מוגלגים בקהל?"

הקהל מלמל בהפתעה וכמה בני מוגלגים הרימו יד. פרופסור מקגונגל הרימה גבה. מה מצנפת המיון עושה?

"מעולה. מישהו מכיר את השיר We Will Rock You?"

עוד כמה ידיים עלו, בנוסף לאלו שכבר היו מורמות. כנראה זה שיר מוכר בקרב המוגלגים. גם פרד ג'ורג' וויזלי נופפו בידיהם בהתלהבות, אך פרופסור מקגונגל לא ידעה אם הם באמת מכירים את השיר או שזו תגובה למר פילץ' והעלמה מירפלד.

"נהדר! אז מאחר ואני לוקה בחיסרון קל של ידיים (צחקוק מהקהל), אנא מכם, תתחילו במקומי את הקצב של השיר."

בהתחלה הייתה מבוכה קלה, למעט ארבעה תלמידים שהתחילו למחוא את כפיהם בהתלהבות: פילץ' הצעיר, העלמה מירפלד בעקבותיו, והתאומים וויזלי כמובן. בהתחלה היה חוסר סנכרון קל, אבל הוא הסתדר מהר מאוד, ולאט לאט גם מי שלא הכיר את השיר הצטרף למקצב. הוא היה פשוט וסוחף: שתי טפיחות חזקות על השולחן ומחיאת כף, וחוזר חלילה.

"כל הכבוד!" קראה המצנפת בקול רם, שהתגבר מעל הרעש של המקצב. "נו נו, בשלב הזה כולם כבר קלטו! יאללה, כולם ביחד!"

פרופסור מקגונגל הביטה סביב וראתה שגם חלק מהמורים הצטרפו, כולל את פרופסור דמבלדור (כמובן), פרופסור פליטיק, ואפילו פרופסור סנייפ! שחייך בשעשוע!

"טוב מאוד!" קראה המצנפת. "פרופסור מקגונגל!"

פרופסור מקגונגל הופתעה והביטה בה במהירות, כשהיא כמעט מפילה את משקפיה, "מה?"

"יש מתחתי משקפי שמש." אמרה המצנפת בשקט. "את יכולה להניח עלי אותם?"

פרופסור מקגונגל רכנה, שלפה מהמצנפת את המשקפיים השחורים המוזרים והניחה אותם על המקום בו עיניה נמצאות לכאורה.

"תודה." אמרה המצנפת בשקט, והביטה שוב בקהל התלמידים, כחכחה בגרונה והתחילה לשיר.

"היי תלמיד חדש, 'תה ב-

-הוגוורטס; כע עכשיו א-

-תה תלמד איך לע-

-שות קסמים! אבל

קודם, עצור!

עמוד בתור!

יש דבר אחד ש'תה צריך לעבור, לקראת:

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס!

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס!

היי תלמיד חדש, 'תה מ-

-בין יש ארבעה ב-

-תים לפי אופי של

תלמידים! לדוג-

-מה למדנים,

עם ציונים,

רייבנקלו לוקחת את כל הגאונים (חנונים)

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס! (שירו!)

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס!

גריפינדור חשוב לו ה-

אומץ, סלית'רין ח-

-שוב שאיפות וגם

-טוהר דם! ויש

מי שלא עף

הפלפאף,

הם היחידים שלא מרימים את האף, כע,

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס! (כולם!)

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס! (כע! שוב!)

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס! (ייאה-אההה!)

הו-גי, הו-גי, הוגוורטס!

מעולה."

מאחורי מצנפת המיון, פרופסור דמבלדור שלף את שרביטו וניצח על סולו הגיטרה המפורסם, עד שהשיר נחלש וצליליו האחרונים נגמרו. התלמידים כמעט בכו מרוב צחוק, היה זה השיר המוצלח ביותר של מצנפת המיון בכל המאה האחרונה. מי שהכיר את השיר המקורי שר ביחד עם המצנפת כבר מהפזמון הראשון, ואת הפזמונים הבאים כל הקהל שר ביחד, והיה קשה לגרום להם להפסיק. זה כל כך הרבה יותר טוב מההמנון!

כשהקהל לבסוף השתתק, פרופסור מקגונגל כחכחה בגרונה בניסיון להסתיר את הצחוק שכמעט נפלט מפיה. היא הסירה את משקפי השמש של המצנפת ופנתה לקהל התלמידים.

"טוב, תודה למצנפת המיון על השיר הייחודי." נשמע גל ענק של מחיאות כפיים מהקהל, והמצנפת קדה לכל אחד מהשולחנות.

פרופסור מקגונגל הניפה את ידה והשתיקה את הקהל. "ובכן, השנה אני מכריזה ברגע זה על תחרות חדשה. התלמיד שמקבל הכי הרבה נקודות לבית שלו, יקבל את..." היא נענעה את ידה שאחזה עדיין במשקפי השמש, "הדבר הלא ברור הזה."

התלמידים הריעו והתאומים וויזלי צעקו משולחן גריפינדור "פרופסור! שכנעת אותנו!"

פרופסור מקגונגל חייכה לשבריר שניה והרצינה במהירות (כיאה לאדם מגניב בעל שליטה עצמית כמו פרופסור מקגונגל). "ועכשיו, תלמיד שאקרא בשמו ייגש לכאן ויחבוש את המצנפת. אבוט, חנה!"

(ה.כ. מי שמכיר את השיר אולי יבין את הקצב שבו הוא נכתב. לא עיוותתי את המקצב ולו במקצת - ול איינראדהין אייט איי שור'טוגאל (על דברתי כשור'טוגאל - Vel eïnradhin iet ai Shur'tugal). כך או כך, מומלץ מאוד לזמזם את הבתים (אם הבנתם איך הם הולכים), אך גם סתם להכיר את המנגינה של הפזמון זה כיף. תהנו בחיים.)