פרק 21 - רציף 'הצד הלא נכון של רציף 9'

"אבל זה לא תשע ושלושה רבעים!" אמר מר מילפרד, "צריך לקרוא לזה רציף 'קיר'."

גברת מילפרד נאנחה בצרפתית. היא סידרה את חולצתה של אמה, ורכנה לתת לה חיבוק, "תהני ואל תעשי שטויות מסוכנות, מון שרי."

(ה.כ. אממ, צרפתית. כנראה "יקירתי" זה לא משהו שאמא תגיד לילדה שלה ברגעים מרגשים, אבל זה מה שקיאונה אמרה לפייפר אז טכנית פה מסתכם הידע שלי בשפה ההזויה הזו.)

אמה הנהנה ברצינות. "אני אהנה."

"ו...?"

"המפף." נאנחה אמה ואמרה עם יד על הלב, "ואני אשתדל לעשות כמה שפחות שטויות מסוכנות,"

אמא חייכה בהקלה, ואמה הוסיפה במהירות, "בלי נדר ומבלי להתייחס בדווקא להגדרות המילוליות הרשמיות או המקוריות של המילים 'שטויות' ו'מסוכנות', אך אולי להגדרות נזילות יותר של המילים, וכמובן גם התחייבות זו מותנית בטווח הידיעה או האפשרות לידיעה של ההורה או האופטרופוס המוסמך, ולא מחייבת באזורים שהסבירות אומרת שהם מחוץ לטווח זה, או באזורים שכבר נכנסו להגדרה 'מסוכן' מבלי חיוב לעקביות המילה, וכמובן הכל תחת שיקול דעת ושיפוט של 'עצמי', לפי ההגדרות המודרניות ולא הפוסט־מודרניות, במובן המשפטי ולא באף מובן אחר, מילולי או פוליטי."

אבא של אמה הוא עורך דין.

גברת מילפרד נעצה מבט שואל במר מילפרד, שצחק והסביר, "בגדול היא אמרה שהיא תעשה מה שבא לה, והוסיפה באופן מיותר למדי ש'מה שלא יודעים לא כואב'."

"זה לא היה מיותר!" קראה אמה, "זה היה ביטוח."

גברת מילפרד נאנחה וחיבקה את אמה שוב, "אני כנראה לא אקבל יותר מזה. אבל בלי שום קשר למילים, אם את מלחיצה אותי ולו פעם אחת, אני לא אתן לך לצאת מהבית עד שתהיי בת שלושים, הבנת?"

אמה הנהנה.

גברת מילפרד כמובן כבר הכירה את הבת שלה, אז היא נעצה בה מבט חמור ושאלה שוב, "הבנת?"

"המפף," רטנה אמה ומלמלה בחוסר רצון, "קראתי ואני מסכימה לתנאי השימוש..."

מר מילפרד נתן לאמה חיבוק ארוך, הזדקף וטפח על כתפו של מוריס.

"גם אתה מוריס, תהנה ותשמור על עצמך מחוץ לצרות, כן?"

"אני אשתדל, מר מילפרד." אמר מוריס בחיוך.

גברת מילפרד נתנה למוריס חיבוק ואמרה, "יהיה לכם טוב שם. בהצלחה לשניכם."

הזוג מילפרד נעמדו והביטו סביב. "טוב, אף אחד לא מסתכל עלינו." הכריז מר מילפרד, "למה שיסתכלו? הרי אנחנו נורמלים למדי וכלל לא מחכים שהילדה שלנו וחברה הטוב ידהרו לתוך קיר קסום."

"ביי אבא, ביי אמא, נתראה בחג המולד!" קראה אמה ורצה לתוך הקיר, שבלע אותה ואת המזוודה שלה בלי להשמיע ולו רחש קל.

"פיו!" נשף מוריס בהקלה, "הייתי בטוח שפרופסור מקגונגל ודוד ארגוס עובדים עלינו. טוב, להתראות מר וגברת מילפרד, תודה על ההקפצה והכל! אני אשגיח שאמה לא תיכנס לצרות." מר וגברת מילפרד הרימו גבה, והוא הוסיף "כאילו, בלעדי."

הם חייכו, בעיקר מפני שרוב צרותיה של אמה המחונכת היטב היו בגלל מוריס, והם קיבלו זאת בשמחה כי זה גרם לחייה של העלמה הקטנה להיות מעניינים ומלאי חוויות שהזוג מילפרד לא יכל להעניק לה. מה גם שמוריס הוא בגדול ילד טוב, אף על פי שבאשמתו אמה מרשה לעצמה להתגלגל מצחוק באמצע הרחוב (לעיתים רחוקות, יש לציין. המסע בסמטת דיאגון היה אחת מהעיתים הרחוקות הללו - באותו הבוקר היא קמה במצב כפית רצחני נטול מרפא.).

מוריס רץ לכיוון הקיר וניסה להאמין בכל כוחו שהוא, המזוודה שלו והארי־פוטר־הנץ יצליחו לעבור דרך הקיר. הוא לא באמת הצליח להאמין בזה. כאילו, הוא ראה את אמה עוברת דרך הקיר, אבל לאיפה? אין שום רציף עם רכבת קסומה באיזור. וזה לא שאפשר להכניס רציף שלם בתוך קיר. וגם, למה שלושה רבעים? הרי כל הכניסה היא רק בצד של רציף תשע, אז זה מקסימום רציף תשע נקודה אפס אפס אפס וכו' עד הגודל של פחות מאטום. ולמה אפשר לחשוב כל כך הרבה לפני שמתנגשים בק-

פתאום כל קולות הרכבת השתנו לקולות רכבת אחרים. מוריס האט ונעצר ליד אמה, שעמדה מול השלט שהכריז "רציף 9+3/4".

"אמה..." מלמל מוריס, "יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס."

Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top