ממני:
(א) אשמח להוכחות קיום ותגובות וכו', מ"יואו מפליא ומדהים" עד "פאנפיק פח, עדיף כבר לקרוא בקפה בשיעור גילוי עתידות." (ועובר דרך תגובות כמו "שכעגשחכטלט גיגטא יעלילךכ!!דכע דכ%")
(ב) ואוו, מוסר ההשכל בפרק הקודם יצא לי מפליא ומדהים, תנו לי להחמיא לעצמי, טנקיו, טנקיו.
(ג) אהה, פניות לקורא\ת נעשות במין זכר, כי זה עברית. (אגב, לגבי עצבנות על כך שהשפה היא שוביניסטית, אז, אממ, בעבר חשבתי ככה, עד שהבנתי שזו שפה. כאילו, פשוט שפה. זה לא קשור לשוביניזם.)

---

במישור הקיום הזעיר עשו מסיבה גדולה. יצירתיות פתרה את הבעיה שלהם ביצירתיות מהולה בשיגעון: במקום לעבור על כל הפרקים ולשנות את הנץ לבז, היא גרמה לכך שהנץ האומלל הוא בעצם בז אומלל שקורא לעצמו 'נץ' או 'הנץ' כשהוא מרגיש טוב עם עצמו. זה גאוני! על זה כבר נאמר: 'קל מאוד לשנות את העבר, פשוט צריך להיזכר בכך בזמן, או להשתלט על העולם ולשכתב את ההיסטוריה.'.

אז שבעת הגמדים המאושרים סיימו לחגוג, החזירו את יצירתיות למקומה וחזרו לעבודתם החשובה. אחרי הכל, גם במישורי קיום עם ציר זמן רציף אך לא כרונולוגי יש עת לצהול ועת לעבוד. ואנחנו עוד צריכים איכשהו לקדם את העלילה.

(ה.כ. הממ. מבט זממני, אני כבר חשבתי על המשך בשבילם, מוהאהאהא!)

—

הנץ האומלל התעורר לקול ויכוח קולני.

"זה לא בז! זה נץ, אני אומרת לך!"

"גברת קטנה, את מנסה ללמד אותי את העבודה שלי?! אני יודע להבחין בין בז לנץ וזה הוא בז נודד בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, את לא מאמינה לי?!"

"אז למה הוא כל כך נצי?!"

"מה נצי בו?!"

"אתה לא רואה?! הוא כל כולו זועק נץ!"

הילדה הקטנה הביטה בו והוסיפה, "ולא סתם נץ, הוא ה-נץ!"

האנושי שטיפל בחיות טפח על מצחו בייאוש. על יד הדלת עמדה אנושית גבוהה שנראתה למודת סבל במיוחד אך עצמה את עיניה בהשלמה, ועוד ילד קטן שדווקא תמך בכל מילה שהילדה אמרה.

הממ, אמרה. רגע מה?

המוכר המבוגר והילדה הקטנה המשיכו בויכוח הסוער שלהם, אך נץ הפסיק להקשיב, כי פתאום היכתה אותו הבנה עצומה. הוא למד לדבר אנושית.

"קאעעאאאע!" הוא צווח, כשהוא מעיר את כל הינשופים הקרובים. הינשופים הביטו בו בבלבול, והוא פנה אליהם בינשופית מדוברת, בתקווה שהם בריטים ולא איטלקים או בעלי מבטא מחריד אחר כלשהו.

"מה הולך פה?! למה אני מבין את האנושים?!"

"אחי... צ'יל אאוט, מאן." אמר הינשוף הירוק לשמאלו כאילו הוא הרגע סיים את אספקת הנרגילות השנתית שלו, "אתה בז קסום עכשיו, אחי... עכשיו אתה מבין אנושים אבל הם לא מבינים אותך... תשמח!... זאת העבודה הכי טובה שציפור יכולה לקבל, שאתה לא תאמין בכלל אחי... כדאי לך לאמץ איזה אנושי מהר, כי אם אין לך אחד תוך חודשיים ישחררו אותך ולא תקבל הזדמנות כזו שוב, אחי..."

העפעפיים של הינשוף לא נראו בקו הבריאות, והוא לא בדיוק הפגין מודעות מלאה לכל המתרחש סביבו, אז הבז פנה אל שאר הינשופים והציפורים סביבו וכולן אמרו את אותו הדבר, למעט ינשוף איטלקי קטן ומשוגע שהכריז בכל תוקף שבאמת העולם עומד להיחרב וחייזרים בלונדינים חייכנים עומדים להשתלט על העולם. נו באמת, איטלקים.

הנץ הרהר לעצמו. הממ, זו באמת עבודה טובה? אבל... טוב, מקסימום תמיד אפשר לברוח, לא?

אז הנץ סידר את נוצותיו, ניפח את חזהו וקרא בקול שקט ומרשים "קאעאע."

הילד והילדה הקטנים שעמדו מול האנושי העייף הפנו את מבטם לעברו, והוא פרש את כנפיו המטופחות להפליא וקד להם קידה עמוקה, כאומר 'אני הכי טוב, מגניב, מלכותי ומרשים'.

הם בהו בו בפה פעור - הם לא היו רגילים למחוות כבוד מצד עופות דורסים.

הילד הקטן מלמל, "עזוב אותך, אדוני, שיהיה נץ או בז או תרמיל אפונה, אבל העיקר שהוא יהיה שלנו."

הילדה הקטנה מלמלה אף היא, "עופות דורסים קסומים זה כזה מגניב..."

הממ, אם שני אלה כל כך אוהבים עופות, הם בטח יטפלו בו טוב! הם נראים כמו חבר'ה אמינים, ולא נראה שנמרים יאכלו אותם בזמן הקרוב אז גם תאריך התפוגה שלהם כנראה רחוק למדי. וכמה מכתבים הוא כבר יצטרך לקחת? ושוב, מקסימום, תמיד אפשר לברוח, לא? זה לא שהילדים הקטנים האלה יכולים לעוף - האצבעות שלהם נטולות נוצות והאוזניים שלהם קטנות מדי.

"אז אתם רוצים אותו?" שאל האנושי. "ואתה רוצה אותם?"

הילדים והנץ הנהנו לחיוב.

"מעולה, בואו שניכם, תחתמו כאן..." האנושי קרא לשני הילדים לקופה והחתים אותם על לוח קטן ומרובע עשוי עץ לִבְנֶה. הנץ פער את עיניו. איך האנושים מכירים שטרות עץ?! זה לא יכול להיות!

הוא קרקר בפאניקה והינשוף הירוק שאל אותו, "מה אחי?.. אה השטר־עץ? ברור, למה חשבת ינשופים לוקחים מכתבים, סתם? לא אחי, צריך שטר תודעה מחייב, אחי... הקוסמים גילו את זה לפני מאות שנים, עד אז הם השתמשו בעטלפים, אחי... אתה מדמיין?... אשכרה, עטלפים, כמו האלה שאנחנו אוכלים בארוחת צהריים... הא הא..."

נץ היה צריך לחשוב קצת יותר לפני שהוא נכנס לעסקה הזו. אבל טוב, אם הוא רוצה לעוף מתישהו בחודשיים הקרובים הוא יצטרך לחתום על שטר העץ הארור, ולקחת את הסיכון הקל שהתודעה שלו תתערבב למוות.

"אתם רוצים לקבוע לו שם עכשיו, או מאוחר יותר? השטר יעבוד יותר טוב אם יהיה לו שם כבר עכשיו." אמר האנושי הגדול.

"אנחנו כבר יודעים מה השם שלו." אמרה הילדה.

"אתם לא יכולים לדעת מה השם שלו!" התפלץ המוכר, "ייקח לכם עשרות נסיונות וניחושים עד שהוא יסכים!"

"לא נכון!" קראה הילדה, "השם שלו כתוב לו על המצח!"

"עם שינוי קל," הוסיף הילד, "שאנחנו מקווים שהוא יקבל."

הממ, מה השינוי?

"הארי־פוטר־הנץ!" קראה הילדה.

הארי־פוטר־הנץ? הממ. אני יכול להסתדר עם זה. הוא הנהן בראשו לאות אישור.

"הנץ?!" קרא האנושי, והסתכל עליו במבט המום. בסוף הוא צבט באצבעותיו את גשר אפו, נענע בראשו ומלמל, "הבז הכי סתום שראיתי בחיים, איזה מן בז נודד יסכים שיקראו לו נץ?!"

הארי־פוטר־הנץ נשף לעברו בזלזול, והתקרב לדלת הכלוב כדי שהאנושי יביא לו את שטר העץ והוא יגמור עם זה כבר. האנושי שרבט כמה דברים על לוח העץ והושיט לנץ את הלוח. הנץ קרא את מה שכתוב בהסכם (היה שם גם נוסח בינשופית אירופאית אבל הנץ קרא דוקא את הנוסח האנושי כי הוא התרגש מיכולתו הקסומה החדשה), והניח את רגלו במקום החתימה. רגלו העלתה עשן קל ושטר הלבנה נחתם בקסם עץ עתיק יומין.

"מזל טוב, הארי־פוטר הנץ," אמר האנושי עם נימה סרקסטית במקצת, "אימצת שני בני אדם חדשים!"

הנץ התרגש, לא בכל יום אתה מאמץ שני ילדים. הוא קרא בהתרגשות ושקשק את דלת התא בהתלהבות. הילדה מיהרה לפתוח את הדלת, והוא פרח החוצה ועופף ברחבי החנות בעודו צווח בבזית "הא הא!!! התודעה שלי לא התערבבה למוות!". הוא נחת על כתפה של הילדה, כשהוא נזהר שטפריו לא ישרטו אותה, ונשך את אוזנה בחביבות. ואז הוא ניתר לכתפו של הילד ונשך גם את אוזנו. זו הייתה מחווה סמלית שאומרת "אני יודע שאתם לא מסוגלים לעוף כי האוזניים שלכם קטנות, אז אני אעוף בשבילכם עד הסוף המר, כל עוד תביאו לי אוכל."

הילדים צחקו בשמחה, שילמו לאנושי הזועף ויצאו מהחנות בקול תרועה, תוך כדי הצגת שמותיהם והסבר למה הם קראו לו בשמו החדש.

לפתע הנץ נזכר: ממש היום, לפני מלאנתלפים שנים, הוא בקע מהביצה! זה יום ההולדת שלו! הוא הביט בשני גורי אנושי המחמד שלו בחדווה וחשב לעצמו, אולי באמת הגורל מתחיל להאיר לי פנים! זו מתנת יום הולדת נפלאה להארי־פוטר־הנץ!