אי שם, במישור קיום אחר שהיה זעיר מספיק כדי להכניס את כולו לחוגה קטנה בתוך מערה קסומה, ישבו ששה גמדים שנשאו שמות מסובכים מאוד: שמחה, עצב, כעס, גועל, פחד וסטיב.

ששת הגמדים רכנו מעל מסך גדול (ביחס אליהם ולמישור הקיום בו הם חיו) ותהו מה לעשות. הם נתקלו בבעיה חמורה שהם לא חשבו עליה קודם, והם עלולים לשלם עליה בגדול.

"מה הבעיה?" שאלה גועל. היא הגמדית המגניבה ביותר באזור, וכולם ידעו את זה. היא כמו תאליה גרייס רק בקטן וירוק.

"הבעיה היא," הסביר בסבלנות הבוס הגדול סטיב, "שהגורל דורש שהנץ האומלל יהפוך לחיית המחמד של גיבורי הסיפור. אך קרע במרחב הזמן חלל הביא לאוזנינו מידע מודיעיני חדש האומר שחיית הטוטם של הארי ג'יימס פוטר אוואנס ורס היא בז נודד, ולכן אנחנו צריכים לתת לו חיית מחמד שהיא בז נודד. או אייל מעופף נושא מכתבים, אבל את זה קצת יותר מסובך לארגן בעולמות נטולי סנטה קלאוס. בקיצור, יש לנו סתירה בין חיות מחמד ואנחנו צריכים למצוא לה פתרון."

ששת הגמדים ישבו ליד המקלדות שלהם וניסו לחשוב על פתרון, אך ללא הצלחה. אמנם המומחיות שלהם הייתה להגריל גורלות לגיבורים, אבל הסתירה הזאת קצת חרגה מתחום היכולת שלהם.

"אני יודעת מה צריך לעשות..." אמרה עצב בעצב, כאילו הרעיון שלה הוא הרעיון הטרגי ביותר שיכול לעלות על הדעת, "אנחנו צריכים לשחרר אותה."

"יש!!!" קראה שמחה בשמחה, "אני כל כך מתגעגעת אליה!"

"לאאא!" רעד פחד בפחד, "אתם לא זוכרים מה קרה בפעם קודמת?!"

למשמע המילה 'זוכרים' המחשב פלט בדולח זיכרון אל המקרן והמסך הציג סצנה מזוויעה הלקוחה מסיוטיהם של הנבלים הגרועים ביותר.

'מתחת לאור הירח מנצנץ חלקיק קטן של כסף, שבריר של קו...

(גלימות שחורות, נפילה)

...ליטרים של דם נשפכים, ומישהו צועק מילה בודדת'

"אעאעעאעאאע!" צרח פחד באימה והתחבא מתחת לשולחן.

"אני חושב שזה היה פיתרון טוב!" כעס כעס, "היינו תקועים ולא מצאנו דרך להוציא את הילד מהבוץ! הפיתרון שלה היה גאוני!"

"וגרם לילד טראומה וצלקות נפשיות לכל החיים," העירה גועל, "עד כמה שאני מתגעגעת אליה (לא באמת), הפתרונות שלה... לא שגרתיים. ואני לא אוהבת לא שגרתיים."

הבוס הגדול סטיב הרהר בזמן שכולם חיכו למוצא פיו, ולבסוף הוא החליט. "טוב, אנחנו באמת תקועים כאן בברוך. הגיע הזמן להשתמש בתותחים הכבדים. שמחה, לכי לשחרר את יצירתיות."

שמחה צחקה בהתלהבות ורצה לשירותים. מאז הטראומה הגדולה ביקום הרציונלי הם לא נתנו לה לצאת, ושמחה התגעגעה למקבילה המשוגעת שלה. היא סובבה את המפתח ומצאה בפנים את יצירתיות מתעסקת במכונה ענקית המורכבת מגלילי נייר טואלט, מברשות שיניים והרבה יותר מדי חומר לא מזוהה ששמחה החליטה לחשוב שהוא שוקולד. "יצירתיות!!!" קראה שמחה בשמחה.

"שמחה? זאת באמת את?" יצירתיות הוציאה את ראשה הכתום־ירוק זרחני מנבכי המכונה והסתכלה על שמחה בהתלהבות. "תראי! המצאתי מכונה ענקית ועכשיו אני אוכל לעבור דרך קירות!"

"כבר המציאו מכונה שתגרום לך לעבור דרך קירות." אמרה שמחה בסבלנות, "קוראים לה דלת."

יצירתיות פערה את פיה בהלם. "את צוחקת עלי. דלת?! איזה שם גרוע! למה לא... ואלדסינטור או משו כזה?!"

שמחה הסתכלה עליה בחיוך רחב, "ככה!" היא אמרה באושר, "יאללה בואי, אנחנו צריכים אותך. ו-, אממ, תתקלחי קודם."

שעה מאוחר יותר יצירתיות התקרבה אל גשר הפיקוד.

"מה הבעיה?" היא שאלה.

"את..." ענה באימה פחד, שעדיין הסתתר מתחת השולחן ונקש בשיניו.

"אל תדאג!" צחקה יצירתיות, "אני לא אעשה שום דבר מוגזם, אני אפתור את הבעיה הכי פשוט שאפשר."

"לא אמין." אמרה גועל והעירה, "למה שלא פשוט נשנה את העבר? זה הכי קל."

יצירתיות הסתכלה עליה בזעזוע, "מה?! איפה היופי בזה?! איפה החינניות?! העוצמה! לא משנה, חברים יקרים, אל תהיו במתח, כי יצריתיות בשטח!"

יצירתיות פקקה את אצבעותיה בחיוך רחב והחלה להקליד במהירות.

—

שעת סיפור!

ניצן ונצרת־עילית לוי היו ללא ספק אחד הזוגות המאושרים ביותר בעולם. לא היה חסר להם דבר, מלבד ילדים. זאת אומרת, היו להם ארבעה ילדים, וזה בדיוק מה שהיה חסר להם.

אה, אגב, הם היו נצים, כן? אנחנו מדברים על נצים.

כשהילדים היו עוד ביצים, הזוג המאושר היה מאושר. ארבע ביצים יפות, חינניות, מושלמות, אם כי נצרת־עילית חשבה שהיא הטילה רק שלוש, אבל מי סופר? כנראה הרביעית יצאה כל כך בקלות שהיא לא שמה לב. 'בצער תטילי ביצים', עאלק. בימים שלפני הבקיעה הזוג המאושר היה בעיקר לחוץ. כאילו, הם ידעו שביצים אמורות לבקוע, אבל בכל זאת, למה שהן לא תישארנה בשלב החמוד? למה להפוך מביצים מתוקות כל כך שבא לך לאכול אותן, לגוזלים קטנים וקצת פחות חמודים שבעיקר מנסים לאכול אותך? למה שהן תרצינה לגדול? חינוך זה קשה!

אך הזוג המאושר התגבר על הדחף לברוח מהקן בצרחות והביצים המתוקות הגיעו לגיל ההתבגרות (הראשון, או בפי בני האדם: טרובל־טו = גיל שנתיים הנורא), ובקעו.

לגוזל הבכור הם קראו דייב.

לגוזל השני הם קראו דודי.

לגוזל השלישי הם קראו דייוויד.

לגוזל הרביעי הם קראו אוקטביינטיפוסטיקוס שוורצינברגינשנזלברג, על שם סבא של ניצן.

והוא היה מכוער.

באמת, הוא היה כל כך מכוער, שבערך ויקיפדיה של 'כיעור' כנראה תמצאו תמונה שלו.

הוא היה כל כך מכוער, שלידו מה שקורה היום בכנסת נראה יפה.

הוא היה כל כך מכוער, שערך הויקיפדיה של 'יפה' הוא קישור לערך ויקיפדיה של 'מכוער' עם הכיתוב "לא זה.".

הוא היה כל כך מכוער, שההורים שלו החליטו לשנות לו את השם ל'נץ' רק כדי שלא יתבלבלו ויחשבו שהוא איזה גוש ביבים מאיפושהו.

הוא היה כל כך מכוער, שאחים שלו קראו לו מאחורי הגב של אבא ואמא 'הנץ המכוער'.

והוא היה עצוב.

הוא היה כל כך עצוב.

וכך הוא גדל, צמח, והתבגר עד שהוא הפך לעלם נץ מחוצ'קן ומכוער, וכולם צחקו עליו. כל שאר הגוזלים גדלו והפכו ליפים וחינניים, היו להם נוצות שחורות ואפרפרות ומקור כתום וחזק, ורק לו היתה פלומת נוצת חומה ומדובללת ומקור צהבהב ומגעיל. בלב הוא קרא לעצמו כמובן 'נץ', או 'ה-נץ' כשהוא הרגיש טוב, אבל לרוב הוא לא הרגיש טוב, כי הוא ידע שכולם, כולל אפילו ההורים שלו, קוראים לו 'הנץ המכוער'.

ואז בעטו אותו מהקן.

למעשה, בעטו את כולם מהקן כדי שהם ילמדו לעוף, אבל אותו אישית בעטו הכי חזק, כנראה כדי שהוא יעוף הכי רחוק.

אז הוא עף. הוא עף כל כך רחוק וכל כך גבוה, הוא עף במהירות שנצים לא מסוגלים להגיע אליה בכלל, הוא היה ממש טוב בלעוף. הרוח הברישה את פלומת הנוצות שכבר לא נראתה מדובללת אלא גלשה באויר בחינניות, והמקור הצהבהב שלו נמתח בחיוך רחב.

"אני עף!!!!!!!!" קרא נץ.

פתאום מעליו נשמע קול עמוק ומלכותי. "היי בז קטן, איפה ההורים שלך?"

נץ הסתכל למעלה וראה מעליו בז נודד, גדול ומלכותי עם נוצות חומות חלקות ומקור צהבהב ומעוקל.

"אני לא בז, אני נץ!" קרא נץ.

הבז צחק בקולו העמוק. "הו לא, אתה ללא ספק בז, אתה נץ כמו שאני עכבר ביצות. עכשיו, איפה ההורים שלך?"

"ההורים שלי?..."

פתאום נץ הבין הכל.

ומה מוסר ההשכל? יופי לפעמים הוא דבר שמתפתח. ברבורים לדוגמא הם מכוערים בהתחלה ויפים בסוף. אבל זה לא מוסר ההשכל שלנו. מה שהסיפור שלנו מלמד הוא שיופי לפעמים הוא לא מתפתח אלא סובייקטיבי. לפעמים, אם אתה מכוער, כל מה שאתה צריך זה להפסיק להיות נץ ולהתחיל להיות בז, כי בויקיפדיה של בזים אתה הכי יפה שיש.