היֹה היה פעם נץ.

את הנץ הזה קוראי סיפור זה כבר מכירים, כמובן, אך הם ככל הנראה לא שאלו את עצמם מהו שמו של הנץ. ובכן, קוראי סיפור זה גם לעולם לא ידעו את שמו של הנץ, כי המפקח הכללי האחראי על שמות הדמויות בסיפור מת בתאונת מיניבוס אכזרית. אולי הוא יוחלף ביום מן הימים, אך לא בו עוסק סיפורנו.

בכל אופן, הנץ התעופף לו להנאתו אי שם בשמי סקוטלנד ונהנה מהנוף. כבר שבוע שלם חלף מאז התקריות המרגיזות עם בני האדם המעופפים, וסוף־סוף הנץ הצליח להירגע. הוא בחן את הקרקע עם עיני הנץ שלו בחיפוש אחר ארוחת צהריים, כשלפתע צדה עינו עכבר קטן ומכוער.

יש! חשב לעצמו הנץ, סוף־סוף הגורל מאיר לי פנים!

הוא ראה בעכבר המכוער סימן טוב, כי אם זה היה עכבר יפה הקוראים היו חושבים שהוא מתוק ומזדעזעים ממה שהנץ תכנן לעשות לו. אך מאחר והיה זה עכבר מכוער, לאף־אחד לא אכפת ממנו, אז הנץ צלל במהירות, נתן לעכבר מכה חזקה בגולגולת וטרף אותו בביס אחד.

"לאאאאאאאאאאא!!!" צרח מישהו מאחוריו בקול גבוה וילדותי.

הנץ הסתובב, ונזף בעצמו על זה שאיכשהו הוא הצליח לא שם לב לכך שעל יד העכבר עמד ילד קטן, רזה וגבוה ובעל שיער ג'ינג'י שזוהר בחושך. הילד נפל על ברכיו ומלמל "אתה אכלת את סקאברס..."

הנץ שלא דיבר 'אנושית' לא הבין מה הילד רוצה ממנו, אבל הילד לא היה נראה טעים במיוחד והנץ החליט לעוף לחפש מנה אחרונה אחרת, אבל פתאום מהחורבה שעמדה בסמוך הגיחה אישה עגלגלה וצרחה "שתק!".

הנץ לא הצליח לזוז.

"אוי, אל תבכה רוני־רון..." האישה ניגשה אל הילד הקטן וחיבקה אותו, "מחר נלך לסמטת דיאגון ונחליף את הציפור המרשעת הזאת בחיית מחמד חדשה, בסדר? גם ככה סקאברס כבר זקן כל־כך שהוא היה אמור למות לפני שנים. לפחות זה היה מהיר."

הנץ ניסה לזוז אבל כל שריריו היו קפואים, אז הוא עשה את הבחירה ההגיונית והלך לישון.

למחרת הוא התעורר בתוך כלוב קטן ומעצבן בתוך בית מלא ינשופים וחיות מעצבנות. הנץ צרח וקילל ובעט אבל הוא לא הצליח לצאת מהכלוב. בסוף הוא התייאש, הניח את הראש בין כנפיו והלך לישון בשנית, אבל פתאום תקפה אותו בחילה חזקה, והוא נשף, השתעל, ולבסוף הקיא כמה עצמות מהעכבר שהוא אכל יום קודם. עכשיו הוא נזכר, הוא לא הספיק לאכול מנה אחרונה! ולעכבר ההוא גם לא היה טעם של עכבר, כנראה בגלל שהוא היה כזה מכוער. היה לו מין טעם מגעיל כזה, כמו... טוב, בלי הסחות דעת! איך מוצאים פה משהו לאכול?

—

פרופסור מקגונגל, אמה ומוריס הלכו בסמטה וחיפשו את חנות חיות המחמד. מאז סופה העצוב של הדגית ארכנה מוריס לא העז לגדל שוב שום דבר מלבד אבנים, אבל אמה שכנעה אותו שבהוגוורטס הוא יוכל לגדל חיית מחמד בלי שיזרקו אותה מהחלון, אז תוך כדי מסע החיפושים הם ניסו לחפש שמות טובים לינשופים.

"ששון, סופיה, ילקוט־שמעוני." אמר מוריס.

"למה אתה תמיד ממציא שמות מוזרים?" שאלה אמה.

"הם לא מוזרים!" הוא קרא, "הם יחודיים."

"לא הם ל..." אמה השתתקה, ועל פניה עלתה הבעה המומה.

"אה, אמה?"

"רגע," היא התנשפה, "תן לי להנות מהגאונות של עצמי..."

"טוב..." הוא משך בכתפיו והמתין.

"בוא נקרא לו... הארי פוטר!!!"

מוריס פער עיניים כשהגאונות הצרופה נקשה לו על המצח. הוא התחיל לדמיין תרחישים כמו 'אתה הארי פוטר?' - 'לא אתה מתבלבל, זה הינשוף'.

מוריס החזיר את עיניו למצבן הטבעי ולחץ את ידה של אמה בפרצוף רציני ובוגר, "ברכותי! עלית מרמת 'גאון' לרמת 'פרופסור מקגונגל'!"

"הממ?" שאלה הפרופסור בהיסח הדעת. היא לא הקשיבה למלמולים חסרי הפשר של שני החייזרים הנמוכים שהלכו לידה.

"לומשנה." אמרה אמה.

הם הגיעו לחנות הינשופים, שמתוכה בדיוק הגיח ילד ג'ינג'י עם פנים אבלות שנשא כלוב ובתוכו תנשמת יפה ולבנה.

"איך אתה תקרא לתנשמת שלך?" שאלה אותו אמה.

הילד נעץ בה מבט מבולבל ומטופש, כאילו הוא לא רגיל שאנשים פונים אליו בפתאומיות באמצע הרחוב.

"אהה, לוידע... אני רוצה לקרוא לה על שם העכבר הישן שלי, סקאברס."

"הממ," אמה רכנה ובחנה את התנשמת, "על שם העכברוש שלך אתה אומר? אם כך, נראה לי מתאים לה... פטריה! פטריה פיטגרית!"

מוריס בחן אף הוא את התנשמת. "לאו דווקא, נראה לי יתאים לה גם משהו כמו 'זנבית' או 'תולעונת', בהנחה שאתה מתכוון לקרוא לה על שם העכברוש שלך."

הילד הג'ינג'י הסתכל עליהם בתמיהה מהולה בבוז, "מה הקשר לסקאברס?!"

"לא יודע, תחושת בטן." אמר מוריס, "אבל זה די ברור, כאילו, כל הפרצוף שלך צועק שלעכברוש שלך היה קשר עמוק עם תולעת בשם פיטר."

הילד ההמום ניסה להסתכל על הפרצוף של עצמו ונראה די מטופש במהלך הניסיון הכושל. "איך הפרצוף שלי צועק את זה?!" הוא צרח.

אמה ניגשה אליו וטפחה על כתפו ברחמים, "תסתכל במראה מידי פעם, אתה תשים לב לזה מיד."

"אני מסתכל במראה!" הוא צעק.

מוריס נעץ בו מבט תמה והביט מסביב, "איזו מראה?"

"מדי פעם!" הוא צעק שוב, "אני מסתכל במראה מדי פעם!"

פתאום מאחוריו צצו זוג תאומים זהים לחלוטין, שגם את ראשיהם עיטרו כרבולות ג'ינג'יות מפוארות. "כל הכבוד!" החמיא לו אחד מהם, והשני המשיך, "זוהי אכן פעולה מסובכת שלא כל אחד מסוגל לבצע, ולכן זה הגיוני למדי שתצרח את זה באמצע הרחוב."

"אני לא," הילד הג'ינג'י השתנק, "אני -"

שני התאומים גררו אותו אחורנית, עקפו אותו, כשהם חוסמים אותו מעיני אמה ומוריס, ושאלו בסקרנות, "איך עשיתם את זה?"

"עשינו את מה?" שאלה אמה בבלבול.

"גרמתם לו לצעוק את זה?"

"אהה," מוריס גירד בראשו, "לא גרמנו לו לצעוק את זה, השיחה גרמה לזה."

אמה התפרצה, "אתם מבינים? הצענו לו שמות לתנשמת שלו, ואז הוא התעצבן."

"זה אח שלכם?" שאל מוריס בסקרנות.

הילד דחף את התאומים הצידה והגיח מביניהם, "כן, גם אם לא הייתי רוצה," הוא נהם, "ואתם, אתם לא עשירים ומפורסמים, אז לא אכפת לי מכם ואני לא אנסה אפילו להיות חבר שלכם."

אמה הופתעה מההתפרצות של הג'ינג'י ובעיניה עלה מעט עלבון, עד שמוריס מלמל לעברה בשקט "הינשוף שלי עשיר ומפורסם..." והם פרצו בצחוק.

הילד היה נראה מבולבל מההערה, אך את בילבולו קטעה קריאה חדה. "רון! פרד! ג'ורג'! בואו לכאן מיד!"

הג'ינג'ים הלכו במהירות והילד הקפיד לנעוץ בהם מבטים כועסים. אמה לא הבינה למה הוא כועס, אז היא ניסתה לתקן את המצב וקראה בקול, "הדוויג! תקרא לה הדוויג!"

המשפחה הג'ינג'ית נעלמה מעיניהם ומוריס הביט באמה מבט מעריך. "הדוויג זה שם טוב." הוא אמר.

"טנקיו!" היא קדה בחינניות.

פרופסור מקגונגל, שבכל הזמן הזה עמדה בצד והביטה בשמיים במבט מיואש, החזירה את מבטה אל השניים ואמרה בטון יגע, "אתם פשוט צריכים להיות בשקט... למה זה כל כך קשה?"