פרק 7: שער הניצחון

הם השתמשו ברכבת ובאוטבוסים כדי להגיע לשם (למרות הפובייה של פרסי מאוטובוסים, מהחשש שהם יתפוצצו....)

הם הגיעו לשער הניצחון.

הוא היה יפה.

"וואו, מעניין כמה זמן לקח לבנות אותו" אמרה מרותקת אנבת'.

"שלושים שנה" אמרה צליל.

כולם הסתובבו אליה "היה לי על זה מבחן, על מסע נפוליאון, ובין השאר גם שער הניצחון" היא הסבירה.

"מתי? אם את זוכרת ככה את החומר..." שאלה בסקרנות אנבת' "כי זה אומר שעד לא מזמן היית בבית ספר..."

צליל צחקה "היה לי על זה מבחן בכיתה ג', בגיל שמונה."

עינייה של הייזל נפערו "איך את זוכרת את זה?."

צליל משכה בכתפיה "לפעמים אני זוכרת גם את הטקסטים שהיו אומרים לנו לקרא, כאילו, בכללי, לא פריטי פרטים... בכל מקרה, בואו נתרכז במה שחשוב..."

הם הסתובבו סביב השער ניצחון, לבסוף התיישבו בצד, מיואשים.

"בטוח שזה המקום היחיד שקשור לנפוליאון?" שאל ביאוש גייסון.

"אולי... " הייזל חשבה, ועלה לה חיוך על הפנים היא לקחה את המחשב של אנבת'.

"ארמון האינווליד" קראה הייזל בחיוך, "בפתק כתוב מקום מגוריו, זה יכול להיות בעבר וגם עכשיו, ושם הוא נמצא עכשיו, קבור."

חיוך רחב עלה על פניה של צליל "זה אחלה רעיון."

הם רצו מהר לחפש תחבורה ציבורית, והם נסעו מהר לקבר נפוליאון.

------

הם נכנסו לארמון.

הם נכנסו לחלקה של הקברים.

אנבת' באה לשאול משהו את צליל, וקלטה שהיא ירקרקה.

"הכל בסדר?" היא שאלה אותה בעדינות.

"כן, כן," מילמלה "רק בואו נתקדם ונצא מפה."

אחרי כמה דקות שהם היו בפנים צליל אמרה שהיא הולכת לשירותים ונראתה די חולה.

"אולי כדי שניקח אותך לרופא?" שאלה בשקט הייזל.

"לא! אני בסדר" צליל אמרה במהירות, אבל פניה הירוקות אמרו סיפור אחר לגמרי.

"אני פשוט אצא לשאוף אוויר" היא אמרה במהירות, והתחילה ללכת לכיוון היציאה, "אני ילך איתה" אמרה הייזל והלכה בעיקבותיה.

פתאם באמצע שהן הולכות לבחוץ, צליל קרסה על הריצפה, מחוסרת הכרה.

וויל מיהר ולבדוק אותה, אבל היה נראה היא בריאה.

אחרי כמה דקות היא התאוששה "זה בסדר, סתם אני קצת נלחצת מקברים, זה שום דבר" היא אמרה במהירות, אף אחד לא האמין לה, אבל גם לא  אמרו מילה.

הם חיפשו מסביב לקבר, ולא מצאו כלום.

הם יצאו החוצה כי צליל עדיין נראתה רע.

היא הרימה את ידה והצביעה על הפסל של נפוליאון "אולי זה קשור."

הם מיהרו לבדוק אותו, ועד מהרה אנבת' חזרה עם פתק, שמצאה על כובעו.

"מה קרה שהרגשת לא טוב?" שאלה פייפר את צליל בשקט "את לא חייבת לענות."

צליל נאנחה "זה מזכיר לי את הקבר של אמא שלי, ואת איך שראיתי אותה נרצחת" היא אמרה בקול חלש.

כל החבורה השתתקו, "איך זה קרה?" שאל בשקט פרסי.

צליל הנידה בראשה "אני לא רוצה לדבר על זה" היא אמרה בקול רועד.

פייפר הינהנה "זה בסדר, את לא חייבת."

"בואו נסתכל בפתק" צליל אמרה בקול חלוש.

---------

"אי אפשר לקרא את זה" קבעה אנבת' "זה לא ברור ובאף שפה שאני מכירה."

צליל הגישה את ידה כדי לקבל את הפתק, והיא פרצה בצחוק נלחץ.

"מה?" שאל בסקרנות פרנק.

צליל הרימה את ראשה מהפתק "אנחנו הולכים לישראל, ויותר מזה, לעיר מולדתי, חיפה."

------

"מה כתוב בפתק?" שאל סקרן ליאו, כשהם עלו על מטוס נוסף לישראל.

" כתוב בו 'מדינה זו בין המתקדמות בולם בתחום המדע, וחיפה, מלאה באנשים מאמינים באלוקים, האין זו סתירה?' "אמרה צליל.

"באנשים שמאמינים באלוקים הוא מתכוון ליהודים?" שאלה הייזל.

"לא רק," אמרה בחצי חיוך צליל "יש שם גם מוסלמים, נוצרים, ויש אפילו מקדש בודהי."

"לאיפה הוא התכוון שנלך בחיפה?" שאל בעייפות פרסי.

צליל רק משכה בכתפיה "אני מניחה שכבר נסתדר שם."

"נראה את הבית שלך הישן?" שאלה בסקרנות פייפר.

צליל הנידה בראשה "אין שום צורך שנלך לשם, חמש שנים לא הייתי שם, ואני לא מתכוונת להתחיל עם זה בזמן הקרוב" היא אמרה בשקט רציני.

-----

בזמן הטיסה, ליאו ישב ליד צליל, זה כאילו הם עושים תורות...

"מתי התחלת לכתוב את היומן שלך?" הוא שאל בשקט, מצפה לקבל צרחה שלא יתערב בחייה האישים.

"בגיל 5" היא אמרה קצרות "כשחייתי בסרט שאני יהיה מדענית מפורסמת ואז ירצו בטח לפרסמם יומנים שלי" היא גילגלה עיניים.

"נשמע היית שונה" הוא אמר, מעט מופתע.

היא משכה בכתפה "רק בגיל 12 הבנתי שאין באמת צורך בלהיות נחמד, ושהעולם קשה מכדי לצפות ממנו שילטף לך את היד כשאתה עצוב" היא אמרה בקול נוקשה.

"איך היית לפני כן?" הוא שאל, היא נראתה די חולמת, כאילו היא חווה את השנים האלה שוב "הייתי בן אדם ממש מתלהב, וחסר מעצורים כשזה נוגע לדיבור, אבל יכולתי גם להיות ממש שקטה, אדישה ולחוצה..." היא אמרה.

"זה... די נשמע כמו פיצול אישיות" אמר משועשע ליאו, לפתע עלה על פניה של צליל צל של חיוך "אין לך מושג כמה אתה קרוב" היא אמרה קצרות.

"למה את מתכוונת?" הוא שאל, מוטרד מזה שאולי  באמת יש לה פיצול אישיות.

"סיפור ארוך, אבל אין לנו פיצול אישיות, אתה יכול להיות בטוח" צל של חיוך עלה על פניו "את צריכה לעבוד על זה" הוא אמר לה, היא רק משכה בכתפיה.

"מה עשית בכל החמש שנים מאז שטסת לארצות הברית?" הוא שאל בזהירות.

"הרבה דברים" היא ענתה קצרות, וליאו ירד מזה, כשהיא תרצה היא תספר, אם הוא יציק לה עם זה לפני כן הייתה לו הרגשה שהוא יחטוף.

-----

הם נחתו. 

ראאאאאאאאאררררר!! נשמעה שאגה.

"קבלת פנים חמה" רטן ליאו.

כל אחד הוציא כלי נשק.

ליאו ציפה שצליל תוציא איזה פגיון או משהו קטן שהסתירה, אבל היא רק איגרפה את ידה.

לפני שהם אפילו הספיקו לנסות לפגוע במפלצת שהתקרבה לכיוונם, צליל קפצה עליה, ונתנה לה בעיטה בבטן.

המפלצת התכווצה בכאב.

פתאם צליל התחילה לשיר.

הקול שלה היה נעים, כאילו אתה מלטף שמיכת משי.

אבל היא שרה בקול מסוכן, שגרם לך לרצות לברוח מהמקום.

https://youtu.be/W0DM5lcj6mw

המפלצת קרסה על הריצפה ביסורים.

אבל צליל אפילו לא היססה.

פתאום, לנגד עינייהם הנדהמות, המפלצת התחילה להתפוגג, כשהיא שואגת תחנונים לעבר צליל.

צליל סיימה לשיר, והמפלצת סיימה להתפוגג.

"קדימה" צליל אמרה בקול יציב, אבל נשמעה קצת מסוחררת "אנחנו צריכים להתקדם."

החבורה הלכה אחריה, המומה.

"איך עשית את זה?" אמרה פייפר, וצליל רק הסתכלה קדימה "אולי בהזדמנות אני יספר לכם, אבל לא עכשיו" קולה נשמע מעט רועד.

"בהזדמנות, אני יספר לכם את הכל, אבל בשביל זה אני יצטרך גם להרגיש מוכנה, כי עדיין לא עשיתי את זה עם אף אחד."

"את בטוחה שהכל בסדר?" שאלה מודאגת אנבת', וצליל הינהנה מותשת, "זה רק לוקח ממני הרבה כוח, זה הכל."

"קדימה" היא אמרה בשקט "אנחנו צריכים לנסוע לחיפה." היא הסתכלה קדימה, מנסה למחוק מזיכרונה את הפרצוף המתחנן של המפלצת.

--------

היי💖

פרק הבא ב110 כוכבים \ הצבעות.

ביי💖