41
פרק 41: יום הולדת משמיים
ג'ק העיר את צליל מוקדם בבוקר.
הוא אירגן להם טיול עד הערב.
היא מתה על טיולים והוא מת על לצלם תמונות אז זה טוב לשניהם.
הוא לא חשב שהוא יאהב מישהי ככה, בלי קטע של רומנטיקה.
אמא שלו הייתה כמו רוח, גם כשהייתה בחיים, הוא לא אהב אותה, יותר בקטע של דאג...
בכל מקרה, הם הסתובבו במקומות מדהימים, וג'ק צילם אותם, הוא לא היה צלם מדהים, אבל הוא רצה אותם בשביל לצייר, בזה הוא היה מוכשר.
צליל קלטה שהוא צייר דברים בהפסקות שלהם, אבל זה לא הפתיע אותה, הוא לא מפסיק אף פעם לצייר, תמיד תראו איזשהו פתק נסתר שהוא מקשקש עליו.
אחרי טיול ארוך, הם חזרו הביתה.
הערב כבר הגיע, וצליל התחילה לקוות שלא יקרה משהו רע באותו היום, בניגוד לבדרך כלל.
היא התלבשה פיגמה, ועמדה להיכנס למיטה, ונישמעה דפיקה בדלת.
ג'ק עמד בפתח בחיוך.
הוא הגיש לה שתי דברים.
אחד, זה היה דף מלא בציורים מדוייקים להפליא של מיה, דיימון, היא, ג'ק, אלון, ואמא שלה, עושים פרצופים למצלמה, והשני, היה שרשרת זהב יפה.
"השרשת הזאת תואמת לשרשרת שפה" הוא הרים שרשרת שנראתה בדיוק אותו דבר "ככה נוכל לקרוא אחד לשני."
צליל קפצה עליו בחיבוק.
"יום הולדת שמח" הוא אמר בשקט, מלטף את גבה.
היא התחפרה בחיבוקו "הוא מאוד שמח, בזכותך."
"אם כך, חבל שהוא לא ישאר ככה, לפחות לא לך" נשמע קול נשי מאחוריהם.
הם התסובבו במהירות.
אפרודיטה עמדה שם, בשימלה וורודה נפוחה.
"קדימה, תזוז כדי שאני יוכל להרוג אותה בלי ללכת את השימלה" אפרודיטה נזפה בג'ק.
הוא לא זז "את.לא.תהרגי.את.צליל.אפילו.אם.אם.זה.יעלה.לי.בחיי" הוא אמר בשיניים חשוקות, ונעמד בינן השתיים.
צליל הנידה בראשה "זוז, בבקשה" דמעות היו בעינייה.
ג'ק חייך אליה "תשמרי על החיוך, אומה, אני סומך עלייך."
אפרודיטה כיוונה לעברו את אצבעתה הצבועה בורוד והוא נפל על ריצפה, גוסס.
צליל בכתה ונפלה על בירכה.
"את מפלצת" היא לחשה לסבתה.
אלת האהבה גיחכה "לא, אהבה לא יכולה להיות מפלצת, אבל היא בהחלט לא צפויה."
"ועכשיו, מה נעשה איתך?" היא אמרה, אצבעותיה מלטפות את סנטרה.
צליל הביטה בה בכעס "למה את כל כך שונאת אותי?" אפרודיטה איבדה את מבטה המחייך "ארס בגד בי עם הבת שלי" היא ירקה "מהקסימום פעם אחת, אבל את ההוכחה שהוא לא אוהב אותי, נמחא אותך, נמחא את המתחרות על ליבו."
צליל פרצה בצחוק "אמא שלי מתה, זהו, עוד פעם את בלי מתחרות, מה הקשר אליי?"
אפרודיטה חייכה "או, יקירה, כל עודה את בחיים יש לי הוכחה שהוא העדיף את ביתי על פני, ולכן, את צריכה למות, אבל, לפני כן, אני צריכה להזכיר לארס מה כל כך נורא במה שעשה." חיוך רחב ומלאכי נפרס על פניה.
צליל נפלה, מאבדת את ההכרה.
-------------
צליל מצאה את עצמה בשאול.
היא הסתובבה בין המתים, מחפשת דרך לצאת.
המתים לחשו באוזניה מילים, בניסיון לשכנע אותה להיכנע, אבל היא לא נכנעה.
היא לעולם לא תכנע לאלת האהבה.
גם אם זה אומר לא להתאהב.
בסופו של דבר, היא הבינה, אין לה שליטה על התאהבויות, אבל זה לא יפריע לה, היא תעשה הכל כדי לא להיכנע לאפרודיטה.
אחרי המון זמן, ארס השתגר לשאול, והוציא אותה משם.
כשאפרודיטה גילתה מה עשה, היא הוציאה ממנו הבטחה שלא יתערב בדבריה עם ביתו, והלכה, לבצע את זממה.
-------------------
צליל שכבה על המיטה, מעט מוזעזעת עדיין מהכאב שלא עזב אותה מאז הרצח של ג'ק.
בבת אחת, ידיים יצאו מהמיטה ומשכו אותה.
היא ניסתה להאבק, אבל הידיים תפסו אותה חזק.
בסופו של דבר, היא שקעה במיטה, בעיניים עצומות מפחד.
כשפתחה, היא מצאה את עצמה ליד חור שחור ענק.
צל אדום שושנה חייך לעברה "להית' נכדה"
---------------
צליל לא זכרה כלום מהטרטרוס, אבל חבריה ראו אותה מנסה לשרוד שם, ובסופו של דבר, מאבדת את דעתה.
היא הסתובבה בטרטרוס צוחקת ובוכה לסרוגין.
עד שניקו מצא אותה ועזר לה לצאת.
------------
ליאו פתח את עינייו.
צליל שכבה על הריצפה, עינייה הירוקות זוהרות לעברו.
כל החבורה זינקו עליה בחיבוקים וגעיות בכי.
דיונוסוס החליף איתה מבט, והיא הינהנה.
הוא חייך, נופף בידו ונעלם.
ליאו לא ידע אם לבכות או לצרוח,.
או לחייך.
היא והוא רק הסתכלו אחד על השני.
לבסוף ליאו משך אותה לחיבוק ארוך, מתרפק על כתפה.
ידיה ליטפו את גבו בעדינות.
בסופו של דבר, הם התנתקו.
החברה הביטו בהם בצפייה.
שניהם עשו את עצמם לא רואים.
אבל לשניהם היה מרוח חיוך תואם ורחב על הפנים.
----------
הם קנו חדרים במלון קורב, בכל זאת, יום ארוך.
ליאו שכב בחדרו, מהרהר.
פתאם נשמעה דפיקה בדלת.
ליאו פתח.
צליל עמדה בפתח.
שיערה פזור על כתפיה, היא לבשה גופיית ספגטי אדומה, מכנסי ג'ינס בהירות ונעלי נייק אדומות.
היא הסיטה קבוצת שיערות סוררת למאחורי האוזן.
"רציתי לשאול אם תוכל לצאת איתי?" היא שאלה, ועינייה התרחבו כשהבינה איך זה נשמע "כאילו, לסיבוב בחוץ, לא התכוונתי לדייט" היא מיהרה לומר בלחיים אדומות.
ליאו חייך והינהן, למרות שלא מסרב גם אם היא הייתה מתכוונת לדייט.
הם התיישבו במקום רחוק קצת ושקט.
צליל נשמה עמוק.
"דיונוסוס לא סיים את הריפוא" היא אמרה בשקט ובהיסוס.
ליאו זינק בכעס "למה? את רוצה שנלך ביחד, ונכריח אותו לסיים? הוא חוצפן-" צליל תפסה את זרועו "לא לזה התכוונתי" היא הרגיעה אותו.
הוא התיישב, והסתכל עליה בצפייה.
"אני ביקשתי ממנו שאת החלק הזה ימשיך מאוחר יותר, כי לא רציתי שכולם ראו אותו." היא אמרה במבוכה.
"אז?" ליאו שאל בגבה מורמת.
"אני רוצה שאתה תראה את זה" היא אמרה בשקט "אבל אתה לא חייב" היא מיהרה לומר.
ליאו חייך "לכבוד הוא לי, הוד מעלתה." צליל התאפקה לא לגלגל עיניים.
היא הוציאה מהכיס תות בשל ועסיסי, ועצמה את עינייה.
דיונוסוס הופיע, ואכל בנגיסה את התות.
"את מוכנה?" הוא שאל ברוגע, וצליל הינהנה.
ליאו הסתכל עליה נשכבת על הדשא, ועל דיונוסוס ששם את אצבעותיו על רקותיה.
-----------
כבר לא היה לו מוזר שהוא הפך לרוח רפאים.
אלא שהפעם, צליל עמדה לידו.
הם חוו את כל המסע שלהם.
אבל היו דברים שליאו לא ידע שקרו.
כמו שבלילה שהם נסעו ברכבת, היא שלחה לעברו חיוכים, רק בגלל שהוא היה נחמד אליה.
הוא ראה מבטים שהיא שלחה לעברו, ולא ראה, הוא ראה את כל הפעמים שהתאפקה לו לתת לו חיבוק, את כל הפעמים שיחלה להיות בין זרועותיו.
הוא ראה את סיוטים שלה, את כל הלילות שהיא התחננה לניקו שיעשה משהו.
את כל הפעמים שיצאה לאיגרוף בשביל להוציא את הסיוטים מהראש שלה.
איך היא בוכה מול הציור של ג'ק.
הוא ראה אותה מהצד השני של המתרס.
כמו שהיא ראתה את עצמה.
מפלצת.
רוצחת.
מחללת קודש באי שמירת השבועות שלה.
הם חזרו לעולם האמיתי, וצליל קמה מהדשא, שמעט נתקע בשיערה.
הוא משך אותה בבת אחת לחיבוק.
היא נשפכה עליו.
אף אחד לא אמר מילה.
לבסוף, צליל התנתקה, מנסה להרגיע את הפרפרים בבטן.
ליאו הוציא לה עלים ממנו, וקלט שלחייה אדומות.
חיוך קטן זחל על פניו.
הם הלכו בחזרה למלון, בלי לומר מילה.
שניהם ידעו מה הם רוצים להגיד.
אבל לאף אחד לא היה אומץ.
לבסוף, הם נפרדו, הולכים לחדרים השונים.
----------------------------------
היי ♥️♥️♥️♥️
מטרה: 1020
ביי ♥️♥️♥️
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top