פרק 39: מיה מאבדת את זה

צליל חזרה לחדרון שלהם, יודעת שתמצא שם את מיה.

"הוא נמצא במקום יותר טוב עכשיו" היא אמרה לה בשקט.

מיה גיכחה, בידה בקבוק אלכוהל.

"אם ככה, היה עדיף שהיה נשאר, לא מגיע לו להיות במקום טוב" היא ירקה.

צליל הביטה בה, מופתעת.

"הדבר האחרון שהוא אמר לי זה שהוא אוהב את ג'סיקה" היא נחנקה בכאב.

צליל הסתכלה עליה, המומה.

"אני מצטערת שגרמתי לך לקוות" היא מילמלה בעצב.

מיה פרצה בצחוק שיכור "אני לא מאשימה אותך, אני מאשימה את ה&+'+_)"(')_)₪ המגעיל הזה"

צליל התקרבה אליה, חוששת.

"את שיכורה," היא אמרה בשקט "את צריכה לישון."

מיה צחקה עוד פעם צחוק מריר "רק אלכהול שתיתי? אני די בטוחה שגם לקחתי סמים... זה מסביר למה הכל נראה לי בהיר, בכל מקרה, ילדה, הגיע הזמן שתלמדי את דרך החיים."

היא התקרבה לאוזנה של צליל, שהצטמררה מהריח של האלכהול.

"אין שום דבר כזה סוף טוב, החיים הם זבל" מיה ירקה.

"את טועה" אמרה בסבלנות צליל.

"לא!" שאגה מיה "את טועה! אמא שלך נרצחה על ידי מישהו שקרוב אלייך, החבר הכי טוב שלי, שניה גם הקראש שלי, התאהב במי שהתעללה בי מגיל אפס,. את חושבת שזה לטובתי?!"

צליל לא ידעה מה לענות, היא רק ניסתה להשכיב את מיה במיטה שלה.

מיה הסתובבה אליה "ודרך אגב, יום הולדת שתיים עשרה שמח." היא ירקה בזילזול.

החבורה הסתכלה על הנעשה בדמעות.

במשך כמעט חודש, צליל טיפלה במיה, שרק הכניסה לה שטויות לראש, ונראה שצליל מתחילה להאמין בזה.

בכל יום, היא יותר ויותר הסתגרה, יותר ויותר התעצבנה מדברים, כבר אין לה סבלנות לכלום.

כי לאף אחד לא יהיה סבלנות אליה בחזרה, אז מה הטעם?

כעבור חודש, מיה כבר גססה מיתר סמים ואלכוהול, בכל זאת, היא לקחה אותם בכמויות יותר גדולות מהאוויר שנשמה.

צליל הסתובבה בשכונה, בפנים חסרות הבעה.

הם שמעו אותה מלמלמת לעצמה.

"כל הבנים סתומים, אלון, דיימון, מי יודע? אולי אפרודיטה היא בעצם בן..." היא אמרה בכעס.

היה ברור שהיא ממש הושפעה ממלותיה של מיה, שידעה לשכנע אנשים.

היא שרה לעצמה בשקט, אבל ממש לא שיר מנחם, אלא שיר זועם.

-------------

צליל הסתובבה ברחובות בבגדים שחורים, ולא בגלל האבל.

שיער התקצר לעד הכתפיים, וזה ממש החמיא לה, אבל ליאו היה בספק אם היא עשתה את זה בגלל זה.

פניה היו משחרות, היא לבשה חולצה רפויה שחורה, מכנסי כאילו עור (היא שנאה את כל הקטע של להרוג בעלי חיים, אמא שלה דחפה אותה לאכול בשר, וגם אז, היא הסכימה רק בשחיטה כשרה, כי ככה זה לא כואב לחיות) ונעלים צבאיות שחורות וגבוהות.

היא הכריחה בחור אחד לקנות לה סיגריות, והתחילה לעשן.

היא נראתה כאילו היא רק רוצה למות, ומנסה לזרז כמה שיותר אותו.

---------

באותו לילה, הם ראו אותה לוקחת בגדים שחורים, ושמה ליד המיטה.

אחרי זה, היא התחילה להוציא קופסא מהארון.

היא הייתה מלאה באלמנות שחורות.

אנבת' התאפקה לא לצרוח.

צליל שמה אותם על השולחן, וכיווצה את מצחה.

לאט לאט, ארס ירוק זוהר יצא מגופם של האלמנות השחורות, ולא נראה שזה פוגע בהן.

(הערת הכותבת- אני מצטערת, אבל לא משנה איפה חיפשתי, לא מצאתי מה הצבע של הארס, אז זה לא מדוייק...)

היא הכניסה בעזרת הכוח שלה את הארס לתוך בקבוקון, ושמה אותו בזהירות במקום בטוח.

צליל החליפה לבגדים שחורים, ושמה את המסכה האדומה על פניה.

היא יצאה, כשחרבותיה גלויות לכל.

היא נכנסה למקום חשוך.

"מי את?" נהם בחור ענק, שנראה מאוד מוכר לחבורה.

הייזל נחנקה, זה היה הבחור שצליל בסופו של דבר הרגה.

"איפה הבוס שלך?" היא שאלה ברוגע.

הוא הצביע בכעס על אדם רזה שישב בצד.

היא הקדמה לכיוונו.

"נו, אז, מה ילדה קטנה עושה במקום כל כך מסוכן?" האיש הרזה אמר בקול חלקלק.

צליל לא הנידה עפעף "ילדה קטנה שיכולה לעשות ממך שניצל."

ליאו חייך, היא די צודקת.

אחרי שהיא הראתה לו את יכולתה, בלי לחסוף את היותה חצוייה, האיש הרזה אמר לאיש ההוא, שקוראים לו לוקאס, שהוא מפוטר.

אז בגלל זה הוא שנא אותה.

הם ראו את צליל פורצת, לילה אחרי לילה, עם אנשים אחרים, שבדרך כלל ניסו לנצל אותה, או לדבר איתה, אבל היא רק תקפה אותם.

אבל, היה אחד, שהיה קצת שונה.

הוא לא ניסה להציק לה, רק דאג לה והיה נחמד.

הוא היה גדול, אם היו שואלים את צליל, היא הייתה מהמרת על 29..…

הוא דאג לה ושאל לשלומה כל פעם שניפגשו.

בתגובה, היא קיללה אותו בפרצוץ וירקה עליו.

אסור.לקשור.קשרים.עם.אף.אחד.

תוך כדי, היא גם ניסתה להצליח בקריירת זמרת, שחקנית ורקדנית.

כל הכסף שהשיגה מהשודים, היא תרמה, אין לה מה לעשות עם כסף מלוכלך.
----------

צליל ישבה, בוהה באולם הסגור.

באוזניים היו דחופות לה אוזניות.

הם יכלו לשמוע מה היא שמעה.

הייתה אמורה להיות לה הופעה שם עכשיו, אבל בגלל שיש קצר בחשמל, וההופעה התבטלה.

"היי, צליל, נכון?" בחור גבוה חייך לעברה.

היא הציצה לעברו, זה היה הבחור ההוא, שאיתה בכנופיה.

"כן" היא אמרה קצרות.

הוא חייך, והתקרב לאוזן שלה.

"אני יודע שזאת את, אלמנה שחורה."

היא נרתעה בבהלה.

"איך אתה יודע?" היא שרקה בכעס.

הבחור הרים ידיים בחיוך "סליחה, אבל נפלה לך המסכה פעם אחת, וראיתי, אבל לא זה מה שבאתי לומר, נעים מאוד, ג'ק."

היא בהתה בו בכעס.

"טוב, אני שמחה שנעים לך לפגוש אותי, ביי"

הוא תפס את ידה.

"תקשיבי בבקשה עד הסוף" הוא אמר בשקט.

"את אבודה. חצוייה אבודה, לבד, אני יכול לעזור לך"

היא הסתובבה במהירות "אתה חצוי?"

הוא הינהן בחיוך "אני בן הרמס, ואת?"

היא היססה "בת ארס" הוא חייך "זה מסביר איך את נלחמת כל כך טוב" והוא זרק לעברה משהו.

היא תפסה אותו והסתכלה עליו.

"מפתחות?" היא שאלה במצח מקומט.

"אם את רוצה, את מוזמנת ללכת איתי לבית שלי, אני מבטיח לא לעשות שום דבר נגד רצונך, ולא יהיה שם אף אחד אחר שיוכל לעשות לך משהו," הוא אמר "אני נשבע בסטיקס."

היא היססה, ולבסוף הלכה אחריו "למה המפתחות?" היא שאלה, מצחה עדיין מקומט.

ג'ק חייך "אם אני יעשה משהו שילחיץ אותך, או משהו, את יכולה לברוח באותה שניה, יש לך את המפתחות" הוא אמר ברוגע.

צליל הייתה המומה, והלכה אחריו.

ג'ק נעצר מול בית קפה.

הוא הציץ לכיוונה של צליל, ונכנס.

הוא ישר נכנס לחלק של העובדים, היה להם שם חדרון קטן, שככל הנראה נתנו לו בתמורה לכסף, והוא טפח על המיטה שהייתה שם מסמן לה להתיישב.

צליל התביישה, היא הייתה די עשירה, בעיקבות העבודה שלה, והוא, אין לו אפילו מקום נורמלי לקרא לו בית.

"את רוצה לספר לי קצת על עצמך?" הוא שאל בחיוך.

היא הנידה בראשה.

היא הציצה לעבר האיש הגדול הזה, שדיבר אליה כאילו הם באותו גיל, היא בכלל בת 13!

הוא היה בעל בלורית חומה מלוכלכת, ועיניים חומות, והיו לו קצת זיפים.

אם כל המראה שנשמע די מלוכלך, הוא היה די יפה.

"למה אתה בכונופיה?" היא שאלה בשקט.

הוא חייך, ונשען אחורה.

"אמא שלי, היא השתכרה ועשתה לי ולה הרבה צרות, אחרי שהיא מתה, אני נשארתי עם החובות, ובלי פרוטה..."

צליל הינהנה, חסרת מילים.

"ואת?" הוא שאל בחיוך נחמד.

"אני התמכרתי לעשיית צרות."

-------------

היי ♥️♥️♥️♥️

רציתי לבקש שכל מי שקורא את הספר הזה, שיכתוב אפילו נקודה בצאט, אני אוהבת לעקוב אחרי הקוראים שלי... 👈👉

מטרה: 360

ביי ♥️♥️♥️♥️