פרק 36: בית ספר

אחרי הביקור אצל המנהל, על היום הראשון, שזה כבר השג לא קטן...

היא חזרה לכיתה, מחליטה לנסות להתרכז בשיעור.

"אוקיי, משהו יודע יכול לתת דוגמאות לסימנים שלפיהם יודעים שהיצור שלפנייך חי?" המורה הצעיר שאל, קולו מעט רועד, היה ברור שהוא חדש בתפקיד.

צליל הרימה את ידה "לתת אחד או כמה?" היא שאלה. 

"כמה שבא לך..." המורה גימגם, עוד שניה בורח מהכיתה.

"תנועה, תזונה, תגובות לגירויים, והתרבות, אלה היחידים שאני זוכרת" היא הודתה.

אחד הילדים מהשורה הראשונה הסתובב אליה, והסתכל עליה כאילו היא שטן בהתגלמותו.

"לא רק זה" הילד אמר בשחצנות "גם נשימה וגדילה"

צליל גילגלה עיניים "וגם הפרשה, ומורכבות מתאים, אבל בניגוד אלייך אני מנסה לתת לעוד אנשים לענות"

"אהה! שקט בכיתה" המורה אמר בקול רועד.

"איך קוראים לך?" הוא שאל את הילד, שהתנפח מגאוה "קוראים לי עומר"

"ואיך קוראים לך?" המורה הרועד פנה לצליל "צליל אומה מילר, או ראשי התיבות, צ,א,מ. ואם אתה רוצה אני יכולה גם לכתוב לך אותו על הלוח בעברית, אנגלית וצרפתית" היא אמרה, משירה את מבטה לעומר שנראה פתאם פחות בטוח בעצמו.

"לא, תודה, אנחנו בשיעור מדעים, לא שפות" הבחור המסכן לא הבין בכלל מה הולך שם, וענה במבוכה, לא מבין מאיפה היא הגיעה לתשובה הזאת.

"המורה" עומר צעק "אנחנו הולכים ללמוד על מצבי צבירה? על גז, מוצק, ונוזל, ועל זה שהם מורכבים מחלקיקים, ומה בחלקיקים משפיע על התכונות של החומר?"

צליל נחרה "אתה רק שם? בואו נלמד על תאים, הטבלה המחזורית, אפקט החממה, סמל כימי, מספר כימי, ההיסטוריה של הטבלה, אולי גם איך שאיך יכול להיות שבסופו של דבר הסנדוויץ טונה שאכלת יגרום לך למות" קולה של צליל הרעים בכיתה.

השתרר שקט בכיתה.

עומר הסתכל עליה בפחד "אני הולך למות...?"

צליל הינהנה בשקט "אתה לא רוצה לדעת מה הדגים עושים למי שאוכל אותם"

במשך שאר השיעור עומר שמר על שתיקה.

אנבת' הביטה משועשעת על הילדה הקטנה, שהייתה תחרותית יותר משחשבה, כמעט כמוה.

והיא די בטוחה שדגים לא יכולים להרוג את מי שאוכל אותם, כי, א. הוא אכל אותם, וב. הם לא יכולים לצאת מהמים בלי למות, אז כנראה שצליל סתם רצתה להלחיץ את הילד.

אלא אם היא מדברת על מפלצות דגים, והן כן יכולות לצאת מהמים ולהרוג.

בכל מקרה, צליל ועומר שלחו אחד לשני מבטים רצחנים.

לבסוף, נגמר השיעור, והתחיל הפסקה.

צליל התיישבה בצד.

היא ישבה וקראה בספר, אפילו לא ניסתה ליצור קשר עם מישהו.

ילד אחד התקרב לצליל.

"היי, נעים מאוד, קוראים לי דן, תוכלי לחנוק אותי אחרי שאסיים, באיזה כיתה את? מה מספר הבית שלך? מה את עושה כשהסנדוויץ שלך נופל על הממרח? ואיך חונקים בן אדם בלי ללכלך את הריצפה בדם?" הילד סיים בעיניים פעורות.

צליל תקעה בו מבט "אני בכיתה א1, מספר הבית שלי הוא 6 א, כשהסדוויץ שלי נופל על הצד של הממרח, שזה קורה בגלל סיבה מדעית והגיונית אני מכינה אחד חדש, לא לפני שאני מקללת את הסנדוויץ, וגבי האחרון, שמים מתחתיו מפה חד פעמית" 

עינייו של דן ניצנצו "את הולכת להיות החברה הכי טובה שלי, אם תעזרי לי לעשות את זה למזכירה, השטן בהתגלמותו"

צליל ניראתה מבולבלת "לעשות לה מה?"

דן חייך "לגנוב את כל הממרחים והלחמים מהמזכירות, ולצייר על הכתובת של הבית שלה, ושים מתחתה מפה חד פעמית כדי לחנוק אותה" הוא אמר את זה בקלילות.

ליאו התאפק לא לפרוץ בצחוק.

צליל מיצמצה "תודה, אבל לא תודה, אני לא רוצה להסתבך בצרות"

דן צחק "את לא זוכרת אותי? היית איתי בגן, אבל אז היית נחמדה"

צליל נאנחה "סליחה, אני פשוט שונאת את הבית ספר הזה" הילד חייך בהבנה.

"יש לך בעיות קשב" היא הרימה את ראשה במהירות "מאיפה אתה יודע?"

דן המשיך לחייך "כי גם לי יש, וסיפרו לי"

צליל נאנחה, "בא לי לעשות צרות, אבל אח שלי גם לומד פה, אם אני יעשה צרות גם הוא ידע"

דן חשב בשקט.

"בכל מקרה, רוצה לעזור לי לשים בננה לפני העגלה של המנקה?" הוא אמר בהתלהבות, צליל הנידה בראשה "היא יכולה ליפול ולהיפצע, זה מסוכן"

דן עשה פרצוף והתרחק משם.

צילצול.

------------

השעות הבאות עברו נורא, צליל עברה התעללויות רבות, ואפילו לא הגיבה.

זה הרגיש נצח עד שנגמר היום לימודים.

----------

הפעם הם היו ליד במה.

הם היו בהופעה, הופעת אקרובוטיקה.

צליל הייתה שם, בין השאר, עם בגד גוף שחור, עושה את אותן תנועות כמו כולן.

היא נראתה חוששת, בבירור היא לא הייתה בעלת ביטחון עצמי גבוהה באותו זמן.

----------

הזמן קפץ, סוף השנה.

צליל ישבה בכיתה וכתבה ביומן שלה, ליאו נזכר מה היא כתבה בו, בכל זאת, כשהציץ לה ביומן, זה היה באותו היום.

הוא ראה גם שמשהי מנסה להציץ לה בו, הוא חייך, נזכר בזה שצליל כתבה את היומן באנגלית.

הוא נעצר, היא הולכת לעבור בית ספר, נכון?

ככה היה כתוב לה אז ביומן.

-----------

הזמן עוד פעם מתקדם.

צליל עברה בית ספר, לבית ספר מיוחד למחוננים.

היא הצליחה בו.

ואז זה הגיע.

מופע חנוכה.

"אני לא יכולה לעשות את זה!" יללה צליל, גל נאנחה "מה הבעיה שפשוט תשירי?"

צליל השפילה את מבטה "אני לא רוצה שיצחקו עלי" דמעות עלו לה בעיניים.

גל, שהייתה החברה הכי טובה שלה באותה תקופה, התיישבה ליד "את שרה מהמם, אין סיבה שיצחקו"

צליל חייכה ונתנה לה חיבוק.

--------------

צליל עמדה על הבמה, היא לבשה שימלה לבנה קצרה, חסרת שרוולים.

היא שרה בקול נוגה.

כשסיימה מחאו לה כפיים סוערות.

היא הייתה המומה.

ולסוף, היא התעוררה מההלם, קדה קלות, וירדה במהירות מהבמה.

אחרי נאום ממנהלת בית הספר, התלמידים עשו מסיבה, ועבדו על הקטנים שהיא חובה כדי שיגיעו.

לצליל היה ברור שזה לא חובה, אבל גל לא ירדה ממנה היא צריכה לבוא איתה.

הרוב שם רקדו והשתוללו.

גל ניסתה למשוך את צליל לרקוד, אבל היא ישבה כמו נציב מלח.

"היי" התקרב לסביבה ילד שנראה שהוא גדול מהן מבכמה שנים, אולי שלוש, "איך קוראים לך?" הוא שאל בחביבות את צליל.

היא תקעה בו מבט חושד, "צליל" היא אמרה קצרות, הוא חייך "שם יפה, לי קוראים עמית, רוצה לרקוד?"

מיותר לציין שליאו רצה להביא לו סטירה?

היא הביטה בו באי אמון "לא תודה, אני לא רוקדת עם קופים" גל התפוצצה מצחוק.

עמית לא ירד מזה "בפעם האחרונה שבדקתי, אני לא קוף" הוא אמר בחיוך.

צליל הסתכלה עליו בזילזול "אז תבדוק שוב"

עמית צחק "מה קרה? את מפחדת לרקוד?" הוא אמר בחיוך רחב.

צליל נחרה "לא, פשוט לא איתך, תודה" את המילה האחרונה היא ירקה.

היא תפסה את היד של גל וגררה אותה החוצה.

-----------

"אני מה????" צליל צרחה. 

אלון נאנח "מה כל כך קשה להבין? התקבלת לתפקיד לסרט"

צליל צרחה בלי סוף קללות מהתרגשות, בפעם המליון באותו היום.

"אני הולכת להגיד את השם שלך בטלווזיה" היא אמרה בהתרגשות.

אלון צרח "זה מרגש! אפילו יותר מזה שתיהי שחקנית!! זה יהיה מתועד לנצחחחח"

צליל גילגלה עיניים.

ליאו חייך מהצד, הילדות שלה, אם מתעלמים מהביריונות שחטפה, הייתה די יפה....

אז זהו, שלא.

--------------
היי ♥️♥️♥️

מטרה: 820

ביי ♥️♥️♥️