33
פרק 33: סיפור לפני השינה
אסטריה, אמא של צליל, הסתכלה על שני ילדה.
"אהההה" צרח אלון הקטן "היא מושכת לי בשיעררר"
התינוקת הקטנה צחקה והמשיכה למשוך חזק בתלתלי הזהב שלו.
"סליחה? אסטריה?" קרא אחד הרופאים.
היא הזהירה את אלון להיזהר על צליל, והתקדמה לכיוון הרופא.
לאף אחד מהרופאים לא היה הסבר איך היא עמדה כל כך מהר על הרגלים, אבל לה היה הסבר.
"זה בנוגע לתינוקץ" הרופא אמר בשקט.
האמא הרצינה.
"יש לה בעיה, לא חמורה, אבל יכול להיות שבזמן ההריון עצמו את נפלת?"
האמא הינהנה בחשש.
"הילדה שלך קיבלה מכה בגולגולת, זה לא נורא, הדבר היחיד שנפגע זה החלק שאחראי על הרגשות, במילים אחרות, יש לך ילדה תקינה, רק שהיא תיהיה קצת רגישה." הרופא אמר, והאמא נשמה לרווחה.
"את יכולה לקחת אותם הביתה, למרות שבדרך כלל האמהות לא מרגישות טוב, אבל את יוצאת דופן..." הוא מילמל, והיא התעלמה ממנו.
היא קראה לאלון, והם הלכו לאוטו, כשצליל עברה לזרועות אימה.
החבורה נעלצו להתיישב על האוטו כדי לעקוב אחריהם.
זה נורא מוזר, אף אחד לא שמע או ראה אותם, אבל הם יכלו לגעת בדברים, אבל לא להזיז אותם.
אחרי שהגיעו לבית, האמא החזיקה בזרועתיה את התינוקת הישנה.
הבית נראה מבחוץ בדיוק כמו כשמצאו אותו כשנסעו לחיפה, אבל הוא נראה יותר חדש.
"אמא?" צייץ אלון "למה הבית שלנו נראה כל כך ישן?"
אסטריה חייכה "אתה לא חושב שזה יותר יפה?" ולפני שהספיק לענות, הם נכנסו.
אסטריה שמה את צליל בלול, אבל התינוקת הספיקה כבר להתעורר, ולהתחיל לבכות.
אלון כבר הספיק להתעדכן בבעיה של התינוקת, ולא נראה שזה הזיז לו.
הוא התקרב אליה, ועשה לה פרצוף.
התינוקת הפסיקה לבכות והסתכלה עליו בעיניין.
אלון התחיל לעשות דברים מטופשים, כמו לעשות את עצמו נמשך, להעיף לעצמו סטירות, ועוד.
התינוקת פרצה בצחוק מתגלגל, שהאיר את כל הבית.
עברו שעות, ותינוקת השתעשעה עם אחיה הגדול, שהתרגש שהוא אחראי עליה.
בערב הגיע.
אלון הלך להלבש פיגמה, בעוד האמא שמרה על צליל, שנהנתה לבהות באימא שלה.
אסטריה לקחה את ביתה והחליפה לה את הבגד גוף האדום, (שאותו לבשה מיד אחרי הלדה) לבגד גוף יותר מחמם, בצבע תכלת.
התינוקת נשכבה שוב בלול, אחרי שקיבלה את האוכל שלה.
"אמא!" צעק אלון "תוכלי לקרוא לנו את הסיפור השני?" הוא אמר בעיניים נוצצות והראה את הספר הסגול.
אסטריה צחקה "אתה שומע אותו כל לילה..."
אלון עשה פרצוף "אבל צליל לא שמעה אותו"
אסטריה נאנחה "אוקיי, אני אקרא לך אותו"
אלון מיהר לשבת במיטת אימו, לשלב ידיים בציפייה.
אפילו התינוקת הרימה מעט את ראשה מהמיטה והציצה באימה, מחכה לסיפור.
"פעם אחת.... לפני הרבה הרבה שנים..." התחילה האמא.
(אני כותבת פה את הסיפור, בצורה שזה לא יהיה כתוב בתוך אלה: " ")--------------
לפני הרבה שנים, הרבה הרבה שנים, קצת אחרי שארטימס ואפולו נולדו, משהו בסיבבות העשרות שנים, הסיפור שלנו מתחיל.
אצל אלים, אין באמת צעיר וזקן, אתה לא גודל בגובה או בגודל, אבל כן מבחינת השכלה, כי ככל שאתה חיי יש לך יותר חוכמת חיים.
אפולו היה באותו זמן די קטן מבחינת השכלה, במילים אחרות, הוא התנהג כמו בן עשרה טיפוסי.
הוא נורא אהב באותה תקופה לעשות מתיחות.
הוא עבד על אלים על ימין ועל שמאל.
כל כמה שנים, הוא היה עובר על הרשימת אלים שלו, ומוצא אל שעוד לא עבר מתיחה, והיה מותח אותו.
התעלולים האלה השתכללו ככל שהזמן עבר, בהתחלה, הוא הסתפק בלשים דברים שיגרמו לאלים להחליק, אבל עם הזמן, הם הפכו לנוראים.
או יותר נכון, בלתי נסלחים.
יום אחד, הוא ראה שפוסידון לא סבל ממנחת זרועו כבר זמן רב.
תוכנית מדהימה עלתה במוחו.
הוא התאפק לא לפרוץ בצחוק מרוצה.
למחרת בבוקר, פוסידון הסתובב בעולם בני התמותה, ולפתע ראה אישה יפה.
אחרי כמה זמן, הם התאהבו אחד בשני, והולידו ילדים, למען האמת, הם הלידו חמישית בנות במכה.
כשהאישה ילדה, פוסידון שם לב למשהו מוזר.
היא לא חיכתה שישה חודשים, אלא ילדה בשניה שנכנסה להריון, ובני תמותה לא מסוגלים להוליד חמש בפעם אחת, ולא לדבר על זה שהתינוקות נתנו תחושה של הרבה יותר כוח מחצויים.
פוסידון התשתמש בכוחו.
להפתעתו, הוא גילה את אפרודיטה, שהייתה המומה כמוהו, לגלות שהוא לא בן תמותה.
שניהם, גילו איך זה קרה, והלכו לאפולו, זועמים.
עכשיו, שיהיה ברור, כדי שאלים יולידו אלים, הם צריכים להיות מודעים לזה, זה שהם לא ידעו שהשני גם אל, גרם לזה שהילדות היו משהו בין אלות לחצויות.
אפולו ניסה לתחמק מהעונש, הוא טען שהוא לא עשה כלום חוץ מלגרום להם להראות כמן בני תמותה, ושזאת אשמתם המלאה.
כדי לרצות אותם, הוא נתן לבנות קול יפיפה, ושכל מי שישמע אותן שרות לא יהיה מסוגל לעמוד בקול היפיפה, וברח לפני שפוסידון ואפרודיטה ימשיכו להציק לו.
אפרודיטה השאירה את פוסידון עם התינוקות, להתמודד לבד.
פוסידון סידר להם מקום לגור בו, בעיירה קטנה, הוא דאג שיהיה משהו שישמש להם הורה, והחיים המשיכו.
כעבור כמה שנים בשביל בני האדם, וכמה שניות בשביל האלים, ארס גילה את הנעשה.
הוא הלך כעס על אפרודיטה.
בגלל שהם אהבו אחד את השני, אבל לא היו נשואים, הם החליטו שבתור אות לזה שהם אוהבים אחד השני, הם לא יולידו ילדים עם אלים אחרים.
והנה, אפרודיטה עברה על החוק שלהם.
הוא ביקש הסבר, והוכחה שזה לא היה בכוונה.
אפרודיטה הלכה לבנותיה, ונתנה להן מתנה, הקול שלהם לא סתם יהיה מהמם, הוא יהרוג כל מי ששומע אותו, חוץ מעצמן, והאלים.
ארס קיבל את ההוכחה, וסלח לה, למרות שהיה מופתע קצת מהדבר שעשתה.
פוסידון שמע את תפילות הבנות, שסבלו מקללה של אפרודיטה, ונתן להן אי, רחוק מכולם.
אפרודיטה שמעה את זה, והתעצבנה.
למרות שלארס כבר לא היה אכפת, היא השתמשה בו כתירוץ להרעה להן.
היא קיללה אותן שרוב הספינות שיפליגו בים יגיעו בסופו של דבר לאי.
היא גם סיפרה שמועות על מפלצות בים, סירנות, שהורגות כל מי שמקשיב לשירה שלהן.
אנשים התחילו להראות בהן שטנים, והן, בסך הכל רצו שקט, ואת החיים הקודמים שלהן.
האלים היו אז בתחילת דרכם, עוד לפני רומא ויוון, אז פוסידון לא יכל לבטל את הקללה, אבל הוא נתן לבנותיו גופים זמנים, שכל כמה זמן יכלו להשתמש בהם.
אלה היום גופים של בנות ים, כך שיצא שאנשים רצו לתפוס אותן.
אבל לפחות הן יכלו לשיר בלי להרוג אף אחד.
בגלל זה גם ההרגל שלהן להעלות לפני המים ולשיר.
ככה במשך שנים הן הסתדרו, עד יום אחד, שהכל השתנה.
ספינה אחת טבעה בים, והבת הקטנה ביותר, אריאל, ראתה נסיך יפה תואר טובע.
היא שחתה במהירות להציל אותו.
אותו נסיך היה בן זאוס.
קראו לו אריק.
בשניה שראתה אותו אפרודיטה, היא הבינה שיש לה דרך להתשתעשע בביתה, וגרום לה לכאב רב.
היא הקסימה אותו.
הוא פיתה אותה, ואמר לה שתיהיה אישתו.
אריאל התמימה מאמינה לו, וכמו שפקד עליה, היא הולכת לפוסידון, ומבקשת לוותר על קולה.
פוסידון המום, אבל מסכים לבקשתה בחוסר ברירה.
היא מאבדת את קולה, ומצטרפת לנסיך.
היא סובלת מכאבים נוראים בליבה, בגלל שהשאירה את אחותיה הגדולות לבדן, אבל היא מתנחמת בזה שיש לה את הנסיך החלומי.
בסופו של דבר, הנסיך צריך להתחתן, ורק לשם ההנאה שבעינוי, הוא אומר לאריאל שהוא רצה להתחתן איתה, אבל המלך רצה שהתחתן עם מישהי ממדינה אחרת, ואם הוא יראה שהוא לא אוהב אותה, הוא יתחתן עם אריאל.
אריאל, שבטוחה שהוא אהבתה האמיתית, מסכימה לו.
אחרי הפגישה עם המישהי ממדינה אחרת, "מתגלה" שאותה אחת זאת מי שכל הזמן רצה להתחתן איתה, והוא אומר לאריאל שהוא הולך להתחתן עם אותה אישה.
אריאל לא מאמינה, שהוא מוותר עליה כל כך בקלות, ונשברת מרוב עצב.
היא מוזמנת לחתונה שלהם, שמתקיימת על ספינה, כבקשת הנסיך, כדי להקניט אותה, ולהראות לה את הבית שלעולם לא תחזור אליו.
אחיותיה מגיעות ונותנות לה סכין שהוכן על ידי פוסידון, שאם תהרוג איתו את הנסיך, היא תוכל לחזור למים.
אבל אריאל אהבה את הנסיך, היא זרקה את הסכין למים, וקפצה מהספינה.
במקום למות, היא מצאה את עצמה בתור קצף גלים, אביה ריחם עליה, והוא עשה ככל יכולתו שתוכל להתאחד עם אחיותה.
-------------
היי
הסיפור לא נגמר, אבל כבר עברתי ממזמן את האלף מילים...
מטרה: 790
ביי
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top