פרק 3: לוס אנג'לס

אנבת' התעוררה בשש בבוקר.

בדרך כלל היא מתעוררת בשעה הזאת כי היא רוצה לעשות קצת מתיחות וזה, צריך להיות תמיד מוכן.

היא הסתכלה סביבה, כולם היו ישנים, חוץ מאמילי, שקראה איזה שהוא ספר.

"בוקר טוב" היא אמרה לה בחיוך.

"בוקר טוב" היא ענתה בשקט.

"מה את קוראת?" אנבת' שאלה בסקרנות והתיישבה לידה.

אמילי משכה בכתפיה.

"סתם, רומן." היא התחמקה.

אנבת' הרימה גבה "לא חשבתי שאת תאוהבי ספרים כאלה."

אמילי משכה בכתפיה "בדרך כלל אני לא, אבל אמא של פרסי באמת סופרת מעולה."

אנבת' בהתה בהה "את מודעת לזה שזה ספר למבוגרים?" ואמילי הנהנה "זה אף פעם לא עצר אותי, הגיל שאליו מתאים הספר " היא אמרה בפשטות.

אנבת' צחקה "את צודקת, אמא של פרסי בהחלט סופרת מעולה."

אמילי סימנה לה בראשה שפרסי התעורר, ואנבת' התקרבה אליו לתת לו נשיקה והם דיברו קצת.

אנבת' סיפרה לפרסי שאמילי קראה את הספר של אמא שלו.

הוא צחק כל כך חזק שאפילו פייפר התעוררה.

צפירה חזקה נשמעה, והם מיהרו לצאת מהרכבת.

לוס אנגלס.

החבורה עמדה וחיכתה.

שקט.

"אתם יודעים" ליאו התחיל "אנחנו לא יודעים לאיפה ללכת..."

"אז?" שאלה אנבת' בגבות מקוווצות.

"בואו נלך לדיסנילנד" הוא הכריז.

"לא" קטעה אותו אמילי "בואו נלך לגן שעשועים הקרוב ותוך כדי נשיר את שיר הפתיחה של מיקי מאוס, אתה בטוח שעברת את הגנון?."

"אוי, נו בחייך" אמרה פייפר בחיוך "זה לא רעיון כל כך רע, חוץ מזה אין לנו מה לעשות."

"לא צריך להזמין כרטיסים מראש?" אמרה בתקווה אמילי.

אנבת' הנידה בראשה "אפשר ככה ואפשר להזמין על המקום" פניה של אמילי החשיכו.

"תגידי" אמר בסקנות פרסי "יש לך מבטע מוזר, מאיפה את במקור?" וקיבל מאנבת' מכה ביד.

"זה סיפור ארוך, ואין לי כוח לספר אותו" היא אמרה בזעף.

"מה יכול להיות מסובך בשם של מקום?" שאלה פייפר מבולבלת.

אמילי נתנה לעצמה מכה בראש "לא השם של המקום מסובך, אבל אין לי כוח לשאלות שזה תמיד גורר. ואם אתם הולכים לדסנילנד אני הולכת למצוא לנו מלון ולהיות שם עד שתחזרו" היא אמרה ללא היסוס.

"חבל, את יודעת, זה יכול להיות כיף" אמר חיוך פרנק.

"אם אני יכולה גם את יכולה" קבעה ריינה.

היא הסתכלה עליה במבט אדיש "אני לא אוהבת להיות במקומות ציבורים." היא אמרה בשקט.

"מזהים אותך?" שאלה פייפר בהזדהות, "זה בסדר, את תמיד יכולה לשים כובע על הראש."

אמילי נאנחה, אבל לא היה נראה שיש לה כוח להמשיך לריב.

הייזל חייכה חיוך רחב, "יאללה לדיסנילנד" קרא פרסי בקול וחיקה תנועה של נגן חצוצרה.

על פי ההבעה של אמילי היה ברור שכבר עכשיו היא מתחרטת על זה.

------

הם הסתובבו, וריינה החזיקה לאמילי את היד, שהתנהגה כאילו בשניה שהם יסתובבו היא תברח.

הסווצארט שלה כיסה את פניה.

לא היה אפשר לראות כלום חוץ מאפה, שמישום מה בלט.

אולי בגלל שהוא אף...

רוב האנשים הציצו לעבר אמילי בסקרנות.

היא נראתה כאילו היא רוצה להכניס את ראשה לאסלה.

"בואו נסיים פה מהר" היא מילמלה בשקט.

"למה? אנחנו בקושי פה רבע שעה" שאל אותה ליאו, המום.

"למען האמת אנחנו פה ארבע שעות" היא סיננה.

הוא קיווץ את עיניו "את משקרת" הוא קבע.

"בואו פשוט נלך כבר לחדר" היא לחצה.

"אוקיי" אמרה בחיוך נחמד פייפר, "נלך עכשיו לחדר."

היא התחילה לקרא לכל החברים, להגיד להם שהן הולכות לחדר.

"אההההההההההה! אני לא מאמינה!!!" נשמעה צרחה.

ילדה קטנה הסתכלה על אמילי בלחיים ורודות מהתרגשות.

"זאת את נכון??!? אני לא מאמינה!!! אני מערציה שלך!!" קראה הקטנה בהתרגשות.

"את מבלבלת אותי עם משהי אחרת, חמודה" אמרה בקול נמוך מהרגיל אמילי.

"לאלאלאלא!" הקטנה אמרה בהתרגשות "אני בטוחה שזאת את, את צליל, אני בטוחה! אפשר תמונה?!?"

החבורה הסתכלו על אמילי מבולבלים.

מי זאת צליל?.

"היי, לוסי, בואי הנה!" קראה האמא לבתה הקטנטונת.

"אבל אמא, זאת צליל!" הקטנה המשיכה להתעקש.

"אני מצטערת" האמא אמרה במבוכה לאמילי "היא לא מזמן הכירה אותה והיא נהייתה ממש אובססיבית אליה, היא הספיקה להגיד לאיזה מאה איש שהם צליל, תתעלמי."

אמילי חייכה חיוך נבוך "זה בסדר."

"אבל אמא!!!!!" הקטנה צרחה כשאמה גררה אותה לכיוון אחר "עד שסוף סוף ראיתי אותה!!."

אמילי הסתובבה, וראתה את כל החבורה מסתכלים עליה.

"קבלת את מה שרצית, אנחנו חוזרים לחדר ואת מסבירה לנו הכל" אמר במעט תקיפות גייסון.

-------

"השם האמיתי שלי הוא צליל, אני מישראל, אחד ממדינות הים התיכון" אמילי, או יותר נכון צליל אמרה.

אנבת' הסתכלה עליה בהלם "אבל, אבל איך שרדת שם?"

צליל משכה בכתפיה, "כמו השאר."

פייפר הסתכלה עליה בפה פעור "יש השאר?!?."

צליל הינהנה.

"ולמה הילדה הזאת זיהתה אותך?" חקר פרסי.

צליל נאנחה "אני די מפורסמת..." היא מילמלה.

"למען האמת, את שחקנית, זמרת ורקדנית הכי צעירה ששמעתי עליה" אמרה פייפר, כשהיא מחפשת ביוטיוב את שמה.

"טוב, די" צליל אמרה בכעס וניסתה לסגור את המחשב.

"למה לא סיפרת?" שאל גייסון.

צליל נאנחה "דווקא ממך ציפיתי הכי להבין, כמה פעמים הרגשת שאתה יותר אהוב, או יותר מקובל בגלל שאת בן יופיטר?."

הוא הינהן בהבנה.

"וואו, יש עלייך פה הרבה מיידע" אמרה פייפר מופתעת, מסתכלת על ויקיפדיה.

צליל ניסתה לסגור עוד פעם את המחשב, אבל אנבת' חסמה אותה.

"התחלת את הקריירה בגיל 8, כתוב פה את כל השירים, ההופעות, וטקסים שהשתתפת בהם" ציינה פייפר.

צליל חרקה שיניים במבוכה.

"אפשר דיי?" התערב פרנק וסגר עת המחשב "צליל תספר לנו מה שהיא תרצה, לא צריך כמו מאפיות לחפש מידע כנגד רצונה."

צליל נראתה די מלאת הקלה.

"את לא רצית שיתחילו לבקש ממך חתימות, נכון?" שאלה הייזל בהבנה, "בגלל זה לא רצית לבוא לפה."

צליל הנידה בראשה "אין לי בעיה עם חתימות, יש לי בעיה כשזה הופך להיות בקשות להופעות יום הולדת, כאילו שאני ליצן רחוב, מקסימום כשאני פנויה, ואז, מה אכפת לי? אבל כשאני בלחץ, לא אכפת לאנשים, ברור להם שאם אני יגיד לא, הם יפרסמו לתקשורת, ואני יצא מגעילה והכל יהרס" היא אמרה באומללות.

"טוב, אנחנו נעזור לך שלא יזהו אותך," החליטה אנבת'.

"איך?" אמרה בקול עייף.

"פשוט נסתיר אותך, כל פעם שמישהו יזהה אותך נסיח את צומת ליבו ואת תבריחי" אמרה אנבת'.

צליל הסתכלה עליה בחיוך והנידה בראשה.

"תודה, אבל לא תודה, אני יסתדר."

היא אמרה בקול יציב.

אנבת' משכה בכתפיה "איך שבא לך."

"אז... זה מקום נחמד, ישראל?" שאל ליאו, צליל התאפקה לא לצחוק, על איך שהשם נשמע על המבטע שלהם.

היא משכה בכתפיה "זה בסדר, בתנאי שאתה לא מעצבן ישראלי."

"זה סוג של כלב כאילו?" שאלה בבילבול הייזל.

צליל כמעט נחנקה "לא, ישראלי זה בן אדם שגר בישראל, הסטיגמות אומרת שישראלים חצופים וחסרי תקנה."

"וזה נכון?" שאל פרנק בסקרנות.

היא משכה בתגובה בכתפיה "אני חצופה וחסרת תקנה...."

-------

היי♥️

אני מקווה שאהבתם את הפרק...

פרק הבא ב35 כוכבים/ הצבעות.

ביי♥️