פרק 26: לא מאמינים

בערב, צליל התעוררה, כשהיא מרגישה שמשהו שורף נוגע בה.

היא קלטה במהירות מה קרה.

היא הוציאה מהכיס במכנסיים הארוכים השחורים שלבשה את השרשרת היפה.

היא זהרה בצהוב.

צליל מיהרה להכניס אותה לכיס.

היא הוציאה ממתחת למיטה את המסכה, והסוואצרט האדום כהה, שמעט הזכיר דם.

היא לבשה את סווצארט, שמה את המסכה בכיס, ומיהרה לצאת מהחדר לסלון.

לפני שמישהו הספיק לומר מילה היא יצאה מהסלון, ומהמלון.

הם החליפו מבטים והחליטו בלי לומר מילה.

הם יצאו במהירות אחריה.

היא לא שמה לב אליהם, היא הייתה מרוכזת במי שיצאה לבדוק את שלומם, כמו אמא דואגת לבניה.

היא רצה, מפוחדת עד מוות.

היא שמה את המסכה השחורה על פנים, והכניסה תוך כדי ריצה עדשות בצבעים לעיניים, נזהרת לא להפיל אותם.

היא הגיעה למפעל נטוש, היא מיהרה להגיע לדלת.

היא נקשה על הדלת בקצב מסויים.

הדלת נפתחה.

היא באה להיכנס.

"צליל, מה זה המקום הזה?" צעק לה בכעס אלון.

צליל הסתובבה, המומה.

ליאו בקושי יכל לזהות אותה עם העדשות בצבע אדום, והסווצארט האדום באותו גוון.

היא נראתה כמו מלאך המוות בבת.

"אתם יכולים להיכנס" היא אמרה בשקט, אבל קולה רעד.

הם נכנסו אחריה, חוץ ממנה, הם ראו רק בחור בלונדני שפתח את הדלת בשבילהם.

"אני דורש הסבר!" אמר בכעס אלון.

צליל שלחה לעברו מבט זועף, והיא הסתובבה אל הבחור "איך הם? קיבלתי את האות" היא אמרה בקול רועד.

הבחור הסתכל עליה בתמיהה "הם בסדר, על איזה אות את מדברת?"

"אני נתתי את האות" הם שמעו קול.

עמד שם ילד בן גג 12, הוא נתן תחושה של פיציק, הוא היה בעל שיער שחור, עיניים כהות, וחיוך מתוק "הכל בסדר, קרלוס?" צליל שאלה אותו בדאגה.

קרלוס הינהן בחיוך חמוד "בנתיים כן, אבל אמא שלי הזהירה אותי שהם בדרך." צליל קיללה.

מיד אחר כך היא ניגשה אליו נתנה לו חיבוק חזק.

"איך האחרים?" היא שאלה בחיוך רגוע.

קרלוס חייך בלחיים סמוקות מהתרגשות "את יכולה לשאול אותם בעצמך" הוא אמר בחיוך רחב.

בבת אחת עשרות ילדים קפצו על צליל.

"צליל חזרה!!!!" אחד מהם שאג, "כן, שמנו לב לזה, טיפש" צעקה לעברו מישהי, אבל היא נשמעה מתרגשת בעצמה.

"מה לעזא...?" אמר המום ליאו.

צליל פקדה על הילדים לרדת ממנה ולעמוד בשקט.

הם מיהרו לעשות כדבריה.

"לפני כמעט שלוש שנים, בגיל 13 שלי , אני ועוד מישהו, החלטנו שצריך מקום מחסה לחצויים, אבל שבניגוד למחנה החצויים, לא מפיל את זה בשניה, ונותן לילדים אפשרות לחיות ביחד עם חצויים אחרים כל הזמן ועדיין לא לפספס בית ספר, זה בעיקר ליתומים" צליל אמרה, ונישמעה מלאת כוחות אחרי שגילתה להקלתה שהכל בסדר.

"מי זה השני?" שאלה הייזל.

עינייה של צליל התעננו "אתם לא מכירים" היא אמרה בשקט.

היא הסתובבה לעבר קלאוס "אתה יודע, הוא"- היא הצביעה על פרסי-" זה פרסי, אז חשבתי–" לפני שהיא הספיקה לומר מילה הילדון הסתובב במיהרות לעבר פרסי.

"אתה הכרת את אח שלי!" הוא קרא בהתלהבות.

פרסי נראה מבולבל "מי זה אח שלך?" הוא שאל בנחמדות.

"איתן נקמורה" קלאוס אמר בגאווה "אני יהיה כמוהו, אפילו הכנתי לי רטייה מבד שחור"

פרסי נראה כאילו נתקע לו משהו בגרון.

"הוא אולי עשה טעות בהתחלה, אבל בסופו של דבר, הוא עזר ובזכותו הכירו גם באלים הפחות מוכרים" הוא אמר בחיוך רחב וגאה.

"אח שלך היה גיבור" אמרה בחיוך עצוב אנבת'.

לא נראה שקרלוס שם לב בכלל לטון דיבור שלה.

הוא הסתכל על החבורה.

"אנחנו צריכים להגן על המפעל" הוא הכריז, ושלף רטיית בד מהכיס, ושם אותה על עינו.

כל הילדים שאגו שאגה קרב והתחילו להתרוצץ.

קרלוס הרים תינוק בן שנתיים שהחזיק שקית עם דבר לא מזוהה.

"מה זה?" שאלה צליל בחשד.

קרלוס הרים את השקית בגאווה "קקי עם פילטות מסריחות של המליטון, שמרנו אותם במיוחד, אחרי שראינו את שכחו אותי בבית." ועלה על סולם קרוב לדלת עם המליטון בידיים, ששם את השקית מעל הדלת.

צליל נעצה מבט זועם בבחור "שמת להם את שכחו אותי בבית? להזכיר לך שיש פה ילדים בני שנתיים?" היא שאגה עליו.

הבחור הרים את כתפיו "הם למדו מזה המון נכון ילדים?" הילדים שאגו בתגובה.

היא נאנחה ושמה יד של מצחה "תכירו זה סיימון, הוא הכי גדול ולא אחראי שתמצאו פה, הוא בן אתנה." סיימון נופף בידו.

"קרלוס יותר אחראי ממך" היא הטיחה בו, הוא רק משך בכתפיו.

אחת הילדות התקרבה לצליל, היא הייתה לבקנית, שיער לבן, עור בהיר, ועיניים אדומות, היא נראתה בת חמש "צללי, למה את לבושה בבגדים של האלמ–" צליל קטעה אותה "כי ככה, אין לי כוח להסביר עכשיו ויש לנו דברים יותר חשובים, אוקיי?" הילדה הינהנה ועזרה לילד למשוך חוט הכניסה לדלת.

פתאם נישמעו דפיקות בדלת, הם היו חזקות.

"תתחבאו" צליל אמרה בתקיפות לילדים, הם הינהנו והלכו לכיוון דלת למרתף.

צליל סגרה אחריהם את הדלת, והסתירה אותה עם בר אוכל שהיה בחלק של המטבחון.

היא מיהרה לתת לאחרים מסכות לבנות, כדי שהפורצים לא יזהו אותם.

הדפיקות התחזקו, צליל נדרכה.

"הם לא יגעו בהם" היא לחשה בזעם.

האחרים חייכו למראה האכפיתיות שהפגינה, ונעמדו גם הם בעמידת קרב.

כולם שלפו כלי נשק.

הדלת נפתחה בבת אחת, ומי שנכנסו קיבלו את הקקי והפליטות על הראש.

"אייכככככסססססס" נשמעה שאגה של איש מבוגר "כאילו לא נתת לי מספיק סיבות לשנוא אותך אלמנה שחורה"

החבורה הציצה לעבר צליל, ששלחה לעברם מבט של 'אני יסביר אחר כך'

האיש שנכנס היה גבוהה וחזק, היה ברור שהוא פושע מסוכן.

בשניה שנכנס קצת לבפנים, צליל זרקה עליו בקבוקון עם נוזל ירוק.

הוא התנפץ כשהתנגש בו.

האיש נפל על הריצפה בכאבים.

צליל צפתה בו צורח מכאבים.

היא נראתה אכולת אשמה.

לבסוף היא זרקה את השרשרת שלה באוויר, וקיבלה את שתי חרבותיה.

 "אפילו פושעים נוראים לא צריכים למות בייסורים"  היא אמרה בשקט, ולפני שתנסה לחשוב על זה, היא תקעה את החרב בליבו.

קליפסו הסתכלה עליה בגועל "את רוצחת" היא שרקה לעברה.

צליל לא ניסתה להכחיש, היא רק שלחה לעבר ליאו מבט מצטער, וברחה.

---------------

צליל נעצרה כראתה ספסל פנוי.

היא התיישבה עליו ופרצה בבכי.

למה היא חשבה שזה יהיה שונה?

מילא היא, היא כבר סבלה יותר מזה שקראו לה רוצחת, לא אכפת לה.

חוץ מזה, קליפסו טעתה, היא בחיים לא עשתה את זה לפני כן, חוץ מלמפלצות.

אבל גם מקליפסו לא אכפת לה.

היא ידעה שליאו ישנא אותה, ושהוא לא יאמין שבכלל ניסה להיות נחמד אליה.

ההיא ידעה ששברה את ליבו.

והיא לא הראשונה שעשתה את זה.

היא הרגישה את הבושה גואה בה.

למה?

למה, למה, למה?

למה היא לא הקשיבה לעצמה? שצדקה כל הזמן? 

היה אסור לה להיות עם ליאו.

ועכשיו.

היא שילמה על זה.

דמעותיה כבר מילאו שלולית גדולה.

היא עצרה.

באמת? ככה את מגיבה?

איפה הכוח שלך, אומה? לא סתם אמא שלך קראה לך ככה, תוכיחי שהוא מגיע לך.

היא קמה ברגלים רועדות.

עינייה ניצנצו בכעס.

כעס לאותו אחד שהיה אשם בהכל.

------------------

היי❤

מטרה: 440

ביי