פרק 20: סיבוב בעיר

הם החליטו שהם לא יכולים סתם לבזבז את הזמן בחיפוש תעסוקה.

הם הסתובבו בעיר.

ליאו הלך ליד צליל.

הוא הרגיש צורך נואש לתפוס לה את היד.

אבל זה מביך מדי.

ואז הוא נזכר.

הקטע שלו זה מביך.

מביך....

אז הוא תפס לה את היד.

היא הרימה גבה, מנסה להסתיר את הסומק בלחיים.

"מה?" היא שאלה בכעס.

ליאו חייך חיוך תמים "מה?"

היא אפילו לא ענתה לו, רק שיחררה את ידה.

היא חיבקה את עצמה בניסיון להתחמם.

"זה כאילו רמז שאת רוצה את הסוודר שלי?" ליאו שאל בגבה מורמת "כי אני די גרוע בלהבין רמזים."

צליל גיחכה "לא, תודה, נוח לי ככה" היא שלפה מהתיק שעל כתפה סווצאר, ולבשה אותו.

"סווצארט שלך אדום" הוא אמר, צליל הרימה גבה "אז...?"

ליאו נראה כאילו ירדה אליו נבואה מהשמיים "את תמיד הולכת עם משהו אדום, הצבע האהוב עלי" הוא הציץ לעברה.

היא פרצה בצחוק מתגלגל "תמשיך לחיות בסרט" היא נחרה "אני לובשת תמיד אדום מסיבה אחרת."

ליאו חייך, לא מאמין "אז מה היא?" הוא היתמם.

צליל נראתה נבוכה.

"יכול להיות, שקראתי איזה ספר ממזמן, והיו שם יצורים מרושעים.... וצבע אדום גורם לזה שהם לא יראו אותך, מאז החלטתי לא ללכת בלי בגד בצבע אדום," היא סיפרה במבוכה, מחכה לשמוע צחוק.

ליאו רק חייך "דווקא זה מגניב, לא ידעתי שיש אנשים שחושבים שזה מרחיק יצורים"

צליל משכה בכתפיה "הם האמינו שאדום גורם לזה שפיות מרושעות לא יראו אותך, אבל אם תמשוך את צומת ליבם, טוב, אז כבר הלך עליך, והצבע לא יעזור, אבל עדיין...."

ליאו חייך.

"תגידי, לגבי האיש ההוא שלא רצית לראות במנהטן, מי הוא?"

צליל השתתקה.

"אני מעדיפה לא לדבר על זה" היא אמרה בשקט.

"אם כך מזל שלא שאלתי, מי זה?" ליאו התעקש.

צליל הסתכלה עליו בכעס "זה לא עיניינך" והתחילה לחזור לכיוון המלון.

"את לא ממשיכה איתנו?" שאלה אותה הייזל, מאוכזבת.

צליל הנידה בראשה "בכל מקרה אני רק יפריע."

והיא נעלמה לפני שמישהו הספיק לומר משהו.

אלון הלך אחריה.

"תגיד, מה הולך עם אחותך?" שאל אותו ליאו.

אלון חייך בעצב "לצערי, היא לא מוכנה להגיד לי"

ונעלם גם הוא.

------------

"צליל, מה קרה בחמש שנים האלה?" התעקש אלון.

צליל לא ענתה לו, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות.

היא קמה ולקחה את אחד מהיומנים שלה, והתחילה לקרא אותו לעצמה, מתעלמת מאלון.

הוא ניסה לחטוף לה את היומן.

היא נעצה בו מבט מפחיד "אם אתה רוצה ממני יחס נורמלי תתחיל מזה שלא תנסה לחטט לי בכל הזדמנות ביומנים."

אלון נאנח "אני דואג לך, ואת לא מוכנה להגיד לי מה קרה."

צליל הסתכלה עליו בחוסר אכפתיות.

"אם כך, תשאיר אותי לבד."

אלון הסתכל על אחותו הקטנה באי אמון.

הוא יצא בסערה מהחדר, והלך לחדר של הבנים.

הוא תמיד ניסה לשמור על החזות המושלמת והמדהימה.

אחותו הייתה למען האמת הטובה מן השניים.

היא זאת שתמיד דאגה ושאלה לשלומו.

ואז, הוא עשה טעות איומה.

אומנם הוא לא היה אשם בה, אבל הוא הרגיש רגשות אשם.

צליל סלחה לו באותו רגע.

אבל הוא לא האמין.

לא יכול להיות שהילדה בת ה10 כל כך סמכה עליו.

היא תמיד עזרה ודאגה לו.

והוא לא עשה כלום בחזרה.

הוא ברח, מבוייש ממה שקרה, מנסה לשכוח את המחזה המזעזע.

------------

(המנגינה שאני שומעת עכשיו תוך כדי שאני כותבת את הקטע... תשמעו אותו תוך כדי, סתם כדי להיכנס לאווירה, תהנו♥️)

צליל ישבה ובהתה בתיקרה.

היא התיישבה במהירות, ושלפה פנקס מהתיק שלה.

הרשימה.

זאת הייתה רשימה של דברים לביצוע.

ברשימה הספציפית הזאת, היא ניסתה להחליט מי יוכל לעזור לה עם הדברים, שלא יכלה לעשות בעצמה.

הסיוטים.

ניקו מנסה לעזור, אבל יש גבול עד כמה הוא יכול.

לגבי ההן.

האלים נמחקו ממזמן, הם בחיים לא יעזרו.

נשארה רק קליפסו.

היא חייבת למצוא אותה.

היא ידעה שזה יהיה חוסר רגישות לשאול את ליאו, שכבר אמר לה שאין לו מושג.

אבל היא חייבת,  חייבת למצוא אותה.

אולי היא תוכל לעזור לה.

כי היא רוצה להציל את האחרונים שקיבלו עונש על דבר שלא עשו.

כי זה לא הוגן.

מעניין, אבל למרות כל זה שצליל ידעה שהחיים לא הוגנים, היא המשיכה להגיד לעצמה את המשפט הזה בראש.

'זה לא הוגן'

היא קמה במהירות.

היא צריכה את הספר הסגול.

היא יצאה לסלון במהירות, למזלה, החברה כבר חזרו.

"ליאו, אפשר את הספר בחזרה?" היא שאלה אותו, כשהיא נושכת את שפתיה התחתונה.

הוא הינהן והביא לה אותו מהחדר.

היא חזרה לחדר במהירות.

חייב להיות דרך.

היא התעקשה.

היא פתחה את הסיפור השני.

בבקשה, אמא.

בבקשה שהיה לך רעיון.

כי את יודעת הרבה יותר ממני.

ואם את לא הצלחת, מה הסיכויים שלי?

צליל נשכה את שפתיה, מקווה לעצור את הדמעות.

גבה השתופף.

נשמעה נקישה על הדלת.

הייזל עמדה שם.

"את בסדר?" היא שאלה בשקט וברחמים.

צליל הנהנה, וקמה במהירות.

"אנחנו אוכלים צהורים, את באה?" שאלה ברכות הייזל.

צליל חייכה "אני באה, רק תעשי טובה זלזל, אל תגידי מילה על כל מה שאמרתי לך"

הייזל הינהנה "זה בסדר, את יודעת, לכולם יש סיוטים–" הייזל התחילה להגיד,. אבל צליל קטעה אותה "דיברתי על האבקות" הייזל נאנחה "את צריכה אבל לפחות לספר את זה לאלון."

צליל הסתכלה עליה ביאוש "פשוט אל תספרי" הייזל הנהנה.

והן הלכו לאכול.

--------

ליאו קלט את העיניים שהאדומות של צליל אבל לא אמר מילה.

אחרי הארוחה הוא התיישב לידה על הספה.

"את בסדר?" הוא שאל בשקט.

צליל הינהנה בשקט "למה אתה שואל?" היא שאלה בכעס מזויף.

ליאו התעלם "תגידי, אז בעצם כל מה שדיברת עם ניקו זה על הסיוטים האלה?"

צליל הסתובבה אליו "למה אתה שואל?" היא חזרה על מילותיה, הפעם בחשד.

ליאו הרים את ידיו "חשבתי שאת אולי מנסה לצאת מהארון" צליל בהתה בו ופרצה בצחוק מתגלגל.

אחרי חמש דקות היא סוף סוף נרגעה.

"אני סטרייסטית, אם זה מה שהלחיץ אותך" היא אמרה בשעשוע, היא תפחה על כתפו והלכה לחדר.

ליאו הסתכל עליו בבילבול.

למה הבחורה הזאת כל כך מעצבנת ומעניינת בו זמנית?

היא לא יכלה לבחור אחד?

אבל לאאאא, היא הייתה חייבת גם וגם, כאילו היא עושה לו דווקא.

הוא התמתח על הספה.

הייתה לו הרגשה לא טובה לגביה.

מה אם היא באמת לא עם בת היפנוס, אבל כן נגדנו?

היא, פשוט מוזרה ומסובכת מדי, אי אפשר להבין ממנה כלום...

לבסוף הוא קם והלך לחדר שלו, כדי להמשיך לרדת על סבתא גייסון.

למען האמת, סבתא גרייס אימץ רשמית את ניקו בתור הנכדה החמודה והאהובה עליו.

ניקו די סובל, וזה בלשון המועטה....

----------
היי ♥️♥️♥️

מטרה: 330 כוכבים/ הצבעות.

ביי ♥️♥️♥️