פרק 11: ירושלים, עיר מזהב. (עוד פרק היום, בגלל ש noameir222 ביקשה...,)

הם הגיעו.

מיד צליל התחילה ללכת לכיוון הכותל.

אחרי חצי שעה של הליכה, הם הגיעו.

בשבילם, כולם חוץ מצליל, זה היה מחזה מהמם, איך המוני אנשים באים להתפלל שם, או סתם לבקש בקשות, הייתה אווירה נעימה, רגועה.

"בואו" אמרה צליל בקוצר רוח.

אבל החבורה לא זזה.

היא נקשה באצבעותיה מול עיניים שלהם, שום תגובה.

רק פרנק הגיב לנקישה מול פניו, והתעורר מהבהייה.

"מה קרה?" הוא שאל, מעט מטושטש.

"בנתיים? כלום, רק שהם קפאו ולא מגיבים" צליל רטנה.

"קפאו?" שאל פרנק בבילבול.

צליל נגעה בהייזל והרחיקה את ידה במהירות, היא הייתה קפואה.

היא התחילה לעבור אחד אחד, כולם היו קרים כקרח.

"הם קפואים" היא אמרה המומה "ליטרלי קפואים."

הידיים שלהם, הפנים, הם פשוט יכולו להחליף מקפיאים.

פרנק עבר בינהם גם, מבולבל בדיוק כמוהה.

ואז, עלה לו רעיון.

"קיאונה" פרנק אמר.

"או, כן, צדקת" הם שמעו ציחקוק מאחוריהם.

קיאונה עמדה על גוש קרח מרחף, פניה מביעות רשעות, היא נראתה מלכותית, עם הקרח סביבה, כמו קריסטלים.

"למה הקפאת רק אותם?" שאלה צליל בחשד.

קיאונה צחקה "אותך זה יקח הרבה, בכל זאת, את יצור קר בעצמך, והוא"- היא הצביעה על פרנק-" טוב, הוא לא מפחיד" היא צחקה.

"ואת" קיאונה אמרה בחיוך רחב "לא יכולה להשתמש בכוחות שלך נגדי" היא כמעט פרצה בצחוק מרוצה.

"אולי, אבל אני כן" הם שמעו קול קצת רחוק.

עמד שם בחור, גבוה, בלונדני מתולתל, עיניים ירוקות מדהימות, חיוך רחב, לגמרי הבחור המושלם.

הוא התקרב לקיאונה, שהסמיקה כמו ילדה קטנה, טוב, יותר נכון הכחילה, אבל אצלה זה אותו דבר...

"טוב לראות אותך אלון, אתה נראה טוב היום" היא אמרה בחיוך רחב.

הבחור העיף בה מבט משועמם "הלוואי שהייתי יכול להגיד לך אותו דבר, מלכת הכיעור" החיוך של קיאונה נמחק.

הוא הוריד את הצמיד שלו מהיד, וזרק אותו לאוויר, הוא חזר בתור גרזן.

הוא שיסף אותה, ושניה לפני שהיא השתגרה משם הוא אמר בחיוך רחב "ורק שתדעי, אני תמיד נראה טוב, אז סתם יצאת סתומה."

היא השתגרה לארמון שלה.

והוא הסתובב לעבר החברה שהפשירו.

"מה קורה?" הוא שאל בחיוך כובש.

ואז, הוא עשה טעות שהרסה לו את כל המצב רוח, הוא הסתובב לכיוון צליל.

היא הסתכלה עליו בזעם "אתה. עכשיו. מת" היא נבחה לעברו וזינקה לעברו.

הוא התחיל לברוח, זורק לאוויר אין סוף התנצלויות.

היא משכה את הקולר שלה (לא קולר אמיתי, אלא שרשרת שהעיצוב שלה זה שהיא צמודה לצוואר....) וקרעה אותה לשני חלקים, וזרקה לאוויר.

הם חזרו לידה בתור שתי חרבות דקות.

היא השליכה אותם על אלון, שהתחמק מהן במהירות.

אחרי חצי שעה שהם שיחקו חתול ועכבר, החברה סיימו להפשיר, ובשניה שפרנק סיים להסביר להם מה קרה הייזל רצה לעצור את צליל.

הם ישבו, יחד עם כולם, צליל החזירה את החרבות לשתי חלקי שרשרת, ושמה אותה על הצוואר, אלון החזיר את הגרזן לצמיד וענד אותו על היד. כשאלון מסתכל לעבר צליל בסליחה, אבל היא התעלמה.

"אפשר הסבר?" אמר ליאו בבילבול.

"כן" התפרץ אלון במעט כעס "את יודעת שאני לא אשם בזה אבל את עדיין מאשימה אותי בזה, ואז את גם מרשה לעצמך לנסות לרצוח אותי" צליל הסתכלה עליו בזעם "אני סלחתי לך על זה באותו יום" היא סיננה לעברו.

הוא בהה בה המום.

"כבר אז אמרתי לך, סלחתי, אבל לא, אתה ברחת" קולה נשבר "השארת ילדה בת 10 להסתדר, כשאין לה מושג על העולם, היא פחדנית, ובעלת חרדה חברתית, אתה יודע כמה קשה זה היה שהייתי צריכה להתחיל להסתדר לבד? אתה תמיד הסתדרת עם אנשים, אני תמיד התנגשתי בהם בעיוורון, הדבר האחרון שאתה יכול לעשות זה לכעוס עלי שכעסתי עלייך" היא סיימה, במבט רושף.

הוא השפיל את מבטו.

"את השתנת... הרבה" הוא לחש, היא זרקה לעברו חיוך מלגלג "חושב?"

"אה, צליל?" הייזל אמרה בשקט, "אפשר הסבר?"

צליל הסתכלה על אלון במבט אדיש "תכירו, אלון, בן 18, הבן האדם הכי מצחיק וחמוד שתפגשו"

היא התחילה להתרחק ואז נעצרה "ופעם, הייתי גאה בזה שהוא אחי הגדול."

----------

הם הלכו למלון קרוב.

אלון קנה גם חדר ממולם, מנסה לדבר עם צליל.

"תגידי" אמר בחיוך ליאו, מנסה להפשיר את האווירה "ממתי יש לך את החרבות האלה?"

צליל חייכה חיוך קטן, היה ברור שעבורה, זה זיכרון טוב "קיבלתי אותם מאמא שלי לגיל שש" היא אמרה בשקט.

ליאן פער את עינייו "למה שהיא תתן לילדה שלא יודעת שהיא חצויה שתי חרבות?" הוא אמר, מבולבל.

צליל חייכה חיוך מנצח "כי הילדה כן ידעה."

ליאו שתק, דבר שלא קורה הרבה "מתי גילית?" הוא שאל בסקרנות צליל הנידה בראשה "אני לא יודעת במדוייק, אבל גדלתי על הידיעה."

ליאו הינהן במעט בילבול.

"תקשיבי, לא משנה מה קרה עם אח שלך, אני לא חושב שאת רוצה לבזבז את ההזדמנות הזאת, מה אם גם הוא ימות,כמו אמא שלך? את תחיי בידיעה שאת לא ניצלת את הזמן שלו איתך? ומה אמא שלך הייתה רוצה?" הוא אמר בשקט.

צליל השתתקה.

"אוקיי" היא אמרה בשקט ויצאה מהחדר.

אחרי שניה היא חזרה "תודה על העצה, ליאו" היא אמרה בשקט, הוא הינהן.

היא הלכה לחדר של אחיה והם דיברו אחרי חצי דקה כבר היה אפשר לשמוע את צליל מצחקקת מהביטחון העצמי המנופח של אלון.

ליאו ניסה לא לפרוץ בצחוק, צליל? מצחקקת? העולם השתגע?

היא נשמעה חמודה ממש עם הציחקוק הזה...

בחיים הוא לא היה עולה על זה שזאת אותה צליל הקופה....

-----------

אלון וצליל נכנסו לחדר של כולם.

למען האמת, ליאו מעט קינא בבחור, היה לו גוף של מתעמל, רזה אבל חזק, וזה בלי לדבר על השיער המתולתל שגרם לו להיראות שובב, העיניים הירוקות, בדיוק כמו של צליל, מהממות, והחיוך הכובש.

הוא רק יכל לנסות לנחש כמה בנות נפלו בפח.

הוא התערב על חמישים.

אחר כך, הוא שאל את צליל, היא הסתכלה עליו כאילו הוא נפל מדרקון, כשהוא חצי בוער, ויש לו ריח של מתים, אבל היא ענתה שבסביבות האלף, כולל הנשים המבוגרות שצרחו לו מהחלונות.

ליאו בחן את צליל, היא הייתה דומה, אבל איכשהו גם ממש שונה מאלון.

היא הייתה נמוכה מאוד, בהשוואה לאלון, שעקף בקצת את גייסון, היא הייתה בעלת פנים עדינים ושברירים, אבל עם אופי קשוח ולא נחמד, בעוד, אלון היה עם פנים חדות וחזקות, בעודו בכלל בן אדם חייכן ומתלהב.

אבל בלי ספק, לפני האחים היה את העיניים המדהימות האלה, הם נראו כמו שתי עלים ירוקים ורעננים שנרטבו מעט מהטל של הבוקר.

ליאו ניער את ראשו, יש דברים חשובים יותר מהכמה העיניים שלהם יפות...

"אז, אתה יודע משהו בנוגע למסע חיפושים שלנו?" שאל ליאו בסקרנות.

אלון הינהן "אתם צריכים ללכת למנהטן" מזווית עינו, ליאו יכל לראות שצליל בולעת רוק.

"היית שם פעם ואת צריכה חוויה מתקנת?" הוא נחש, היא רק רטנה "חוויה מתקנת זה כלום לעומת מה שאני צריכה."

אלון הוציא פתק מהכיס שלו וזרק על השולחן.

"הגיע הזמן שיסבירו לכם קצת יותר..."

----------

היי♥️

מטרה: 190 כוכבים/ הצבעות.

ביי♥️