פרק 10: הפתק האבוד (יום שלישי, תהנו♥️)

"איפה זה יכול להיות?" צליל שאלה ברוגז.

"אולי, זה בגלל שלא ענית לי על השאלה" אמר ליאו בתמימות.

היא חרקה שיניים "אמא שלי לא חיילת, אבל היא הייתה מתאגרפת, מרוצה?" היא שאגה לעברו.

ליאו חייך חיוך מרוצה והוציא מהכיס פתק.

היא זינקה עליו באגרופים שלופים.

הייזל מיהרה להוריד אותה ממנו.

ליאו חייך חיוך רחב, למרות הפנס החדש בעין שמואל שלו והדם שירד לו מהשפה.

"זה היה שווה את זה" הוא הכריז, כשסנטרו התמלא בדם.

פרנק ניענע את ראשו באי אמון "יום אחד אתה עוד תמות מהשטויות האלה שאתה עושה" הוא אמר בשקט, מתאפק לא לחייך.

ליאו זמזם לו בחיוך, מאושר מהפנים העצבניות של צליל.

"קדימה, בואו נראה לאן עכשיו" היא סיננה.

אנבת' שילבה את ידיה "אנחנו לא עושים את זה, עד שאת לא מבקשת סליחה" צליל הביטה בה באי אמון ובכעס.

אנבת' התעקשה "את צודקת שליאו מעצבן, אבל את צריכה לעבוד על זה, לא לתת לשטויות כאלה לעצבן אותך, ליאו תמיד יהיה פה כדי להציק, את צריכה לסלוח ופשוט לא להתעצבן" היא הכריזה.

צליל הביטה בה באי אמון "אם הייתי הבת שלך הייתי בורחת מהבית" היא אמרה בכעס.

"אם אני הייתי אמא שלך הייתי מעמידה אותך ליד הקיר ואוסרת עלייך לזוז, גברת צעירה" אנבת' אמרה בחיקוי קול של מורה.

צליל חרקה שיניים "סליחה" היא זרקה לעבר ליאו, שהינהן, "סלחתי" הוא אמר בחיוך רחב "עם כל זה שזה היה נורא קשה ובהחלט לא הגיע לך, החלטתי להיות שליט נחמד ורחמן, גם לאנשים הטיפשים והקטנים" הוא אמר בחיוך מרוצה.

צליל תקעה בו מבט אדיש והסתובבה לאנבת' "קדימה" היא דחקה בה.

אנבת' פתחה את הפתק.

'אומה, אני מחכה לך, אני יודע, לא אמרתי לך כלום שנים, אבל, מצטלבות דרכינו שוב...

תפגשי אותי ליד הקיר, במקום הכי יפה, שבו שיחקנו הרבה'

הם בהו בפתק.

"אתה בטוח שזה הפתק הנכון וזה לא סתם פתק שמצאת? זה נשמע כמו פתק בין שתי אוהבים" שאלה פייפר את ליאו.

צליל התנשפה "זה לא טעות" היא לחשה בכאב.

"לא" היא לחשה, הדמעות יורדות.

היא ברחה.

------------

הייזל אמרה לאחרים להישאר שם ורדפה אחריה.

בסופו של דבר צליל קרסה על הריצפה רועדת ובוכה.

הייזל חיבקה אותה.

"אני...." התחילה צליל, אבל הייזל השתיקה אותה "זה לא משנה, תתני לזה לצאת" היא אמרה בעדינות.

אחרי חצי שעה, צליל הפסיקה סוף סוף לבכות.

"בואי נחזור לאחרים" היא אמרה בשקט, הייזל הינהנה והן הלכו ביחד.

כשהן הגיעו לשם, כולם שתקו, מחכים להסבר.

צליל הסתכלה על הפתק בזעם.

"זה בטח סתם צירוף מקרים" היא קבעה "צריך להיות פתק אחר" היא אמרה בכעס.

אנבת' הניחה את ידה על כתפה.

"את יודעת, גם אני אהבתי פעם מישהו שלא אהב אותי בחזרה, זה לא בושה" היא אמרה בשקט.

צליל הסתכלה עליה במבט עקום "זה לא מה שאת חושבת" היא העיפה את היד שלה מכתפה.

היא הסתובבה על החוף, מחפשת פתק אחר.

לבסוף היא התייאשה, "תביאי את הפתק" היא פקדה על האנבת', שהרימה גבה, צליל נאנחה "בבקשה" היא רטנה.

אנבת' הגישה לה אותו.

צליל הביטה בו אי אמון, "איך.... אבל..." היא נאנחה.

"את יכולה לנסות להסביר לנו?" שאל בשקט פרנק.

"קוראים לו אלון, ולא, לא התאהבתי בו, בניגוד למה שאת חושבת, אנבת' " צליל אמרה בכעס.

"אבל הוא כן היה חשוב לי, ובסופו של דבר, הוא איכזב אותי," היא אמרה, מתחמקת.

"אני חושבת שנצטרך להגיע למקום הזה, את יודעת איפה הוא?" שאלה פייפר, צליל הינהנה "זה בירושלים, ליד הקיר הכוונה לכותל המערבי, אבל אני לא מתכוונת ללכת לשם, תהנו לבד" היא אמרה, במעט כאב.

הייזל שמה יד על כתפיה "את לא תצטרכי להיות שם, רק תעזרי לנו למצוא את המקום" היא אמרה בעדינות, וצליל הינהנה בהקלה.

"בואו נלך" היא אמרה בשקט.

----------

הם נסעו ברכבת.

"אז..." פרסי קטע את השקט "מאיפה ידעת עלי את זה שקלאריס ניסתה להטביע אותי וזה שהאוטובוס היתפוצץ?" צליל פרצה בצחוק, "זה עדיין מעסיק אותך?" היא שאלה בשעשוע.

"זה פשוט, בביתן ארס אנשים נהנים להזכיר את מה שקלאריס ניסתה לעשות, כי אם לא זה יכול להיות שהיה לוקח לך יותר מידי זמן להבין שאתה בן פוסידון, זה שאתה פוצצת את האסלות עיצבן את קלאריס ואז היא הפילה אותך לאגם בזמן המשחק...." פרסי הרים גבה "והאוטובוס?"

צליל עשתה פרצוף "כשהגעתי למחנה הארלי התקבע עלי, בכל הזדמנות הוא התיישב לידי וחפר לי על כמה ש'ליאו מדהים, וליאו פה וליאו שם' ואחרי שהוא הבין שזה לא מעניין הוא עבר לדבר עלייך" היא רטנה "כל השבוע הייתי צריכה לשים אטמי אוזניים, שום דבר לא עזר." היא אמרה באומללות.

ליאו פרץ בצחוק, לא מאמין.

צליל התעלמה ממנו, והסתכלה על החלון.

הוא קם והתיישב לידה "אפשר הסבר למה את כועסת עלי?" הוא אמר, בטון כאילו נעלב.

צליל נראתה כאילו היא רוצה לרצוח אותו "נתחיל מזה שחשדת בי שאני עם בת היפנוס הזאת, אבל בסדר, התעלמתי, לא התחלתי לריב, אחר כך, אתה הכרחת אותי לספר לך מידע, בניגוד לרצוני, סתם כי בא לך, להמשיך?" היא נהמה.

ליאו השתתק "יודעת מה? על זה שאני התכרחתי אותך לענות על שאלה שלי את יכולה לעשות את זה לי." הוא קבע "ואני יהיה חייב לענות."

צליל משכה בכתפיה, לאחר מחשבה היא שאלה "איפה קליפסו?" הוא כמעט נחנק.

"אין לי מושג" הוא הודה "היא אמרה שהיא רוצה שקט ונעלמה" צליל הינהנה וחזרה להסתכל בחלון.

"למה שאלת את זה?" הוא הסתקרן "אני יודע שאני מדהים, ואת בטח מקנאה בקליפסו, אבל עדיין, לפחות תנסי שזה יהיה פחות שקוף" היא הסתכלה עליו במבט רושף ונראה היה שהיא מתאפקת לא לתת לו כאפה.

"כי ככה בא לי" היא רטנה.

ליאו הרים גבה "נו...?" היא הסתכלה עליו בשיעמום "עיניין אותי לדעת, שמעתי עליה הרבה, ורציתי לשאול אותה כמה שאלות" היא אמרה בסתמיות.

"תגידי" אמר ליאו בתמימות "מי זאת אומה?, ככה היה כתוב בפתק" צליל תקעה בו מבט ולבסוף פלטה "זה השם השני שלי."

היא התעלמה ממנו ומהשאלות שלו וחזרה להביט בחלון, הפעם היא שמה אוזניות, ונגן MP3.

"מה את שומעת?" הוא שאל אותה, כשהוא מושך לה את האוזניות.

היא משכה את האוזניות בחזרה "sit still look pretty" היא זרקה לעברו, ושמה את האוזניות שוב על האוזניות.

(למי שרוצה....)

פתאם היא קמה והלכה לכיוון ניקו וויל "ניקו, אני אשמח להתייעץ איתך על משהו" היא אמרה בקול שקט "לא חובה עכשיו" היא מיהרה להוסיף במבוכה, אבל ניקו הינהן, והלך איתה לחלק שקט יותר של הקרון.

"אני מצטערת שדיברתי אליך מגעיל בהתחלה, פשוט פחדתי..." היא מילמלה, ניקו הינהן שוב "כבר הבנתי למה, זהיתי את זה, אני ינסה לעזור לך כמה שאוכל, אבל, טוב, אני בספק כמה אוכל לעזור לך," הוא אמר, מעט בשקט.

היא נתנה לו חיבוק אסיר תודה, והוא החזיר לה קצת נבוך.

"סליחה" היא מיהרה לומר, נבוכה גם, אבל ניקו חייך, "זה בסדר, אני יעזור לך עם כל הקטע שלי, ואת תעזרי לי להשתחרר" היא הינהנה בחיוך.

-------

היי♥️

על מה לדעתכם דיברו ניקו וצליל? בוואטפד אמורים להיות הרבה מוחות יצירתיים, זה יכול להיות מעניין....

וגם, הבנתי שיש אנשים שמעניין אותם לדעת כמה מילים כל פרק כתוב, אם זה חשוב לכם, לא אכפת לי לכתוב, רק תגידו אם זה משנה או לא...

מטרה: 170 כוכבים/ הצבעות.

ביי♥️