9
פרק 9: בן המים ובת החוכמה
סתם דרך אגב, כשכתבתי את השם של הפרק קלטתי, צליל וליאו, בן האש ובת המים.
אני צוחקת פה כמו משוגעת.
בכל מקרה, חזרה לסיפורינו.
פרסי ישב עם אנבת' בחדר שלו, והם דיברו.
"את יודעת, אני לא יכול פשוט להתעלם מזה" אמר פרסי, מרגיש אשמה על זה שהוא פשוט הפיל את זה עליה.
"אני יודעת, אבל לאבא שלך יש עוד הרבה ילדים לא חצויים, אלא בני אלמוות שיכולים לעזור לו" אנבת' אמרה ברוגז "למה הוא מבקש ממך לבוא לעזור כשהוא יודע שאתה לא יכול להגיד לא?"
פרסי נאנח "אין לו ברירה, אני הבן הכי מלחיץ שלו, כאילו, גם הכי חתיך ומגניב, אבל גם הכי מלחיץ."
אנבת' נתנה לו סטירה קטנה, מחייכת בניגוד לרצונה.
"לצערו, שאר הילדים שלו לא כל כך מלחיצים את המפלצות האלה, ואני לא יעשה כלום חוץ מלבוא, לפי אבא שלי, הם אמורים פשוט לברוח" הוא אמר בפשטות, למרות שלשניהם היה ברור שזה מה שאבא שלו רוצה שיקרה, אבל מציאות וחלום הם דברים שונים.
אנבת' נאנקה.
היא כעסה.
עד שסוף סוף נגמרו לחצויים הבעיות, פרסי נלקח ממנה בשביל מלחמה של אבא שלו.
זה לא קשור בכלל לחצויים! שיבקש מאחד האלים לעזור לו!
אבל זה לא יעזור, הוא חייב...
בצהורים, אחרי שהוא נפרד מכולם, הוא התקרב לחוץ הצפוני של הלונג איילנד.
הוא נכנס באיטיות למים, נותן למכנסים להירטב מגלי הים הרגועים.
לבן אדם רגיל, הים היה נראה רגוע ונעים, אבל פרסי ידע שזאת רק העמדת פנים.
מתחת לפני השטח, המולה ופחד.
הוא רעד למרגש המים הקרים, שהזכירו לו את האיריסנט עם אבא שלו.
משהו הולך לקרות.
משהו גדול.
אבא שלו אמר משהו על מצרים, ושזה קשור לשני מסעות החיפושים הקודמים.
כל מה שהוא הבין בברור, זה שיהיה עוד מסע חיפושים.
הוא גרם לים לפנות לו את הדרך בזה שקרע אותו לשניים, סתם בשביל הכיף.
הוא הרגיש אשמה על זה ששיקר לכולם, אין לאבא שלו לא שום אויב.
לפחות לא ספציפית נגד אבא שלו.
אבל הכי הרבה אשמה, הוא הרגיש על זה שגרם לאנבת' להירגע, גם אם לא הרבה.
היא צריכה להתכונן, כדי להגן על עצמה! פרסי רצה לצרוח לאבא שלו.
אבל פוסידון ידע שאסור שאף אחד ידע על זה.
זה שהוא סיפר לפרסי בכלל נס.
פרסאוס נעצר באמצע, הים עדיין עומד בצצדים, מחכה לפקודתו.
לפתע הופיע מולו אביו, בחיוך רחב, עם הרבה קמטים מסביב.
הוא נראה עייף.
"היי אבא" פרסי אמר, מרגיש אי שקט.
פוסידון הרחיב את חיוכו, מנסה לשדר לבנו רוגע, ומושך אותו לחיבוק.
אחרי שהתנתקו, פרסי פתח את פיו "אני רוצה הסבר" הוא אמר בשקט.
פוסידון נאנח, הבן שלו נראה רציני מידי, זה מלחיץ.
"אני לא אמור לספר לך" הוא נאנח "סיפרתי לך כי רציתי שיהיה מישהו אחד מוכן במחנה החצויים, שיוכל להסביר כשזה יקרה, אבל גם פה אני מוגבל."
"טוב, אז כנראה שזה הופך לשניים" נשמע מאחורי פרסי קול.
הוא הסתובב, מופתע לראות את החברה שלו "לא באמת חשבת שאני אאמין שאבא שלך רוצה שתבריח מפלצות, נכון?" אנבת' שואלת בקלילות, מתקרבת אליהם.
פרסי מצמץ "אז עקבת אחרי?? זה מסוכן-" "שקט בן" פוסידון היסה אותו "היא כבר יודעת ואין לנו מה לעשות, אולי היא אפילו תוכל לעזור"
פרסי נאנח "אוקיי, מה עושים?" אנבת' הסתכלה על פוסידון, מחכה לתשובה.
אל הים חייך בעצב "הולכים לנסות לשרוד."
-----------
אדריטו ישב ובהה בתקרה.
"חמוד? אפשר עזרה?" נשמעה צעקה מחוץ לחדרו, ואדריטו מיהר לבדוק איזה מאמאות שלו צריכות עזרה.
אתם מכירים את זה שיש לכם אמא, אבל היא חונקת אותכם מאהבה ולפעמים זה לא נעים? אז תחשבו איך זה כשיש לך תשע כאלה.
כן, לאדריטו היו תשע אמהות.
הוא היה שמח להגיד שהוא כבר רגיל לתגובות, אבל למען האמת לא יצא לו לדבר עם זרים שלא מכירים את המצב.
"או, הנה אתה, חמוד, תוכל לעזור לי עם הטלסקופ?" אימו אוריאנה ישבה על שרפרף וניסתה להעמיד את הטלסקופ הישן שכל הזמן נפל.
אדריטו ציחקק, וניגש להחזיק לה את הטלסקופ, בזמן שהיא הסתכלה דרכו בעיניין, כאילו השמיים הספיקו להשתנות בחמש הדקות האחרונות.
"או, אדריטו, לא למדת מטעויות? תשים לה משהו מתחת! היא תחזיק אותך פה שנים! ותרקב למוות!" אימו מלפונה נכנסה בבעתה "חבל עלייך."
אדריטו הניד בראשו בחיוך "אוקיי מאמא, אני ישים פה ספרים, רק תרגעי בבקשה."
הוא מיהר לשים לברוח מהחדר.
"אדריטו! או, טוב לראות אותך! תוכל להוציא לי את החרב מהבטן?" אימו קליאו נכנסה באנחה "תאליה עוד פעם ניסתה לתת לי לשחק את הנבל, בלי להזהיר אותי שהוא נדקר בבטן, אני מעדיפה לחזור לספרים שלי."
אדירטו חייך חיוך סבלני "אוקיי מאמא, אבל, מאמא, אפשר שאלה? כולכן כל כך ממהרות ואני לא מספיק אף פעם לשאול שאלות!."
קליאו הנהנה, מתיישבת על הספה ומסמנת לבנה להתיישב גם.
"מה רצית לשאול?" היא חייכה לעברו.
"אמ... זה יקח קצת זמן" הוא הזהיר אותה, גורם לה להאנח "נו, אדירטו, דיברנו על זה, אני לא יכולה לדבר הרבה זמן, אני מפספסת ככה היסטוריה."
"אבל מאמא! את יודעת את כל היסטוריה בעל פה, וכל עוד אין מלחמה, אין מה לזכור ולהפוך להיסטוריה" אדירטו ניסה להרגיע את אימו.
קליאו פערה את עינייה באי אמון "מה? אדירטו מותק, לא למדת ממני כלום? כל דבר הוא היסטוריה! גם זה שהמישכת שיניים האהובה על אליזבת היא מנתה אבל כזאת בצבע ורוד!."
אדירטו ידע שאין למה להמשיך את הריב חסר הפואטנה הזה.
"טוב, את יודעת מי כן פנויה? אני צריך תשובות" הוא ביקש.
נימאס לו להיות הילד הטוב שמקשיב ומציית לאמהות שלו בלי שאלות, שבוע שעבר היה היום הולדת השמונה עשרה שלו, מגיע לו תשובות!.
"אני מניחה שתאליה פנויה" קליאו הירהרה, לפני ששוב נעלמה לתוך הרי ספריה.
אדירטו חייך בסיפוק, אם יש אמא שכיף לקבל ממנה תשובות, זאת ללא ספק הייתה תאליה, מוזת הקומדיה.
כן, אמהותיו היו תשעת המוזות.
תאליה, מוזת הקומדיה.
קליאו, מוזת ההיסטוריה.
אוטרפה, מוזת הנגינה בחליל, מוזיקה, ושירה לירית.
קאליופה, מוזת השירה האפית.
אראטו, מוזת שירי האהבה.
מלפומנה, מוזת הטרגדיה.
פוליהימניה, מוזת שירי התהילה לאלים.
טרפסיכורה, מוזת המחול.
אוראניה, מוזת האסטרונמיה, אסטרולוגיה, ומדעים.
אדירטו רץ לכיוונו אמו תאליה.
"היי חמוד, מה קורה?" היא שאלה בעליזות, בעודה מתעסקת בתחפושות לאחד ההצגות שלה.
"בסדר מאמא, אפשר לשאול דברים?" הוא ביקש, והאמא המופתעת הנהנה.
אדירטו התיישב על הבמה הענקית של אימו האלה.
"איך יכול להיות שאין לי אבא?" הוא פתח בשאלה די פשוטה.
תאליה חייכה חיוך גאה "אנחנו אלות, אנחנו כל יכולות, זה לא כזה קשה בשבילנו."
אדירטו הנהן, היה לו ברור שהוא לא יקבל תשובה נורמלית "והעיניין שאני חצוי למרות שכולכן אלות?."
הניצוץ השובבי בעינייה נעלם, כאילו היא נזכרה במשהו עצוב, או רציני.
"זה עוד לא הזמן" היא נאנחה "עוד שבוע, והכל יהיה ברור, אני מבטיחה."
-----------
הייייי
בייייי
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top