פרק 5: יום רגיל לחלוטין

צליל שכבה על המיטה שלה, קוראת את אחד היומנים הישנים שלה.

למי שלא כותב יומן, בחיים לא תבין את הסיפוק שבקריאת יומן שכתבת לפני שנים.

אני התחלתי לכתוב בכיתה א', זה פשוט קורע.

סליחה, סליחה, אני חוזרת לנושא...

היא אכלה תפוח, ובדיוק כמוני, היא כבר חצי שעה על אותו תפוח מסכן.

למרות שבתפוחים אני ממש מהירה, אני מתה על תפוחים....

בכל מקרה, היא אכלה, וקוראת את הקטע האהוב עליה.

כאילו, הקטע האהוב לקריאה, להיות בסיטואציה לא היה כל כך כיף....

'היום, 23/8, חודש אחרי היום הולדת שלי,

אני די מתלבטת מה אני אמורה לחשוב על זה.

מצד אחד, אני עצובה, לא היה לי יום הולדת נורמלי כמו כל ילד או ילדה בת 13.

מצד שני, עברתי משהו בגלל הרצח של דיימון והמוות של מאיה.

התחזקתי.

למדתי.

כן, גם נשברתי, אבל אי אפשר ללכת קדימה בלי ליפול! "אדם שמעולם לא עשה טעות הוא אדם שמעולם לא ניסה משהו חדש" לא כך אמר איינשטיין? הוא צודק, זאת רק נותן לי אפשרות לבנות את עצמי ולהתקדם, אסור לי לתת לזה לישבור אותי!

יש רק בעיה אחת.

זה הרבה יותר קל על הדף מאשר במציאות.

אני ממשיכה לעשות את כל הפשעים האלה, כבר לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה מרוב גועל.

לפני יום, איזשהי מוכרת אמרה לי להסתכל על המראה, ואז החמיאה לי שאני ממש יפה.

כל מה שאני יכולתי לראות היה את כל האנשים שהרסתי את עבודתם, גרמתי שיפטרו אותם, ועשיתי להם את הגיהנום.

כמובן ששום דבר לא היה בכוונה, אבל זה לא משנה את התוצאות!

בכל פריצה לבנק, בכל הריסה של מישהו אחר, האחראים של המקום מחפשים את מי להאשים.

בגללי, האנשים האלה איבדו את העבודות שלהם.

הם בגללי ברחובות!

אני מוצאת את עצמי בוכה כל הזמן, מבפנים ומבחוץ.

יכול להיות שבגלל זה לא היה להם כסף להאכיל את התינוק, והוא מת.

אני עושה כמיטב יכולתי לפצות על זה.

אני מחפשת בעזרת הקשרים שלי את האנשים האלה, שבגללי הם סובלים, ונותנת להם בסתר כמויות של כסף.

אבל אני יודעת שזה לא מספיק.

להרוס לאנשים את החיים ואז לטעון שנתתי להם כסף בתמורה, זה לא בסדר.

אני עושה כמיטב יכולתי להעביר את הזעם שלי בדרך אחרת.

התחלתי ללכת לזירות קרב, להתאגרף.

התחלתי להירגע קצת, אבל בשניה שנגמר הקרב זה היה חוזר.

אני כבר לא יודעת מה לעשות.

כל לילה אני מוצאת את עצמי לובשת את החליפה, והולכת לעשות עוד פשע.

אני מרגישה מחנק.

כאילו הכל סוגר עלי.

אי יכולת לברוח.

ניסיתי כבר להתאבד, לצערי, תמיד מצאו אותי אנשים שניסו לעזור לי (בשיא טימטומם...) הם היו בטוחים שזה היה ניסיון רצח, ולא התאבדות.

כמובן שלא סיפרתי את האמת.

אני פשוט לא מסוגלת יותר.

אנשים רואים רק את מה שהם רוצים לראות.

אנשים רואים ילדה מופרסמת, ישר הם בטוחים שיש לה חיים קלים, ושכדי להתחנף.

אנשים רואים ילדה עצבנית, שיודעת להילחם ממש טוב, והם בטוחים שאין לה רגשות, וכדי להתנהג אליה כמו לחייל, שבסופו של דבר גם יחליפו.

אני שונאת את מי שהמציא את האלכוהל.

זה כל כך מנחם ואם זאת כל כך מגעיל.

אם מישהו רוצה להקיא, ממליצה לך על זה.

רק הריח גורם לי לרצות לזרוק את הבקבוק מהחלון.

אבל אם זאת, אני יודעת שזה הדבר היחיד שיגרום לי להפסיק לחשוב על הדברים האלה.

אז אני סותמת את האף ושותה.

איכ, למזלי, אני משתכרת בקלות, אז חצי כוס, וזהו.

אני כבר רגילה לזה, אני נעולה בחדר כשאני משתכרת, כל דבר מסוכן אפילו לא קרוב לשם, הטלפון שאין בו מיקום, בשביל שהוא יהיה נגד מפלצות,  בסלון.

כל הזמן הזה אני קוראת, ומציירת.

מדהים כמה האלכהול משפיע עלי כשזה מגיע לציורים.

אני מציירת דברים שלא חשבתי בכלל שאני חושבת עליהם.

כמובן שאני לא מציירת מדהים, אבל עדיין, מי היה חושב שזה מה שיש לי בחלק הרדום של הראש?

אני קוראת, צוחקת מאותם בדיחות מטופשות בספרים.

אני צורחת כמו ילדה קטנה כשאני משחקת בחבל ונופלת.

זה סוג של אפשרות לחזור לתקופה של הילדות התמימה, בלי לסבול מהשמצות וקללות.

אני זוכרת שתמיד תיהיתי את מי אני יראה כשאני יפגש את נמסיס.

נכון, אפרודיטה הייתה דוחה, מאוד דוחה, אבל אני גם חייבת לה תודה.

אני מי שאני בזכות הצרות שהיא עשתה לי.

בין אפרודיטה, יש עוד שני אנשים.

אחד מהם, קראו לו יותם.

הוא היה איתי בגן.

אני לא עולם לא אשכח את השיר שהוא המציא עם הילדים בגן.

'לילי לילי המפגרת, כל היום היא רק חופרת,

לקבור באדמה אותה, ובחילה עתה!'

(הערת הכותבת- רק אני רואה שהוא קרא לה לילי בתור שם חיבה? כאילו, צליל, הוריד את הצ', והוסיף י'....)

אמא שלו אמרה באותו יום שהיא שמעה את השיר שהילד שלה ממש מוכשר, שהוא יודע לחרוז ככה.

אני יודעת שאין לי מה לשים על השיר המטומטם, אבל אם לא הוא, יכול להיות שבכלל לא היו צוחקים עלי! הוא התחיל הכל!

הבן אדם השני, הייתה ילדה.

קראו לה אביב.

היא צחקה עלי בכל הזדמנות.

כל שניה שטעיתי, או לא הייתי מרוכזת, היא הייתה צוחקת ואומרת שאפשר פשוט לשלוח אותי לבית ספר למפגרים וזהו.

היא הייתה מנסה להשפיל אותי בכל הזדמנות.

מכירים את הסיפורים האלה על הילד שהציקו לו ומשכו לו את המכנסיים?

בדיוק ככה.

היא עשתה לי את זה מול כל בית ספר.

הייתי בת 7, כל כך נפגעתי.

כל כך נפגעתי, שלא הצלחתי אפילו לכתוב את זה ביומן של אותו זמן.

זה האיזכור היחיד של המקרה ההוא ביומנים שלי.

אפילו עכשיו, כשאני כותבת את זה פה, אני מרגישה את הדמעות חונקות אותי.

אני יודעת, זה מטומטם, אני אפילו לא יכולה להזכר בשם שלה בלי להיזכר בכל הרגשות שהיו לי באותה תקופה.

כל כך הרבה שינאה.

הייתי חולמת בלילות שאני מרביצה לה, שאני גורמת לה להתנצל, שאני מוציאה אותה טיפשה, ומביכה אותה בדיוק כמו שהיא עשתה לי.

אבל לא יכולתי.

הייתי חלשה מדי.

זאת הסיבה, שאני לא רוצה להפסיק עם הצרות בלב שלם.

אני שמחה קצת שהצלחתי ללמוד להחזיר.

הבעיה, שאני מחזירה ליצור הלא נכון.

אני כל כך רוצה שיהיה לי אפשרות להחזיר לשלושתם.

למרות שבטח יותם ואביב סתם היו שני טיפשים, ושהם עכשיו מצטערים על זה.

אבל זה לא ישנה שהם עשו את הדברים האלה.

למרות שאולי אני יוותר ליותם המטומטם, בכל זאת, הוא היה חשופית חסרת עמוד שידרה, שמצא פתאם אהדה כשהוא פירסם שיר מטומטם על ילדה בגן...

והיא הייתה סתם קנאית טיפשה, שחיפשה דרך להראות שהיא הכי טובה, מה שלא עבד לה.

אפילו ילדים ממש מגעילים אמרו לה שהיא עברה כל גבול עם ההצקות שלה.

אוף, אני נקרעת עם כל כך הרבה דברים שחשובים לי.

להילחם.

לוותר.

לעזור.

לפגוע.

לתת.

לקחת.'

צליל סגרה את היומן.

כן, זאת הייתה תקופה נוראית.

אבל זה רק מראה עד איפה היא הגיעה, כשהיא מתחילה מתחתית, מהמקום של הפושעים.

לאן היא הגיעה.

היא חייכה בסיפוק.

היא כוכבת בין לאומית מפורסמת. 

היא הצליחה לעזור לבית יתומים שהיא הקימה עם ג'ק. 

היא למדה להילחם על מה שחשוב לה.

אמא הייתה גאה בה עכשיו.

צליל ציחקקה, מנסה לדמיין מה מלי הייתה אומרת לה אם היא הייתה רואה אותה בתקופות הקשות.

"נו נו נו!" היא הייתה מנופפת באצבעתה "את צריכה לאכול עוד עוגיות, זה יכניס לך הגיון לראש!"

-----------------------

הייי, 

(בבקשה תתיגו אנשים לתחרות ציור! אחרת אני יבטל אותה 😢)

אתם מכירים את @Bambi_Kholin? ושהיא עשתה ספר אתגרים? אז אני עשיתי ספר עם תשובות של האתגרים.

קוראים לספר "תשובות לאתגרי כתיבה"

תלכו בהזדמנות לפרק 3-עצב.

אתם תראו שם משהו מאודדדד מוכר 😂😂😂 

למרות ששיניתי קצת מאז, לכן זה לא בדיוק אותו דבר, ויש דברים לא כל כך נכונים...

ביייי