פרק 21: מחנה החצויים

פוקס שכב במיטה בביתן הרמס, מרגיש לא בנוח שאחותו לא יכלה לישון באותו אזור כמוהו.

מחשבות לא הפסיקו לכרסם את ראשו.

הוא התקדם באיטיות לכיון האזור המשותף של ביתן הרמס, מקווה שאחותו תצא מאזור של הבנות.

פוקס מיצמץ בהפתעה כשראה את אחותו ישנה על הספה, כשזרזיף של רוק נוזל מפיה הפתוח.

הוא חייך חיוך קטן כשראה את ראשה מושען על החלון.

סרינה נורא אהבה את השמיים בלילה, לא פעם היא ברחה מהבית, והוא היה מוצא אותה באזור ריק מבניניים גבוהים, בוהה בשמיים ומחכה שיעלה הלילה על ניו יורק.

הוא התיישב לידה, מסתכל על פניה הקטנות והילדותיות.

פוקס נאנח בשקט, עצוב.

נערה אחת עם שיער בלונדיני, שאמרה ששמה הוא אנבת' צייס', אמרה לו שלמרות שאחותו לא חצוייה, הריח דבוק בה חזק מידי.

הריח שלו- ריח החצויים שלו- דבק באחותו הקטנה חזק, אנבת' הסבירה שכנראה היא גם לא ירד.

אז היא תסבול ממפלצות למרות שהיא לא חצוייה בכלל.

פוקס כבש יבבה.

זה כל כך לא הוגן!.

הוא שיחק בשערה של אחותו בעדינות, מתחיל לעשות את קוקיות כמו שעשה לה כשהייתה קטנה.

לא משנה בת כמה היא תיהיה, בשבילו, סרינה תמיד תיהיה הילדה בת החמש שהפכה שולחן על הגננת שלה כשחשבה שהיא מפלצת.

מצחיק איך החוסר טאקט והזהירות של סרינה כל כך חמודים.

הוא חייך אליה חיוך קטן, תוהה אם הוא צריך להיות מודאג ממי ההורה האלוהי שלו.

הוא החליט שזה משתנה, ואין תשובה קבועה.

הוא נאנח והסתכל על התקרה.

שחור השיער לקח נשימה עמוקה, והוציא עיפרון ופנקס.

בתור עיתונאי הוא הסתובב בכל מקום עם כלי כתיבה קטנים, לכל מקרה.

הוא התחיל לכתוב בכתב מחובר ומסודר להפליא את הבעיות בניסיון לסדר אותן במוחו.

פוקס העביר את מבטו על המשפטים, מתקן טעויות ומסמן את הדברים הדחופים.

הסדר והאירגון הרגיעו אותו, והוא הרגיש יותר 'נקי' בראש.

הוא חייך, מתחיל להעביר בראשו את המשפטים האהובים עליו.

"מציאות היא אשליה בלבד, אך אחת תמידית." אלברט איינשטיין.

הוא היה בן אדם מוזר מאוד, אבל גאון מבריק, ואם אני מבינה אותו נכון, הוא מתכוון שלמציאות אין משמעות, ואתה צריך להיות מרוכז בדברים החשובים, ולא באשליה.

"זה לא אומר לי כלום. אין לי דעה על כך, ולא אכפת לי." פבלו פיקאסו.

הוא אמר את זה על הנחיתה על הירח, וזה מצחיק כמה שזה נכון.

"אנשים אומרים שמוטיבציה לא מחזיקה הרבה זמן. גם מקלחת לא, לכן אנו ממליצים אותה על בסיס יומי." זיג זיגלר.

לא צריך יותר מכמה פעמים בהם אתה עומד מול המראה ומחייך, כאומר לכל העולם 'קפצו לי בזיגזג.'

"הדבר היחידי שמדען מוכרח לדעת זה מיקומה של הספריה הקרובה." אלברט אינשטיין.

באמת צריך להסביר?.

"כשהם אומרים לך שאתה לא יכול, הם מראים לך את הגבולות שלהם, לא שלך." קווין קינו.

זה כל כך נכון שזה מפחיד, אנשים מזלזלים באנשים ואומרים להם שהם לא מסוגלים כי הם מפחדים שלא רק הם לא מסוגלים לזה.

"לצערי אין לי הזכות להימנות על גזע נאצל זה." פבלו פיקאסו.

הוא אמר את זה על היהודים, ופוקס אומנם לא כזה, אבל עצם זה שהוא אמר את זה לגרמני נאצי בלי לפחד כבר גורם תחושת בהתפעלות.

"לא נכשלתי, הצלחתי למצוא 10,000 דרכים איך זה לא עובד." תומס אדיסון.

טוב, לפוקס לא היה מספיק ניסיון כדי לומר שזה נכון, אבל עובדה שבסוף תומס אדיסון הצליח, אז הוא מאמין לו.

"האמיצים אולי לא יחיו לנצח, אבל הזהירים לא חיים בכלל." ריצ'רד ברנדסון.

הוא אהב את המשפט הזה שהזכיר לו את סרינה, אבל לצערו, הוא היה זהיר מאוד, והוא בהחלט הבין על מה המשפט דיבר, אי אפשר לחיות נורמלי, אתה כל הזמן דרוך.

"אם אתה לא יכול, אז אתה חייב, ואם אתה חייב אתה יכול, זה מה שנקרא להעלות את הסטנדרטים." טוני רובינס.

במילים אחרות, לא לוותר לעצמך על כלום, גם כשזה נראה מחוץ להישג ידך.

"עדיף לגמגם בקול רם, מאשר לדבר רהוט במחשבות."  שחר כהן.

וואו, זה נראה כאילו המשפט הומצא בשבילו, לפחות הוא לא ביישן כמו שהיה פעם...

"ברגע שאדם הציב לעצמו מטרות וכתב אותן, הוא הגדיל את אחוזי ההצלחה שלו פי 10." בראין טרייסי.

זאת הסיבה שהוא תמיד כותב לעצמו דברים, זה נותן לו תחושה שהוא כבר מתחיל לעשות משהו. 

"העתיד שייך לאלו שמאמינים ביופי של החלומות שלהם." אלנור רוזוולט. 
חלומות הן הפרשה של המוח, ואם המוח הוציא את הדבר הזה כנראה שהוא לא סתם.

"אמי אמרה לי: 'אם תגדל להיות חייל, תהפוך לגנרל. אם תגדל להיות נזיר, תהפוך לאפיפיור'. במקום זאת, גדלתי להיות צייר והפכתי לפיקאסו." פבלו פיקאסו.

כל עוד אתה עושה את הכי טוב שלך, אתה הכי טוב.

הוא סגר את הפנקס, ממצמץ בעייפות.

זה תמיד עובד.

הוא נשען אחורה על הספה, נרדם באיטיות כשהמחשבה היחידה במחשבתו הייתה משפט, שכשנזכר בו בבוקר התחבט בו בבילבול.

'Følg signalet, sønn, mor er stolt av deg.'

הקול הנשי הידהד בראשו, כשקולה נשמע רגוע ועליז, כאילו היא מסבירה לילד קטן את תורת היחסות, ולא באמת מצפה שיבין.

'עקוב אחר האות, בן, אמא גאה בך'.

הוא תהה ממתי הוא מבין נורווגית.

----------------

סרינה התעוררה מוקדם, מקווה שתספיק לראות את הזריחה ותפרד לשלום מהלילה.

היא רצה לאגם, לבושה בפיגמה.

השמש הציצה טיפה מעל קו האופק.

הקואלה הקטנה חייכה, ממהרת לטפס על עץ ולהסתכל על השמיים הכהים.

"לילה  טוב, לילה, שינה מתוקה" היא צייצה "אני אתגעגע אלייך, שינה ערבה" היא ניסתה לומר נכון את המילה המוזרה שפוקס לימד אותה.

סרינה האזינה לתשובה של לילה.

הרוח שרקה בשקט, וכמה ינשופים שהלכו לישון פלטו קולות חלושים.

היא חייכה, מהנהנת "תאספי כוחות מחודשים, מחר יהיה לילה טוב כמו תמיד."

"אל מי את מדברת?" היא שמעה קול נמוך מתחת לעץ.

היא מיהרה לקפוץ למטה, מסתכלת על הבחור הגבוה שהסתכל על הילדה המשונה בסקרנות.

"אל לילה, היא הולכת לישון" סרינה אמרה בעליזות, והבחור חייך "או, את הילדה ההיא שהגיעה אתמול למחנה, נכון? גם אני די חדש, אדריטו."

"נעים מאוד אדירטו, אני סרינה" היא אמרה בעליזות, כמעט נופלת אחורה מרוב שהרימה את ראשה אליו.

הוא חייך אליה בחביבות "בת כמה את?" הוא התיישב על הריצפה, אין לו משהו לעשות, אז לפחות שיכיר בנתיים אותה, מי יודע, אולי היא תוכל לעזור לו עם הבעיה שלו.

"אחד עשרה" היא שמה את ידייה הקטנות על מותניה הגאווה "או, באמת?" הוא חייך "מתי היה לך יום הולדת?."

"בחמש בספטמבר, יום האיחורים הבין לאומי" היא אמרה בגאווה.

אדירטו התפוצץ מצחוק בחוסר שליטה "מה?."

"יש יום כזה" הקטנה התעקשה "בדקתי באינטרנט."

"אני מאמין לך" הוא ציחקק, מוחא דמעות צחוק.

"יופי!" היא חייכה חיוך ענקי "לא קר לך בפיגמה?" הוא שאל בחביבות, והיא הסתכלה על עצמה בתמיהה.

"לא" היא קבעה "אני בסדר, אבל, יש לי שאלה חשובה" פניה הרצינו.

"כן?" אדירטו חייך, מסתכל על הילדה שבקושי הגיעה לו לאמצע הבטן.

"אתה אוהב לקרוא ספרים?" היא שאלה בתהלהבות.

הוא צחק "תמיד."

-----

הייי

אני מרגישה פתטית כשאני מבקשת את זה, אבל בבקשה תגיבו לסיפור, כבר בקושי יש לי מוטיבציה, וזה הדבר היחיד שמעודד אותי לחזור לכתוב.

הפרק הבא יעלה ב365

ביייי