פרק 19: יער העבות

(קודם כל, דבר חשוב, יש לכם שתי אפשרויות, או שאעלה את כל הפרקים שכבר כתבתי, ולא אמשיך יותר את הספר, או להמשיך עם פרק פעם במאה שנה.)

סרינה רצה יחפה בקרחת היער, מצחקקת.

היא ניסתה לא ללכלך את השמלה הלבנה הקצרה שפוקס הביא לה.

סרינה מאוד אהבה אותה כי היא הייתה 'מסתובבת.'

ראו שפוקס בחר אותה במיוחד לסרינה, לא היו לשמלה שרוולים, והיא הגיעה לה קצת מעל הברך, כדי שלא תפריע לה לטפס ולשחק, ופרח קטן אדום ומזויף הוצמד לאוזר החזה של השמלה שלה.

היא טיפסה כמו קואלה קטנה על אחד העצים, מחפשת ענפים 'מיוחדים'.

גופה שהיה עדיין יותר של ילדה מאשר של נערה נצמד לענף חום שהיה מעוקל בצורה מיוחדת, לטעמה של סרינה.

שערה החום הארוך הסתיר לה את שדה ראייה אחרי שזז לפניה בגלל הרוח, אבל היא המשיכה לצווח בהתלהבות.

היא נידנדה את עצמה לצדדים, מנסה לגרום לענף הגדול אליו נתלתה ליפול לאדמה, כדי שתוכל לבנות ממנו משהו.

אחרי חמש דקות היא התייאשה, והמשיכה לטפס בהתלהבות לצמרת הגבוהה.

היא ירדה למטה רק כדי לקחת בוץ ללכלך את הפרצוף שלה, ושכחה מה תיכננה לעשות.

"אני הנינג'ה השחורה!" היא שאגה, מקפצת מעץ לעץ בהתלהבות.

"אני מפחידה! אני מלכת הגיהנום! אני מקריפת הרוצחים! מורת הפסיכופטים!" היא המשיכה לצרוח בהנאה.

היא קפצה לריצפה ועשתה ריקוד קטן ומוזר.

"פיו! פיו פיו!" היא עשתה את עצמה יורה עם ענף עבה וקצר שמצאה, מחייכת חיוך ענקי ונלהב.

"השדים הכי גדולים מתרפסים אלי" היא התענגה על המילה המוזרה שפוקס ניסה ללמד אותה "אודין מלך האלים מתחנן אלי לרחמים!."

דרך אגב, היא מכירה אותו רק כי היא מאוד אוהבת את הסרטים על ת'ור.

ובעיקר את ספדיי, הכי את ספיידי.

ככה היא קוראת לספיידרמן...

לפעמים היא נעמדת מול המראה ומתחילה לצעוק משפטים שלו ועושה חיקויים נלהבים שלו.

סליחה... חזרה לסיפור.

"כל מי שרואה אותי בורח בצרחות!" היא המשיכה לצעוק בגאווה "אפילו החתולה של מורגן!."

"את לא נראת כזאת מפחידה" נישמע קול נמוך צוחק "אפילו מאוד חמודה."

"אה? מי נראה לך שאתה? חוצפן! שלא תעז לקרוא לי ככה! היחיד שמותר לו לקרוא לי ככה זה אח שלי!" היא שאלה בקול רגוז, ניתלת מהענף ומחפשת את מקור הקול.

"אפשר לומר שאני כמוך" הקול ציחקק בקול לחששני.

הקואלה הקטנה קפצה לאדמה הקשה, סקרנית "מה הכוונה כמוני? ילדה? צבוע אהוב אדום דם? בת 11?."

הקול צחק "אני נשמע כמו ילדה בת 11?" הוא שואל בשעשוע "לא. לא... אני התכוונתי שאני כמוך, שנינו רוצים לשלוט על הכל, ושכולם יקשיבו לנו, וכן, גם הצבע האהוב עלי זה אדום דם."

"אני לא רוצה שכולם יקשיבו לי" היא גירדה בראשה "כיף לריב עם אנשים על דברים."

היה אפשר לשמוע שהקול מחייך "כןכן, לזה אני מתכוון" הוא אמר בנעימות.

"צא מהמחבוא, יא פחדן! יא מטומטם! יא עוד קללות גסות שפוקס לא מרשה לי לומר!" סרינה צעקה, והרימה ענף גדול להגנה.

הקול ציחקק "דווקא נראה שאת זאת שמפחדת."

"אני לא מפחדת משום דבר!" הילדה הקטנה אמרה בגאווה.

היא הניפה את הענף על גבה הקטן כאילו הוא גרזן, מתקדמת בצעדים מוזרים כשרגליה פשוקות מידי שאמורים להיות מאיימים.

"הו, צריך ללכת ילדתי, אבל אנחנו עוד ניפגש" הקול נישמע חביב והשתתק בבת אחת.

"היי! עדיין לא הספקתי להרביץ לך!" הילדה קראה בזעם, מחפשת את הקול ללא הצלחה.

"מה אני עשיתי רע?' נשמע קול מוכר ומעט משועשע.

"פוקסססס" סרינה קפצה עליו בחיבוק "סתם, היה פה איזה מישהו, לא יודעת מי, ולא ראיתי אותו, והוא נעלם, פוף! והוא מעצבן אותי! מאוד אפילו!."

פוקס חיבק את אחותו הקטנה בדאגה, מחליט בליבו לא לעזוב את אחותו לבד בזמן הקרוב "הוא עשה משהו?."

סרינה הנידה בראשה "רק דיבר דברים משעממיםםם."

האח הגדול נאנח בהקלה, מחבק אותה חזק ומנשק את ראשה.

היא חייכה חיוך רחב, לא מבינה מה קרה שהוא חטף התקף דאגה, ומחצה אותו בחיבוק.

"בואי נחזור לבית מלון" הוא ביקש בשקט, בוחן את המקום במבטו.

הילדה הינהנה בהתלהבות "נוכל לאכול פופקורן? אני אוהבת פופקורן!" היא צהלה, גורמת לפוקס לחייך חיוך קטן "אוקיי, אבל בתנאי שאת מתנהגת יפה ולא עושה בלאגן היום" הוא לחץ קלות על אפה, יודע שהיא אוהבת שועשים לה את זה ושואגת מצחוק.

"תסמוך עלי קפטן!" היא צייצה, מצדיעה לו ומנסה לעשות פרצוף רציני.

פוקס צחק, מרים אותה בשק קמח ומתחיל ללכת לכיוון המלון.

"פנו דרך! המפחידה מגיעה!" היא צווחה בהתרגשות, מנדנדת את רגליה וטופחת על ראשו של פוקס כאילו הוא תוף.

הוא ציחקק, מגביר את קצב צעדיו.

הם עברו ברחוב, וקבוצה של נערות עמדו שם.

פוקס נתקף צורך לברוח, אבל זאת הייתה הדרך היחידה למלון, אז הוא המשיך כאילו כלום.

"הו, פוקסי, בוא נלך לגן משחקים במקום!" סרינה התחילה לבקש, נלהבת.

"זאת אחותך?" ניגשה אחת הבחורות, שהייתה די יפה וחייכה חיוך חמוד שגרם לסרינה לעקם את אפה.

פוקס הינהן במבוכה.

"אתם גרים קרוב?" היא התחילה לשחק בשערה, מחייכת חיוך רחב, ושחור השיער התחיל לנוע באי נוחיות "לא" סרינה ענתה במקומו, מסתכלת על הנערה במבט עקום.

"לא שאלתי אותך" הנערה ציחקקה צחוק מטופש, ממשיכה להסתכל על פוקס שבלע רוק והתחיל לסגת.

"את נראת טיפשה מידי מכדי שאדבר איתך" הנערה חייכה אליה כאילו היא לא אמרה עכשיו משהו מעליב.

"ואת יפה להקיא, אז?" סרינה אמרה בעליזות מזוייפת, יורקת על שמלה התכלת וממהרת למשוך את אחיה הנבוך לכיון המלון.

"משהו היה מוזר בבחורות האלה" הוא מילמל, בוהה בנקודה לא ברורה באוויר.

"רק אחת מהם דיברה, איך אתה יכול לומר שככה כולן?" סרינה שאלה, עצבנית על הנערה וסקרנית לגבי המשפט של פוקס.

"לאלא, הן... נראו מוזר" הוא מיצמץ, ממהר להתמקד בללכת למלון.

"צודק" סרינה הסכימה "הן היו יפות להחריד."

הוא צחק, מניד בראשו ואז החליט לוותר על ההסבר ופשוט נכנס למלון.

ואז הוא שם לב "איפה הנעליים שלך?."

"ביער" היא אמרה כאילו זה ברור מאליו.

הוא נתן לעצמו מכה בראשו.

"בואי, נלך לראות אם נמצא אותן" הוא ציחקק, זה כל כך אחותו לשכוח נעלים באמצע מקום בחוץ...

הם יצאו שוב לרחוב, והפעם, במקום שנערה אחת תתקרב אליהם, כולן הלכו בצעדים מתואמים.

הדבר היחיד שסרינה בעלת הבעיות קשב וריכוז שמה לב אליו הוא שהן צלעו.

כולן.

ללא יוצא מן הכלל.

"עצרו" הנערה שדיברה איתן מקודם צעקה, והיא כבר לא חייכה.

בבת אחת האשליה ירדה, והאחים עמדו מול נערות מוזרות, עם רגל אחת ממתכת ורגל שניה שעירה עם פרסה.

"תראו תראו" הנערה צחקה "מצאנו מישהו שיהיה תחליף לא רע לפרסי גקסון המקולל."

הדבר הראשון שפוקס חשב עליו זה למשוך את אחותו אליו, ומבטו התקשח.

אין לו מושג מי זה, אבל לא משנה מה התוכנית שלהן, סרינה מחוץ לתחום.

הן התקדמו בחיוכים רחבים וחמודים, אבל פוקס לא הסתכל בכלל לכיוונן.

הוא הרים את סרינה על גבו ופתח בריצה ליער בלי לחשוב פעמים.

"בנות! אחריהם!" הנערה נהמה, והן פתחו בריצה.

"הן לא אנושיות!" סרינה צעקה כשהסתכלה אחורה, כשהיא על גבו של פוקס, שהעדיף לא לענות ולהתרכז בריצה.

"כן, הן לא." נשמע קול רגוז לידם.

--------------

הייי

ביייי