14
פרק 14: על מה ולמה (לכבוד החופש הגדול 🙃)
צליל התעסקה בטלפון שלה (שליאו בנה, ולכן אין בו אפשרות לאתר אותו), מנסה לאכל את החדשות.
לבסוף קפצה מהמיטה ורצה להתארגן, מחייכת חיוך רחב.
היא הציצה במראה לשניה, מסתכלת על הבגדים שלבשה.
חולצה בצבע שמנת, מכנסיים גינס שחורים ארוכים, ונעלי אדידס אדומות, וסוואצרט אדום קשור על המותניים.
בת ארס רצה החוצה במהירות, מתעלמת מקלאריס שצעקה עליה שתפסיק לרוץ בביתן, ושזה מפיל את כל הנשק שמאוכסן במעמד.
היא רצה לבונקר תשע במהירות, לא חושבת פעמיים לפני שפתחה את הדלת לרווחה.
היא קפצה על ליאו בחיבוק מוחץ, גורמת לו לצחוק בהפתעה.
"אלון בא לביקור!" היא קוראת בהתרגשות.
הוא ציחקק "וואו, לא צפיתי את זה, מתי?" הוא שאל בסקרנות.
"מחר הוא אמור לעלות על הטיסה" היא חייכה, רואה את המבט המופתע של ליאו.
"הוא לא בא לבד" היא הסבירה, וליאו גיחך "החבר שלו?" צליל הנידה בראשה "ריאן לא חבר שלו, מסתבר שיש לו בכלל חבר."
ליאו מצמץ "אז... למה הוא בא איתו?" וצליל משכה בכתפייה, להראות שאין לה מושג "אבל הם ישנו במלון קרוב לפה, ואסור שנגיד או נראה שום דבר על טבעי, כי ריאן לא יודע על זה כלום" היא איימה על ליאו שעשה פרצוף "אז אי אפשר לזרוק עליו כדור אש?."
היא נאנחה והנידה בראשה בחיוך.
ליאו נאנח בחזרה "טוב, אני אתאמץ, אבל אם זה נפלט לי אני לא אשם" הוא מיהר לומר, וצליל צחקה, מחבקת אותו.
חיוך משועשע עלה על פניו "את ממש מתרגשת, אה?" היא אפילו לא טרחה לענות לו, סורקת את עבודותיו.
"מה זה?" היא שאלה בסקרנות, משעינה את ראשה על ראשו בניסיון לראות מעליו מה הוא עושה.
"בקצרה, סוג של עטלף אישי" ליאו חייך "המכשיר משדר גלי קול, וכשהם מתנגשים בדברים, היא מודעים למכשיר ולמי שחובש אותו שיש שם משהו, זה אמור לעזור לעיוורים" הוא אמר, בודק עם המברג שהכל במקום.
"זה יכול לעזור לאקנס" צליל אמרה בהפתעה.
ליאו הנהן "בגלל זה חשבתי על זה" הוא חייך בגאווה.
צליל נשקה ללחי שלו, מחבקת אותו מאחור "אמרו לך שאתה מדהים?" היא צחקה, והוא הרים את האף "פעם, אולי שלוש" הוא אמר ביהירות, גורם לה לצחוק.
היא התיישבה לידו, מחייכת ומחבקת אותו.
"נו" הוא דחק בה "על מה את חושבת? ולמה זה לא משהו בסגנון של 'מה אני אוכל היום לצהורים?'."
היא פרצה בצחוק מתגלגל "זה סתם, אומנם לא כמו מה האוכל לארוחת צהורים, אבל כן..."
ליאו הסתכל עליה, מחכה לתשובה בסבלנות.
"סתם... פשוט... אתה יודע... עברה שנה מאז שהגעתי למחנה" היא צוחקת "זה פשוט מוזר..."
הוא חייך "כן, את היית ממש קרציה אז" הוא ציחקק, מחבק אותה ומושך אותה לחיקו.
צליל עשתה פרצוף "מאוד נחמד מצידך" היא אמרה בקול נעלב.
ליאו נשק לשפתיה "טוב, לא יכולת לצפות ממני לשקר, נכון?" הוא קרץ והיא דחפה אותו קלות, צוחקת.
היא קברה את פניה בכתפו, עוצמת עיניים.
הוא חיבק אותה חזק, מאושר שהיא סוף סוף רגועה יותר, בניגוד לזמן האחרון.
"צלילי" היא הרימה את ראשה במבט שואל.
"חשבתי על זה... ו... יש לי משהו חשוב להגיד לך" בת ארס בחנה את פניו, רואה שהוא מתאמץ להישאר רציני.
הוא לחוץ, היא קבעה.
ואז הוא כרע על ברך.
"צליל אומה מילר, האם תסכימי ללוות אותי לחדר אוכל?" הוא שאל בדרמיות, גורם לה לגלגל את עינייה ולצחוק.
"טוב, אני מניחה שכן" היא גיכחה, תופסת את ידו ומושכת אותו לעמידה.
"יופי" הוא אמר בעליזות, מתחיל ללכת לכיוון החדר אוכל, ממשיך לאחוז בידה.
ליאו הסתנוור מהשמש, אחרי השעות שבהן הוא היה בבונקר, גם פנס חצי מת היה מסנוור אותו.
הם נכנסו לחדר אוכל, ונפרדו לשולחנות השונים, לצערם.
צליל אכלה בתיאבון, מסיימת במהירות ויוצאת לכיון ליאו, שחיכה לה.
------
"באמת?" אלון שאל שוב, נהנה לשמוע את המשפט שוב ושוב.
"מה לא ברור?! אני אבוא איתך!" ריאן שאג, נבוך "א-אבל רק בשביל לפגוש את אחותך" הוא מיהר לתרץ "זה מגניב שהיא זמרת מפורסמת!."
בן ארס חייך חיוך רחב "תגיד" הוא שינה נושא, סקרן "קרו לך מקרים... שמישהו מוזר רדף אחרייך?."
אלון היה בטוח בתשעים ותשעה אחוזים שריאן חצוי.
הוא היה בולט בסביבה בדיוק כמו חצויים.
הוא לא יודע לקרוא רציף, כאילו שיש לו דסקלציה.
והוא מסתבך בצרות על ימין ועל שמאל.
"לא" ריאן אמר קצרות, לא מבין מה הבחור רוצה ממנו.
אלון מצמץ "בטוח? אף פעם לא הרגשת... כאילו מישהו רודף אחרייך?."
ריאן נראה מהורהר "למען האמת, כן, השוטרים."
אלון נאנח, מביך שריאן צוחק עליו.
אז הוא לא חצוי....
זה מוזר....
"טוב, מה עושים?" שאל הבחור הקטן ברטינה.
"מה שבא לך" חייך בן השמונה עשרה.
ריאן גילגל עיניים "מאוד מדוייק" הוא אמר בעוקצנות.
"היי! בייב!" נשמעה צעקה מלמטה, וריאן מיהר בריצה מלטה, נבוך ולחוץ.
טומי עמד שם בחיוך רחב, לבוש בגקט עור שחור, ומיהר לחבק את ריאן.
"מה קורה?" הוא שאל, וריאן רק הנהן בעצבנות, יודע שאלון יושב שם למעלה בקומה שניה, רואה ומאזין לכל מילה שלו.
הבחור הענקי חייך, מושך את ריאן לספסל בצד.
"טוֹמטוֹם" ריאן התחיל, מנסה לא להקיא כשאמר את השם חיבה שטומי כל כך אהב, בניגוד אליו.
"כן, בייב?" הוא שאל בחיוך רחב.
"אמ... אני... אני נוסע לכמה זמן לניו יורק, לונג איילנד."
"למה?" טומי שבר את השתיקה אחרי כמה זמן.
"אני... אני הולך לפגוש ידידה שלי" זה לא לגמרי היה שקר, הוא היה בטוח שהוא והזמרת יתחברו ויהפכו לידידים.
"אתה רוצה שאני אצטרף אלייך?" הוא שאל בחיוך.
ריאן מיהר להניד בראשו בלחץ "היא די ביישנית, ואני לא רוצה שהיא תכנס ללחץ, יש לה חרדה חברתית" הוא בירבר בלחץ, משקר.
למרות שלצליל בהחלט יש חרדה חברתית, אומנם די קטנה, אבל כן, לא שהוא יודע...
טומי הנהן באכזבה "אבל... לכמה זמן זה?."
ריאן היסס "שבוע, שבועיים" הוא ענה קצרות, לא בטוח אם הוא צודק בכלל.
הבחור עם הגקט הנהן בשקט, ונראה שהוא לא ממש מרוצה.
"היי, אני אתקשר" ריאן הבטיח, נאנח בליבו שאפילו שם לא יהיה לו שקט מהקרציה הזה.
טוֹמטוֹם הנהן בפעם השלישית, ולא נראה מעודד במיוחד.
ריאן קם "אמ... ביי, אני צריך לארוז דברים" הוא מיהר לחמוק לדירה של אלון באנחת הקלה.
"אתם פשוט זוג מתוק" אלון צחק, וריאן עשה פרצוף.
"עכשיו, את האמת, למה אתה איתו אם אתה לא מחבב אותו?" בן ארס הרים גבה.
ריאן נבהל, אבל מיהר להסתיר את זה "אני כן מחבב אותו" הוא שיקר במצח נחושה, גורם לאלון לגלגל עיניים באי אמון.
"בכל מקרה" ריאן מיהר לשנות נושא "אתה יודע כמה עולה המלון ההוא?."
אלון מיצמץ "כן, אבל למה אתה שואל?."
"איך אני אמור לשלם אם אין לי מושג כמה זה עולה?" ריאן גיחך.
אלון צחק בהיסטריה "או, לא, אתה לא משלם" הוא אמר בקלילות "אני משלם עלייך."
-------
היייי
ביייי
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top