פרק 10: אדירטו

אדירטו ישב, נאנח.

איך לעזאזל הוא הגיע לפה, למה?.

אימו אמרה לו שהוא יקבל תשובות, אבל עבר כבר חצי שבוע.

עדיין אין תשובות, בעוד השאלות רק מתרבות.

הוא שינן בראשו את התוכנית המוזרה.

פעם ראשונה שהוא יפגוש אנשים זרים.

עברה בו צמרמורת.

למה הכל בחיים שלו מוזר?.

הוא נכנס באיטיות לשטח המוגן.

בחורה אחת הסתכלה לעברו, סקרנית.

הוא הסתכל הצידה, מרגיש מעט לא בנוח.

אחרי דקה שהיא סרקה אותו, היא התקרבה אליו בחיוך "היי, אני די בטוחה שלא ראיתי אותך פה קודם, אתה חדש?."

אדירטו האדים, המוח שלו התרוקן ממחשבות, והוא השפיל מבט, נבוך.

הוא הרגיש פתאם נורא לא בנוח עם המראה שלו, ונתקף צורך לסדר את תלתליו החומים.

עיניו הכחולות ריפרפו על ריצפה במבוכה, כאילו שהיא יצירת אומנות מעניינת.

הבחורה המשיכה להסתכל עליו, מחכה לתשובה.

'תתאפס על עצמך!' מוחו צרח 'היא בדיוק כמו האמהות שלך, רק יותר צעירה!.'

לבסוף, אדריטו ענה "כ-כן, אני חדש פה" קולו בקושי נשמע.

בחורה חייכה, מזיזה את שערה הקלוע בצמה אחורה "נעים מאוד, קליפסו."

---------

אדירטו מצא את עצמו כמעט כל הזמן עם קליפסו, שהייתה מאוד נחמדה והבינה שלא נעים לו עם אנשים חדשים.

"אז, את באמת הקליפסו מהמיתולגיה?" הוא פער את עינייו בהתפעלות "אז את לא חצויה, נכון?."

קליפסו צחקה "כן, אתה צודק, אני נימפה, למען האמת, ואתה, אדירטו, אתה לא נראה מופתע שאתה חצוי."

הוא הנהן "גדלתי על הידיעה, אבל... טוב, אין לי מושג מי ההורה האלוהי שלי."

זה היה חצי שקר, הוא ידע מי ההורה, אבל איזה מהתשע יכירו בו? אין לו מושג.

קליפסו הסתכלה עליו בסקרנות, והוא התעסק עם שולי חולצת הטריקו הכחולה שלו במבוכה, שאימו טרפסיכורה התעקשה שהיא מדגישה יפה את עינייו הכחולות המחשמלות.

"אז... אדירטו, למה השם שלך הוא שם יווני?" היא שאלה בסקרנות, והוא משך בכתפיו "אין לי מושג, זה פשוט השם שלי."

הנימפה הסתכלה קדימה, מהורהרת.

"אתה יודע מה הפרוש של השם שלך?" היא אמרה, והוא נראה מופתע "יש לו פירוש?."

היא צחקה "כן, אדירטו זה 'שאין לחללו', זה שם מאוד מוזר לתת למישהו בתקופה הזאת."

אדירטו נראה נבוך "אמ... כן... ההורים שלי אוהבים דברים ישנים" זה היה אמת, לפחות לגבי קליאו, שהעריצה היסטוריה.

הוא היה שמח לספר לה על תשע אמהותיו, אבל ממה שהוא הבין מאמהותיו, עדיף לא לספר, זה רק יכעס הרבה ילדים שלא ראו אפילו את הורה האלוהי שלהם.

"אבל עדיין, זה קצת בחירה מוזרה, למה 'שאין לחללו'?" היא שאלה בסקרנות, אבל הבחור בן השמונה עשרה משך בכתפייו במבוכה, אין לו מושג בדיוק כמוה.

"אני מניח שלא צריך לשאול איפה את גרה" הוא חייך, וגרם לקליפסו להתחיל להבין שנבוך זה המצב קיום שלו.

"האמת שאני כבר לא גרה באוגיגיה" היא חייכה אליו "ואני עדיין לומדת להתרגל לתקופה הזאת, למרות שאני מחוץ לאוגיגיה שנה וחצי, משהו כזה."

אדירטו פער את עינייו "או, באמת? ואיך יצאת משם?" הוא התעניין.

הם דיברו הרבה זמן, קליפסו סיפרה לו על כל הסיפור של החצויים ונבואת השבעה, ואז על המסע חיפושים הראשון של צליל, ואז על נבואת האח.

כן כן, אנשים אשכרה קראו לנבואה על שם אבסירטוס, נכון חוצפה?.

צריך לקרוא לה על שם משהו אחר, מה דעתכם על נבואת בן אתנה? לכבוד זה שבן היה מוכן להקריב את עצמו ואף אחד לא זוכר? דמעה דמעה.

בכל מקרה, קליפסו הראתה לו את המחנה, בזמן שהוא ניסה לא להסתכל לאנשים בעיניים ממבוכה, הוא פשוט הלך כל הזמן עם ראש מורכן, בתקווה שהוא יזכור איפה כל דבר נמצא.

הוא ראה את צליל, ורצה לשאול אותה מאות שאלות, אבל הוא חנק אותן בגרון, כי הוא התבייש לגשת.

וגם כי החבר שלה נעץ בו מבטים רצחנים כשהוא הסתכל עליה.

ליאו, ככה קליפסו אמרה שקוראים לו.

הוא נראה בחור ממש נחמד, אבל בברור לא אוהב שמתקרבים לחברה שלו.

אדירטו חייך אליו במבוכה, מנסה להראות שזאת ממש לא הייתה הכוונה שלו.

ליאו נראה רגוע יותר וחייך אליו בחזרה, מתקרב אליו.

אדירטו חש אי נוחיות כשהבין את זה, אבל ידע שזה לא מנומס ללכת משם, אז הוא התקרב גם אליו בחיוך חושש."

"נעים מאוד" ליאו הגיש אליו את ידו ללחיצה "ליאו ואלדס."

"אדירטו דלאדו" הוא חייך במבוכה, רואה את חיוכו המשועשע של ליאו.

"קוראים לך 'שאין לחללו כישרון'?" הוא צחק, אבל אדירטו הניד בראשו "ההורים שלי מתעקשים להגיד את זה הפוך, כאילו, 'כישרון שאין לחללו', אל תשאל אותי למה קוראים לי בשם ביוונית, גם אני לא מבין" הוא נאנח, מבלגן ביד אחת את תלתליו החומים בהירים.

ליאו חייך "אז, מאיפה אתה?" אדירטו גירד בראשו "קליפורניה,סן דייגו."

"מגניב" ליאו חייך "בן כמה אתה? אתה לא נראה בן שלוש עשרה, בניגוד לרוב החדשים."

אדירטו הנהנן במבוכה "אני בן שמונה עשרה."

ליאו מיצמץ "מפלצות לא תקפו אותך? איך נשארת בחיים כל הזמן הזה?" הבחור משך בכתפיו, נבוך "אין לי מושג, פשוט חייתי" הוא ענה בכנות.

ליאו חייך, הוא די נחמד... "אז קליפסו עשתה לך סיור במחנה?" הוא שאל, מסתכל בסקרנות על הבחור הגבוה שלידו.

אדירטו הנהן "אתה בן הפייסטוס, נכון?" גם הוא הנהן "יש לך ניחושים מי ההורה האלוהי שלך?" ליאו שאל בהתעניינות, ואדירטו הניד בראשו "אבל אני מניח שבנתיים אני אשן בביתן הרמס."

ליאו צחק "קלטת מהר, אז... מה הספיקו לספר לך על המחנה?" אדירטו חייך חיוך קטן ונבוך "בעיקר על החברה שלך, היא באמת בת של סירנה? זה ממש מגניב."

ליאו ניפח את חזהו כאילו הוא התלהב ממנו "כן, צליל מדהימה" הוא אמר בחיוך רחב "אמ... אכפת לך שאני אשאל אותה שאלות? יש דברים שלא הבנתי" אדירטו אמר במבוכה, לא בטוח אם הוא צריך לבקש רשות, אבל ליאו נראה מאוד רכושן.

ליאו הנהן "דג!" הוא צעק לה, קורא לה.

הבחורה התקרבה אליהם, מפסיקה את השיחה שלה עם בת הקטה "היי, ומה אמרתי לך על לקרוא לי ככה?" היא נתנה לליאו מכה קטנה בראש, אבל הוא רק צחק "תכירי, אדירטו, הוא חדש."

צליל חייכה "נעים מאוד אדירטו" הם לחצו ידיים.

הם התיישבו ואדירטו שאל אותה הרבה שאלות, צליל ענתה לו על כל מה שיכלה בחיוך נחמד.

גם הוא אוהב לקרוא, והם מצאו מלא תחומים משותפים.

אחרי ארוחת הערב, אדירטו שכב על המיטה שקיבל בנתיים בביתן הרמס.

הוא בהה בתקרה, חושב, עד שנרדם.

----------

הוא פקח את עינייו הכחולות.

אמהותיו הסתכלו עליו בחיוך "שלום, בן" הפיות של כולן זזו, והוא לא הצליח הלבין מי מהן אמרה את זה.

"היי, מאמא" הוא אמר, מופתע לשמוע את קולו מהדהד.

פתאם הוא קלט, והסתכל על עצמו.

הוא היה לבוש בכותנת יוונית, בידו קשת גדולה, ועל גבו אשפת חצים.

"הגיע הזמן שתדע את גורלך" קליאו חייכה אליו חיוך רחב "אדירטו, אתה תהפוך להיסטוריה."

------------

הייייי

ביייי