1
פרק 1: חופש
קולות של פיצוצים הפרו את השקט.
חבורת הנערים והנערות כבר ממזמן נכנעו.
רובם שכבו על הדשא, שהתלכלך מדמם החם.
אם תסובבו לכיוון השני, תכלו לראות מאות, לא, אלפים, של יצורים, הולכים בעיקבות כמה דמויות מטושטשות.
בקצה השני של העולם, באתונה, שער אדריאנוס, תוכלו לראות דמות קשורה לעמודים שמעל השער, חסרת רוח חיים.
אם תאזינו בשקט, תוכלו לשמוע געיות בכי, של בחורה, שיושבת מתחת לשער ובוכה.
שיערה המתולתל גלי מתנופף ברוח, עינייה הירוקות זוהרות כמו שתי גחליליות.
היא בוהה בו, לא מצליחה להפסיק לבכות.
"הלוואי שהיה אפשר להתחיל את הכל מההתחלה."
---------------
אווה הלכה לה לאיטה, לאורך המחנה יופיטר.
את האמת, היא לא נהנתה פה, יותר מידי צבאי, אבל ריינה הייתה פריאטור, אז היא שתקה ובאה איתם.
זה היה די מוזר לראות את החברה שלה צורחת על אנשים מבוגרים על הבלאגן שעשו.
אבל ריינה עשתה כמיטב יכולתה לגרום לזה שאווה לא תראה את העבודה הלא נחמדה של הפראיטור.
אווה הייתה די נבוכה מהמבטים של החצוים, שרצו לדעת מי זאת החברה של ריינה, ואלה שניסו להתחבב עליה כדי לקבל פרוטקציות עם ריינה.
ריינה שנאה את כל המבטים שאווה קיבלה, הם לא הורידו ממנה לשניה את העיניים, אז היא ניסתה לגרום לזה שאווה תיהיה כמה שיותר רחוקה מכל אלה.
הן הסתובבו בשקט במחנה.
לבסוף, הן התיישבו ליד מזרקה קטנה, על הדשא.
"ריין..." אווה אמרה בשקט, גורמת לריינה להסתובב אליה במהירות.
"מה דעתך שנצא קצת מהמחנה? את כל הזמן עובדת! את צריכה קצת חופש..." אווה אמרה במבוכה.
ריינה חייכה "את מותק, אווה, אבל אין לי אפשרות, אי אפשר להגיד למחנה לקפוא, כדי שאני יצא לחופשה."
אווה נאנחה "תגידי, זה שאנחנו ביחד לא קצת סותר את הנבואה שאפרודיטה נתנה לך?" אווה לחשה, היא כבר הרבה זמן רצתה לשאול את זה, אבל פחדה שריינה תכעס.
בת בלונה הסתכלה קדימה בלי לומר מילה, שיערה הפזור-שהיה פזור רק כי אווה התחננה בפניה שתלך ככה- התנופף ברוח.
"אני לא יודעת, כל מה שאני יודעת זה שאני אוהבת אותך" היא אומרת בחיוך קטן.
אווה השפילה את מבטה, בלחיים אדומות.
ריינה משכה אותה לחיבוק "אני לא מאמינה שאת עדיין מובכת מזה שאני אומרת את זה, אנה, תסבירי לה את זה!" היא אומרת, משועשעת.
"אני באמת מנסה! אפילו לי כבר נימאס לשמוע על כמה את חמודה! אבל לא! היא תמשיך להתרגש ממך כמו ילדה קטנה!" אנה אומרת בכעס, לא שמה לב לזה שאווה עוד יותר נבוכה.
ריינה צוחקת "תודה על המאמץ, אנה" ואנה גורמת לאווה להנהן.
ריינה שותלת נשיקה קטנה על הלחי של אווה, בחיוך רחב "שלא תעיזי לצחוק עלי!" אווה אמרה, אדומה כולה.
ריינה חייכה חיוך קלוש "לא, אני רק הולכת לחייך חיוך מרוצה, זה טוב?" ואווה הינהנה, עדיין אדומה.
בת בלונה משכה את בת האדס לחיקה, מנשקת בעדינות את שפתיה.
"את פשוט מתוקה" ריינה התמוגגה, כשבת האדס תקעה את ראשה כתף שלה, מנסה להסתיר את לחייה האדומות.
"אם היינו בהוגוורסט, אז לך היה פרטנוס של חתול" אווה מילמלה "חמודה בגלל החוסר אכפתיות שלה להרבה דברים."
ריינה צחקה "אז לך היה עכבר, קטנה והצעצוע המתוק שלי."
אווה הסמיקה ותקעה את פניה שוב בכתפה של הבחורה שלידה.
"אז את בסוף כן קראת את הארי פוטר?" בת האדס שאלה בסקרנות.
ריינה הינהנה "את חפרת לי על זה, אז בסוף קראתי" היא הודתה.
אווה חייכה בשביעות רצון.
"סליחה, אבל אני צריכה לחזור, עבודה" ריינה אמרה בשקט, לא שמחה לקטוע את החוויה הכיפית ביחד.
אווה ציחקקה "לא נורא, יש לי אותך כל הזמן.."
ריינה חייכה, ומשכה את אווה לעמידה.
הן הלכו ביחד לכיוון הפורום, בלי לומר מילה.
ידייהן משולבות.
הלוואי שהשקט הזה היה נשאר.
אבל אני מרשעת מידי מכדי לכתוב על תקופה שקטה.
הן נפרדו, ריינה הולכת לחובתיה, ואווה, הולכת להעביר את הזמן בשיעמום.
------------------------------
דקוטה דיבר עם אקנס, כשהם יושבים בפורום.
כשהם הגיעו למחנה יופיטר אחרי המסע חיפושים, כולם קיבלו אותם בחיוך חם, למרות שחלק קצת קינאו בדקוטה.
טוב, אי אפשר להאשים אותם, אקנס מהממת ומתוקה! כמוני!
כן, אני יודעת, צחקתי, אני רוצחת שהרגה את כל הדמויות שלה, זה קצת סותר.....
בכל מקרה, הם ישבו ודיברו.
דקוטה היה מרוצה למראה ידה אוחזת בידו.
"דקוטה" אקנס קראה בשקט, גורמת לו להרים את ראשו.
"אני לא מבינה, למה יש את הריבועים האלה" היא הצביעה על הארונות חשמל.
דקוטה חייך, כל השאלות האלה גורמות לו להרגיש חכם.
"אלה ארונות חשמל, בתוכם נמצאים כל מני מכשירים שעוזרים להכין חשמל, שהוא עוזר להדליק אור, וכל מני דברים כאלה."
אקנס הטתה את ראשה "איך זה עובד?"
דקוטה משך בכתפיו "אני לא יודע עד הסוף, כל מה שאני יודע זה שחשמל זה סוג של אנרגיה, שגורמת להרבה דברים לעבוד."
אקנס נאנחה, כל הדברים האלה מוזרים ומגניבים, אבל כמעט את כולם דקוטה לא באמת הבין, ולא יכל להסביר לה.
"את יכולה לשיר?" דקוטה שאל בפעם המליון.
אקנס נאנחה בלחיים אדומות "אני... אני לא רוצה" היא הפנתה את פניה.
"אבל למה?" דקוטה התבכיין.
היא רק האדימה "כבר אמרתי לך, אני לא כמו האחיינית שלי, אותי זה הרבה יותר מביך."
"בבקשה" התחנן דקוטה, אפשר להבין למה, היא שרה מהמם.
היא נאנחה, והנהנה בשקט.
דקוטה חייך "את שרה מהמם" היא רק השפילה את מבטה בלחיים אדומות.
הוא משך אותה לחיקו, מחבק אותה חזק.
"במה רצית לעבוד לפני שנכלאתם באי?" דקוטה שאל, מעוניין.
אקנס הנידה בראשה "באותה תקופה אישה הייתה צריכה להיות בבית וזהו, לא היו לי חלומות כאלה, זה לא היה נורמלי, בניגוד לאסטריה, שתמיד קיוותה להצליח לחדור לנפחיה ולהצטרף לבנים בעבודות."
דקוטה חייך "עכשיו ברור למה צליל כזאת" אקנס ציחקקה.
--------------------------
ליאו וצליל הסתובבו במחנה.
ליאו מנסה בלי סוף להעלות השערות, גורם לצליל לצרוח עליו בעצבים ששום דבר מאלה לא יכול לקרות.
הוא נהנה להמציא תיאוריות מוזרות לחלוטין על כל דבר שזז, רק כדי לראות אותה צורחת שזה לא הגיוני או יכול להיות.
בסופו של דבר הוא הפסיק, מתפוצץ מצחוק, גורם לה להאנח.
ליאו משך אותה לחיבוק חם, מנשק את הלחי שלה.
"אז, מה עשית ביום ההוא עם אקנס?" הוא נידנד לה.
היא רק הסיטה את ראשה "סתם... עיניינים משפחתיים..."
ליאו גיחך "רק אומר, אפשר גם להגיד שכל הפעמים שאפרודיטה ניסתה להרוס לך את החיים אלו עיניינים משפחתיים."
צליל העלתה חיוך קלוש על פניה, מנסה להירגע.
ליאו נאנח "ואת עדיין לא הסברת לי על הניסיונות התאבדות שלך" הוא אמר, מתאמץ בכל כוחו להיות רציני.
היא נאנחה, "אני... פשוט, אחרי שמיה התאבדה, הייתה לי תחושה שרק לעשות כמוה יעזור לי, עכשיו אני גם יודעת בגלל מי זה היה, אבסירטוס, ניסיתי כמה פעמים, אבל בכולן מישהו ראה אותי והפנה אותי לבית חולים לפני שנפגעתי מי יודע מה, רק אומרת, אני חושדת בפוסידון."
---------------------------------
הייייייייייי
סליחה, הייתי חסרת רעיונות, וסוף סוף עלה לי הכל בבת אחת ונשפך לטלפון\מחשב (אני כותבת גם דרך מחשב וגם דרך טלפון....)
בנתיים, אין מטרות, אלא ימים...
ביייי
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top