"לאן הולכים?" הוא מילמל בעיניים עצומות בעודי מושכת אותו לכיוון תחנת האוטובוס בידיעה שאשאיר את האופנוע שלו מאחור.
"לבית שלך" כשהמילים האלו יצאו מפי הוא נעצר במקומו והיה נראה שעיניו התכהו והפכו לאפלות יותר ויותר.
אף פעם לא ראיתי אותו ככה...

"אני לא חוזר לשם" ריח האלכוהול נדף ממנו אבל רמת הרצינות שיצאה ממנו כשהוא אמר את המשפט הזה הייתה ענקית.
"אז לאן עוד אתה מתכוון ללכת?" ללכת לבית שלי לא בא בחשבון בכלל... כי מה הייתי אומרת לאמא שלי? אני בטוחה גם שאם היא תגלה את איידן שיכור במצב כזה היא לא תחסיר את המידע הזה מאמא שלו.
הוא הפנה את ראשו לכיוון האכסנייה שהייתה בקרבת מקום ואני הינהנתי בחוסר חשק.
אחרי שסגרנו חדר ללילה במקום המיושן העלתי את איידן בשארית כוחותיי לחדר שלנו.
אני תמיד מסיימת משהו שהתחלתי ולא נראה לי שנשארו כבר אוטובוסים בשעה כזאת כדי שאני אחזור הביתה ולכן שיקרתי בלית ברירה לאימי שאני ישנה אצל אן.
נכנסנו לחדר והנחתי את איידן בעדינות על המיטה, הוא לא ביזבז אפילו לא שנייה כשהוא הוריד את חולצתו ונעליו.
שיערו היה מבולגן והוא הניח את ראשו באנחה על הכרית הלבנה, לצערי הרב החדר היה בעל מיטה זוגית ובלי ספה שאוכל לישון עליה.

היו 4 כריות על המיטה אז שתיים מהן הנחתי בינינו כך שאיידן שכב בצד הימני ואני בשמאלי.
"אל תעבור את הקו" קבעתי והפנתי את גבי לפרצופו, מנסה להשיג כמה שיותר שעות שינה.
"לא רוצה" קולו היה קרוב לאוזני ואני הסתובבתי כדי לגלות שהוא הוזיז את הכרית מבינינו.
הכעס התחיל להצטבר בי ולא טרחתי להסתיר את ריגשותיי לגביי המצב שנקלענו אליו.
לעומת זאת לאיידן לא היה אכפת מהפגנת הכעס שלי, הוא פשוט תפס את הכרית שנשארה בינינו וזרק אותה לצד השני של החדר.
"למה עשית את זה!" הוא לא יכול לפחות להקשיב? אני הריי עזרתי לו!
התכוונתי ללכת להרים את הכרית אך הוא תפס את ידי השמאלית ובכך מנע ממני מלקום.
בעייפות נשארתי שוכבת לידו מנסה להבין מה עובר לו בראש, מה גרם לו לאבד ככה את השליטה בעצמו עד לכדי מצב שאני הייתי צריכה להתערב ולהפסיק אותו מלשתות עוד?
כיווצתי את גבותיי במחשבה וניסיתי לקרוא אותו ולגלות מה מסתתר בתוך עיניו האפלות.

"למה היית במועדון במצב כזה היום?" קולי היה עדין יותר ממה שציפיתי ואפילו אני לא הבנתי
למה הסתקרנתי כול כך.
עיניו נראו פתאום מופתעות כנראה על כך שהראתי עיניין ושאלתי עליו.
"לא יכולתי לסבול אותו יותר" הוא מילמל תחת שפתיו בעייפות כשזרועו השמאלית מכסה את עיניו.
לא יכול לסבול את מי? מי גרם לו להגיע למצב הזה?
"את מי?" הסקרנות כירסמה בי עוד הפעם ומצאתי את עצמי מתעניינת יותר ויותר בחייו הפרטים של איידן...זה לא אמור לקרות.
"אבא שלי" אחריי שהוא אמר את המילים האלו, נשימות עמוקות נשמעו לידי והבנתי שהוא נרדם.
אז איידן לא מסתדר עם אבא שלו עד כדי כך?
להתעסק בזה לא יתן לי כלום חשבתי לעצמי ולכן החלטתי לעזוב את זה לבנתיים.
עיניי התחילו להעצם ונסחפתי לעולם של חלומות.

ראשי העיר אותי לציוצי ציפורים ובשביל להשיג עוד כמה שניות של שינה השארתי את עיניי עצומות.
ראשי לא היה מונח על כרית ובגלל חוסר הרצון שלי לפקוח את עיניי נאלצתי לנחש.
הדבר שישנתי עליו היה קשה אבל גם רך והפיץ חום נעים שבא לך פשוט להתכרבל איתו...
בנאדם של בוקר אני לא זה בטוח אז תחשבו שקמתי בבוקר, באכסנייה מיושנת...מחובקת עם איידן!
התפתלתי בין ידיו שנכרכו סביבי, ידו הימינית לא הורפתה ממותני ואני בשקט בשקט ניסיתי להוזיז אותה אך ללא הצלחה.
הרמתי את ראשי מעט והתבוננתי בפניו השלוות והיושנות של איידן, כשהוא ישן הוא לא נראה מזיק זה בטוח...
המשכתי לבחון את פניו עד שקול צרוד העיר אותי ממחשבותיי.
"מה את עושה?" צמרמורת עברה בי למשמע קולו באוזני...הוא ער.

"מנסה לקום" כשהוא קלט את התנוחה שבה ישנו כשאני עם ראשי על חזהו והוא מחבק את מותניי, הוא מיד שיחרר אותי והתרומם.
פרצופו בחן את הסביבה שבה היה ואני ניצלתי את ההזדמנות להיכנס לשירותים ולהתארגן עד שהוא יזכר באירועי אתמול ויכיר לי את התודה שאני ראויה לה.
סיימתי את אירגוני הבוקר ואספתי את שערי החום בקוקו גבוה על ראשי כשאיידן נכנס לפתע לתוך השירותים עם מבט בוחן, השמלה שלבשתי אתמול עדיין הייתה עליי וממש רציתי להחליף לבגדים יותר נוחים ממנה.
"למה עזרת לי אתמול?" הוא התקרב והסתכל עליי דרך המראה במבט מלא בחשד, ברור...גם אני הייתי חושדת במצב כזה.
"החזרתי טובה" ההבנה התפשטה על פניו ואני לא טרחתי לחכות לתשובתו, יוצאת מהשירותים ומשאירה אותו מאחור להתארגן לבד.
רציתי להתרחק ממנו כמה שיותר מהר... היה לי מספיק מהפסקת האש שיצרנו לעצמנו ולא הייתי צריכה שידידות תתפתח בינינו עכשיו.

לקחתי את דבריי ויצאתי מהאכסניייה המיושנת, מתקדמת לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה.
הטלפון שלי הראה שהאוטובוס הבא יבוא רק בעוד חצי שעה אם כבר מדברים על מזל רע.
רעשי מנוע של אופנוע נשמעו מתקדמים לכיוון התחנה ומי אם לא איידן נעצר מולי, שכחתי לגמריי שהיה לו אופנוע איתו...בכול זאת הוא היה שיכור מת אתמול, כנראה הוא ניצל את ההזדמנות שהוא פיקח וחזר לקח את האופנוע מחניית המועדון.
"עלי" שילבתי את ידי והראתי לו שאין שום סיכויי שזה קורה.
"אני מעדיפה לחכות לאוטובוס תודה" אם לא הייתי כול כך עקשנית עוד הייתי מתפשרת ובאמת חושבת לעלות איתו על האופנוע אבל בילנו יותר מידיי
זמן ביחד.
"ידעתי שתגידי את זה שכל" הוא הניד את ראשו בחיוך ואני גילגלתי את עיניי.
"אז בואי לעזור לי עם הלימודים, זה אחד מהחוקים שלנו להזכירך" הוא תרץ...
לעזעזל, שכחתי מהחוקים של הפסקת האש הזאתי, גם אם אני ארצה להתרחק הוא יכול לגרום לי להיות לידו בכוח ואני בטוחה שהוא נהנה מכול רגע שהוא גורם לי סבל הריי מי ירצה ללמוד אחרי ששתה כול כך הרבה לילה לפניי, הוא פשוט מנצל את המצב לטובתו.

"אתה רוצה ללמוד כשאתה נמצא בהנגאובר?!" הכעס ריצד על פניי והוא הינהן בתמימות מזוייפת, מחרפן אותי עוד יותר.
נשמתי נשימה עמוקה והרגעתי את עצמי, אני הסכמתי להפסקת האש הזאתי בדיוק כמו שהוא הסכים...שנינו הסכמנו להקריב משהו, הוא את הההצקות שלו בשיעור ואני את הזמן הפנוי שלי כדי לעזור לו בלימודים.
עליתי על האופנוע והרגשתי את החיוך
המסופק שהופיע על פניו.
הנסיעה לא ארכה יותר מידי זמן וכשהגענו לביתו של איידן סימסתי לאמא שלי שאני עוזרת לו בלימודים לא לפניי שתירצתי שישנתי אצל אן לילה קודם.
התחלתי ללמד אותו בשנייה שנכנסנו לחדר שלו, אמא שלו ומנור אחותו הקטנה לא היו ואני שמחתי שלא הייתי צריכה לתת הסברים למה אני נמצאת בסופש אצל איידן.

למדנו בשידה שהייתה בפינת חדרו אבל לא היה נראה שהוא הקשיב מחצית מהזמן.
הוא ישב לשמאלי וכדי להחזיר את תשומת ליבו אליי שלחתי את ידי למותנו במכה עדינה.
"מה את עושה!" הוא תפס במותנו ותגובתו לא הייתה מה שציפיתי אלא אם כן זה אומר שהוא...
"אתה רגיש לדיגדוגים?" מבט לא מאמין התפרס על פניי ואני עצרתי את צחוקי, מי חשב שאיידן יהיה רגיש לדיגדוגים.
גבותיו כווצו בזעף מצחוקי שכבר מזמן התפרץ מעצמו ואז חיוך זדוני תפס את מקומו בפניו, גורם לי להפסיק את צחוקי ולהביט בו בשאלה...עד שהוא הרים את שניי ידיו וקלטתי לבד מה הוא מתכוון לעשות...אוי לא.
קמתי במהירות מהכיסא בתקווה שאספיק לברוח אך זה היה מאוחר מידיי, הוא כבר התחיל לדגדג את מותניי ואני מצאתי את עצמי על המיטה כשאני תחת רחמיו של השטן הזה.
הוא דיגדג אותי ולא משנה כמה ניסיתי להפסיק אותו עם ידיי, הוא המשיך...צחוקי נשמע בכול רחביי החדר וגלי חום עברו בי בכול פעם שהוא נגע במותניי.

"תפסיק בבקשה איידן אני יעשה מה שאתה רוצה" מילמלתי בכניעה, כבר לא יכולתי לנשום מרוב דיגדוגים ובקצב הזה ראיתי את עצמי מגיעה לבית חולים מחוסר חמצן.
"מה שאני רוצה?" הוא חשב מעט ואז המשיך בדיגדוגיו, הוא נהנה לראות אותי סובלת ככה מחוסר חמצן!!!
הינהנתי והתקפלתי כשהוא המשיך לדגדג אותי,
הרגשתי כאילו הריאות שלי הולכות לצאת ממקומן מרוב שצחקתי כול כך הרבה.
"אז תגידי איידן המלך 3 פעמים" הוא לא רציניייי, כשצעקתי "אין סיכויי" בחוסר מחשבה זה היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי כי אז הוא התחיל לדגדג גם את בטני ולא משנה כמה התחננתי שיפסיק...
זה לא עזר.
"בסדר בסדר, איידן המלך, איידן המלך, איידן המלך" הוא הפסיק כשסיימתי לעשות כדבריו ואני סוף סוף יכולתי לנשום כמו שצריך, כשחזרתי לשפיותי לא ציפיתי לתנוחה שבה היינו...בכלל.

הייתי מתחתיו עם חולצה שכבר מזמן לא מכסה את הבטן, כנראה מכול הדיגדוגים היא עלתה.
ברגע הזה כשאני עדיין ניסיתי להסדיר את נשימותיי איידן הסתכל עליי מלמעלה עם שמץ של חיוך על פניו...
חיוך יפיפה...

.......
טוב זה הפרק להיום והמרתון יגיע בקרוב אז תצפו לזה😉
כמו שאתם רואים בפרק הזה הקרח בין איידן לליאה נשבר קצת...
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ולתגובות ;) :) ;)