המזגן המלך, האדיר והתותח מקדם את פניי ברוח קרה וטובה לה כה ייחלתי ופיללתי.

"לקוח חדש?" האיש הבשרני שמאחורי הדלפק מקבל את פניי, "לקוח חדש!" הוא עונה לעצמו בשביעות רצון, על פניו הורדרדות מטפס חיוך שיניים-צהובות, "איך אוכל לעזור לך?"

"אני צריך אוזניות." אני אומר לו תוך כדי שליפת ארנק העור החום שלי מכיסי.

"אוזניות ביקשת, אוזניות קיבלת." ממשיך דני בעליזות ומסתובב אל האביזרים התלויים מאחוריו, "דגם מסוים?" הוא שואל בגבו אליי.

"אה.." אני סוקר את האוזניות הצבעוניות השונות, מחפש זוג שנראה כמו שלי שנשאר בבית, "זה ששם." אני מצביע והוא מוריד אותו ומטיח אותו בשולחן, "מאה שקל." הוא לא מביט בי כשאני מוציא את הסכום המתבקש אלא משוטט בעיניו אל דלת הכניסה. אני לא מטריד את עצמי במחשבה למה.

"מודל פצצה." הוא מחווה את דעתו לפתע.

מזגן פצצה." אני עונה לו משלא מוצא דבר אחר להשיב.

"כן, חם היום." הוא צוחק בצרידות רועמת, "עוד משהו?" הוא שואל כשאני מניח את השטר על הדלפק.

"לא." אני עונה מהורהר עיניי נחות על פסלון משונה לא ברור, זה נראה קצת כמו הנסיכה אטה הנמלה מבאג לייף או חרק דק-גזרה אחר, זה מזכיר לי, "יש לך מדביר?"

"מדביר?" עיניו הקטנות של האיש התעגלו בבלבול.

"הזה נגד חרקים." אני מנסה להסביר לו, עושה תנועת מרסס עם ידי.

"אה..." פניו השומניות של האיש הוארו בהבנה ופיו נפער, "אצלי תמצא רק דבר שמכיל בטריות או מתחבר לשקע, מר בנאי." הוא עונה לי, יוצא מהדלפק מתחיל לסדר משהו שהפריע לו במדפים.

אני פונה אל הכניסה ונעצר, רק אז אני קולט את משמעות דבריו, הלב שלי שקע,

מה שקע? ביצע נחיתה חופשית, אני אומר לכם, וקיבל חתיכת בומבה רצינית מהרצפה המחוספסת אבל הנקייה למרבה הפלא.

אני מאלץ את עצמי לגחך ללא רגש, למרות לבי המפעם בכאב, "אני רואה שאתה מכיר." אני מנסה לשמור על טון יציב וקליל.

'מה חשבתי לעצמי?' אני מתרגז על עצמי, בעודי שולח מבט אל גבו של דני שהתמהמה בין אם במכוון או לא, בין המדפים, 'שבגלל שהעולם לא מכיר את המקום אז המקום לא מכיר את העולם? חשיבה מטופשת.'

וילדותית. זה ממש ההסתתרות המוכרת הזו של הצוציקים שמניחים את הידיים על העיניים בביטחון מוחלט שאם אתה לא רואה אף אחד, אף אחד גם לא רואה אותך.

'הייתי צריך לעבור לראשון לציון.' אני חושב בלאות, 'שם בטוח לא היו מזהים אותי, אין להם שם אפילו טלוויזיה.'

"אתה רואה טוב מאוד, לא הייתי שולח אותך לעשות משקפיים." לא הצלחתי לפענח את הוייב מאחורי התשובה שלו.

אם הוא לא רק יודע ללחוץ על השלט בטלוויזיה, אלא גם עוקב אחר התקשורת והכתבות בגלפגוס בידור, אני יכול להיות סמוך ובטוח שהיחס שלו אליי הוא ממש לא חיובי.

זה טוב, זה לא טוב, טוב זה לא מעניין. ואני כבר רגיל. אני צריך להסתלק לפני שלב הנאומים או לחלופין שלב ההטפות.

'באתי לפה כדי לברוח' אני ספק שואל את עצמי ספק אומר.

כן, באתי לכאן בשביל לברוח מהמצלמות, מהעיתונאים, מהקללות בדרכים אבל...

מה, באתי כדי לבצע את הבריחה הזו גם פה? בתוך מיקו אלוש? זה לא הייתה התוכנית, לא מה שרציתי, לא החיים שרציתי פה.

הרגשתי משקל כבד על כתפיי, גם כאן, בעיר המוזנחת הזו, לא מצפה לי שקט.

אבל דבריו של דני מזכירים לי דבר אחר, 'המשקפיים!'

משקפי השמש כבר לא נמצאו עליי והבנתי שהם נפלו או בדרך למחסן או במחסן עצמו. שתי האפשרות לא משהו, במיוחד בגלל שכבר הרגלתי את עצמי להאמין ללא עוררין שהמחסן כבר סיים את הטיסה על הבלונים והגיע למפלי גן העדן.

אני מקלל חרש ואם כמה שאני רוצה להישאר במקום הממוזג, העוינות שאני חש שנושבת מכיוונו של המוכר השמנמן לא נוחה לי ואני יוצא אל השמש שמשלחת בי בחדווה רבה את קרניה. 

אם הייתי יכול הייתי מכבה אותה.

"אתה לקחת את הזמן." מעיר חיים בוחן אותי קצרות בהיכנסי לדירה, "כמעט יצאתי לחפש אותך."

'כן, בטח. איך תעשה את זה כשאתה דבוק בסופר גלו לכורסה?' אני חושב לאור ישיבתו השפוכה על כורסת העור-הלא-אמיתי השחורה, מעלעל בעיתון ישראל היום, זו עוד הייתה מחשבה משעשעת, לדמיין את חיים נסחב אם כורסה כבדה המחוברת לו לגב, עושה את דרכו ברחובות השמומים צועק בשמי.

'בתכל'ס, כורסה מחוברת זה שימושי...' אני חושב בידענות, 'אתה יכול לשבת בכל מקום ובנוחיות המרבית. אבל... מי לעזאזל קורא עיתונים היום?'

אמא שלי תמיד לעגה לחיים שהוא סבא בגוף של צעיר, אני תמיד חשבתי שזה תקף גם לגביה, ילדה קטנה בגוף של אישה שאמורה להיות אמא. לפחות חיים לא אמור להיות אבא.

"הסתובבתי קצת." אני מושך בכתפיי ללא פירוט מתחיל לפסוע אל החדר שלי.

"קנית אוזניות?" הוא קורא אליי, פרצופו הלא מגולח תחת שיערו הפרוע מציץ מבעד לעיתון.

"בשביל זה יצאתי, נכון?" אני עונה לו בחוסר סבלנות ונכנס לחדר, שממנו אני במהרה יוצא, "אין מזגן?"

חיים מרים את ידיו ומתרומם באנחה מתאמצת מהכורסה, "יש מאוורר."

הוא סוחב לי מאורר מאפיר אל תוך החדר ומחבר אותו לשקע, המאוורר מתחיל לעשות את מלאכתו ולהסתובב יורה אבק לכל עבר.

"הוא קצת זקן..." חיים ממלמל בהתנצלות ואני מהנהן בהשלמה.

חיים יוצא מהחדר ואני נשכב על המיטה, מכוון את המאוורר אליי, מחבר את האוזניות ושוקע במוזיקה שמכבה לי את המחשבות.

מחשבות על דני וחנות המכשירים, ג'ירפה והלהקה הכושלת, המשקפיים...

ומהג'וק שבטח לוטש בי מבטים מאיזו פינה נסתרת וחשוכה.

'ניצחתי.' אני מכוון את מחשבתי העייפה אל מוחו של הג'וק הקטן-גדול, 'לך אין ביסלי ולי יש אוזניות.'

האייפון נכבה, נגמרה לי הסוללה.

¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶

אז...

לא יכולתי לעלות פרק שבוע שעבר וזה אומר-

שני פרקים השבוע⁦✌️⁩

והם אפילו לא יצאו לי ארוכים ברמה מפחידה, יאיי!

מקווה שאהבתם!🔭🐵

או ו-שלום כיתה אל''ף לפרולוגי, הוא בגיל שש כמה מרגש! (הייתי חייבת זה חרוז!)