זה...לא אביאל.

אני סוקר בחשדנות את הבחור שמולי, הוא נראה בגילי, שיערו השטני הגיע עד אחרי כתפיו והיה לו עגיל חישוק שחור בגבה השמאלית ופנים מעט מאורכות.

העיניים שלו כבר לא נראו כאילו אחז בהן השיגעון, הן נראו עכשיו שלוות לגמרי.

ת'אמת? לא נראה מאיים בכלל דווקא, סתם איזה מסכן שבטח מכור למיינקראפט. בואו נגיד, שיכולתי לראות אותו בעוד עשרים שנה ככה עדיין גר עם ההורים.

"מה וואו בזה?" אני שואל לבסוף, מחליט לשחק אותה טמבל.

"אחי, מה יש לך?" חיוך איטי עולה לו מתחת לשפם החום-ג'ינג'י, "אנחנו מעריצים שרופים!"

'מעריצים שרופים?' הלב שלי לא יכל שלא לצנוח באכזבה, האנונימיות לה ייחלתי התפוגגה ברגע, 'ו...אנחנו?' אני מסובב את ראשי אל מי שמחזיק את ידיי מאחור, כמעט נתפס לי הצוואר, הוא היה ענק.

'צ'יזס, מה זה ההר הזה?' אני לוטש עיניים בכל שורת עגילים חדים ולא אחידים שכסתה לו כל אוזן, בליבי הצדעתי להן לאוזניים שהן מצליחות שלא להיתלש, בשפה היה מחורר לו עגיל נוסף.

הוא בתגובה נועץ בי עיני תכלת מקפיאות בהבעה מאיימת, בניגוד לחבר שלו שום חיוך לא בצבץ מתוך זקנו הבלונדיני, והיה נדמה לי שאני שומע אותו נוהם.

כן...לא נראה לי שהוא מעריץ שלי.

וכן, יכול להיות שמר-חישוק-בגבה השתמש בסרקזם לשמו והם מתכננים משהו אחר לחלוטין מלבקש ממני חתימה, מעריצים אעלק.

"אה-הא..." אני מהמהם לבסוף בטון שמשתדל להישמע רגוע, מנסה למשוך את הזמן.

'שוב, מה המלפפון הזה רוצה?'

אני חוזר אל הפסיכי השני שיושב מולי, הוא מסתכל עליי כאילו מחכה למוצא פי מטה את ראשו כאילו אני יצור בספארי, "אז...מה...? אתם רוצים חתימה או משהו?" אני מחליט להמר, אף אחד בארץ הזאת לא רוצה חתימה שלי, אולי רק אלה ששונאים את אביאל וגם זה בטח כמעט  ולא קיים.

"אה..." הוא חפן את שיערו הארוך בידו והעביר אותו אל מאחורי ראשו, עיניו הירוקות-חומות מחליפות מבט עם זה שמחזיק בי, משאיר את פיו סגור וחתום.

כל גופי נדרך, "אה, מה?" אני שואל בקול מהול במעט לחץ, מתחיל להשלים עם העובדה שכנראה אני באמת מבלה זמן איכות עם שני מעורערים בנפשם.

ליטרלי, אפילו לא הצלחתי לנחש מה הם רוצים ממני.

הם לא נראו לי כמו החבר'ה שיעבדו בשביל אביאל, שנוהג אמנם להקיף את עצמו בבריונים ובעברייני צעצוע אבל, ברגע שרוסי כמו הגורילה שמאוחריי יסכים שהוא ייתן לו הוראות יהיה גם הרגע בו הוא יחליט לפצוח בקריירה לריקוד, עם שמלת בלרינה וכל האביזרים הנלווים.

שקט מטריד ומותח ריחף באוויר.

שקט שלא עשה טוב ללב שלי ששב להאיץ את פעימותיו, זיעה קיררה את עורפי ופניי ותחושת הסכנה שלי התגברה, ממש חשתי אותה מתפשטת בכל איבריי.

איך אומרים? חוש העכביש שלי דגדג והקורים נשארו בבית.

"אוקיי, תקשיבו-" אני מתחיל להגיד, בקושי נושם, מתכוון להציע להם כסף, קשרים, כל דבר, רק שירדו ממני כבר ויתנו לי ללכת לקנות את האוזניות שלי.

אבל אז, דלת הפלדה החורקת נפתחה במאמץ ולתוך המחסן נכנס בחור נוסף שגובהו לא עלה על מטר חמישים וחמש, הוא נראה צעיר יותר והיה בעל שיער שחור וארוך מעט מעל האוזניים בצורה מבולגנת.

הוא פסע אל תוך המחסן בביטחון של אחד שנכנס לבית שלו והחזיק ארגז של פחיות קולה בידיו "ניסים מסכים שניקח את זה." הוא מלמל לתוך החדר מבלי להסתכל וסגר את הדלת בעזרת רגלו, "הוא אמר ש-" הוא הפסיק לדבר וקפא במקומו, בוחן את המתרחש מולו בגבות מורמות ובעיניים גדולות פעורות בפליאה.

הן עוברות מהג'וקר שמולי אל האלק אשר מאחורי ולבסוף, אליי - ספיידרמן!

סתם, הייתי רוצה.

נתתי לסיטואציה להשפיע עליי יותר מדי חזק והיא סחפה אותי למארוול.

"מה הולך כאן?" הוא שואל בתדהמה, מניח את ארגז הפחיות על שולחן עץ מעוגל שניכר עליו שהיה שייך לבית קפה פעם.

"אתה שואל אותי?" אני משיב לו מרגיש מותש מאוד משום מה, הילד הזה מועמד רציני כרגע להיות המושיע שלי, "שאל ת'אנשים שלך שפה, הם גררו אותי לכאן."

''הסר דאגה מלבך סול, אנחנו עושים את מה שסיכמנו.'' ממהר להשיב לו זה שמולי בקול המרחף ומורט העצבים שלו.

הבחור, שמסתבר שסול הוא שמו, סקר אותי בשתיקה.

''הו." אמר לבסוף בטון מאופק וחזר להביט בג'וקר וכן, אני אמשיך לקרוא לו ככה.

אתם לא יכולים להאשים אותי, החיוך הראשון שלו הלחיץ אותי מאוד, חוץ מזה אני לא יודע איך קוראים לו.

"אז למה זה נראה כאילו אתם מפעילים נגדו אלימות?" סול זורק שאלה לאוויר שגורמת להם להשתתק ולהחליף מבטים מבולבלים.

''תרד ממנו, בנאדם.'' קרא הג'וקר לבסוף שהבין מה הבעיה ונעמד, כעת נוכחתי שהוא גם מאוד גבוה, ברגע שיימאס לי מהג'וקר אני הולך לקרוא לו ג'ירפה, ''את כל הזרם דם עצרת לו!''

שמעתי את האלק נושף באי שביעות רצון וידיי סוף סוף שוחררו מהאחיזה הכואבת, "אתה אמרת שאתה רוצה לתפוס אותו, לא?" שאל בקול נמוך המתובל במבטא רוסי שכעת לא נשמע לי כל כך כבד כמו בהתחלה.

הג'וקר התחיל בסרייה של צחוקוקים מאולצים מעורבבים בשיעולים נבוכים, שהתאימו בול לשם שהענקתי לו, "לחטוף אותו לפה, נו באמת," על פניו נפרש חיוך סלחני והוא טפח על כתפו של האלק בבדיחות כאילו מה שאמר היה מופרך ומבדר, ''ביקשתי שרק תעזור לי להביא אותו לפה, לא שתפורר לו את המפרקים! היי, המפרקים שלך בסדר, אח שלי?" הוא פונה אליי בפתאומיות מבלי שהייתי מוכן.

העיניים שלי שעד כה היו עסוקות בלבחון את כפות ידיי, אותן סובבתי וחיכיתי שהדם יבצע את בדק הבית שלו בכל העורקים הנדרשים, הורמו אל פרצופו שנראה דואג.

"הן...לא מפוררות..." אני עונה לו באיטיות מהולה בחשד, "אני לא אח שלך." אני מבהיר, עדיין לא מצליח להבין את הלך העניינים, אני פוזל אל הכניסה, מתלבט אם הם ינסו לעצור אותי אם אנסה את מזלי וארוץ אליה.

"אסי אל תשגע אותי." פניו החיוורות של האלק האדימו מעט, מכעס אני משער, והיוו ניגוד מעניין לעיני הקרח שלו, הוא סובב אלינו את גבו ועבר להתיישב על ספה מתפוררת צהובה חרדלית שניצבה בפינת החדר, "תשאל אותו בקשר למה שדיברנו עליו." הוא הניף את ידו כלפי מעלה, מניח לגבו לשקוע במשענת הנפוחה.

"דיברנו?" אני שולח מבט שואל אל סול שאיכשהו נראה לי הכי פחות מזיק, ועם זאת הכי שפוי, אולי זה בגלל שהוא נראה אחד לאחד כמו תלמיד חטיבת ביניים שנקלע לכאן בטעות, "דיי נו, שגעתם, תגידו מה אתם רוצים כבר." כעת הם לא נראו לי מסוכנים כל כך, אולי רק האלק ששם, אבל הספה כמעט בלעה אותו בשלמותו, מה שהעיב על חזותו המאיימת.

אבל סול רק כיסה את פניו בכף ידו בייאוש, "אין, אתם שרוטים לגמרי..." הוא מלמל באי אמון, כף ידו עברה להחליק על שיערו המזדקר, הבעתו נעה בין הבעה נדהמת לבין ניסיון לעצור פרץ עז של צחוק להתגלגל החוצה, "חטפתם אותו לכאן?!"

הו! סוף סוף מישהו פה מבין את הבעייתיות.

אני משלב את ידיי ומחכה שהם יענו.

שתיקה. שתיקה. שתיקה.

"אממ..." הטיפוס ההוא, שכעת אני מבין שגיליתי ששמו אסי לפני שהספקתי לעשות שימוש נכון ומספק בשם הגאוני- 'ג'ירפה' אפילו לא פעם אחת, משך בכתפיו בהבעה מהורהרת, "תגדיר חטיפה?"

"כן חטפנו, אז מה?" נבח האלק מהספה בקול קצר רוח, "זה לא שהוא היה בא איתנו אם היינו מבקשים."

קפצתי ממקומי על הכיסא באחת קודח בו עם עיניי, "תהיה בטוח אחי שאיתך באמת לא הייתי בא לשום מקום." אני מבטיח לו, סוקר אותו מלמעלה למטה בעליונות, "ו...אתה הצדקת את החטיפה שלי עכשיו? אתה יודע שזו עילה לתלונה במשטרה כן?" הכעס האדום והמוכר שלי מתחיל לעלות לי לראש רוצה לכסות הכל, אבל אני משתדל לדבר בטון רגוע ושווה נפש ככל האפשר.

עיניו של ביגפוט יקדו בזעם עצור, "לך תלונן."

"היי... רגע, רגע, תקשיבו," אסי מחליט להתערב ולהניף את זרועותיו למעלה למטה בתנועה של 'תרגיעו', כי שנינו הרי זוג סוסים שצריכים שיסמנו לנו ארצה, נכון? לא אהבתי את התנועה הזו ועיקמתי את פניי בחוסר שביעות רצון בולט.

אני שם לב שהכתפיים של אסי שמוטות ושהוא די כפוף מה שאומר שהוא יכל להיות אפילו גבוה יותר משהוא עכשיו.

שכחו מזה, מעכשיו אני לגמרי מתחיל לקרוא לו ג'ירפה, לא אכפת לי, אני התרשמתי.

ג'ירפה מוריד את ידיו ומחליף מבטים עם סול שרומז לו בראשו ללא אומר, "זו פשוט טעות גדולה מאוד אחי," פתח ואמר, "סך הכל רצינו שתצטרף ללהקה שלנו, יו."

°

°

°

'הא?'

אני רוכן מעט קדימה, בטוח שלא שמעתי טוב, "סליחה, מה??" אני לא מאמין למשמע אוזניי, וגם הגבות שלי שזינקו למעלה מופתעות כהוגן לא האמינו.

'בגלל זה הם סחבו אותי לכאן? בגלל זה? מה מפעיל להם את המוח? פלמינגואים?'

אני לא מצליח שלא לראות בעיני רוחי את הציפורים הורודות מדוושות ומדוושות להן בתוך מוחו של ג'ירפה שמולי ששפשף את מצחו במחשבה מה לענות, ואז עוצרות כדי ליצור לב עם הצווארים הארוכים שלהן כל שנייה עגולה, זה מסביר למה יש קצר, לפעמים אני ממש לא שולט על התמונות שהדמיון שלי מחליט לייצר לי, עמכם הסליחה.

"תקשיב ליאור," סול מנתר לפתע בקלילות לצידו של ג'ירפה בגיבוי טופח על כתפו בקושי מגיע אליה, נועץ בי מבט מצפה, "אני יודע-"

"מה אתה פונה אליי כאילו אני חבר שלך?" אני מתקומם נגדו לא מוכן לשמוע מילה נוספת, מסתבר שגם לו כנראה יש פלמינגו שמפעיל את המוח, הם חושבים שהם יחטפו אותי לכאן ולא אהיה עצבני? יש להם מזל שאני למדתי כבר לשלוט בעצמי, אחרת כבר מזמן היו מוצאים את עצמם בבית חולים.

"בסדר בסדר, אתה צודק," סול מרים את ידיו כלפיי מעלה בהכנעה, "אני מבין את זה שאתה בטח כועס עלינו פיצוצים עכשיו-"

"אה יופי, כל עוד אתה מבין..." אני קוטע אותו שוב בארסיות.

"היי, בלי עצבים בנאדם." התערב ג'ירפה שנראה די מצטער מההתפרצות שלי, "אנחנו מנסים לייצר תהליך של פיוס כאן."

אני מגלגל את עיניי אבל ניאות ולהשיב את מבטי אל סול, שאם להיות פייר לא היה האחד שחטף אותי והיה זה שגרם לכך שישחררו אותי.

"אנחנו כבר הרבה זמן פעילים בלהקה שלנו, אנחנו רציניים בעסק," המשיך סול מאיץ את קצב דיבורו כשהוא קולט לפי הבעתי שאני מחכה כבר שיגיע לעניין, "אבל מה לעשות, בשביל להצליח צריך להיות מוכרים, ו..."

"ואתם צריכים נרדף תקשורת, להלן אני, בשביל להתפרסם." אני משלים את דבריו ביובש והוא בולע את רוקו ומהנהן באיטיות,

"כן משהו כזה..." קולו הולך ונחלש.

"אפשר להגיד שממש נפלת אלינו כמו מלאך מהקשת בענן, אחי." מתערב ג'ירפה שלא קלט כנראה בכלל את טון דיבורי, בעיניו נדלק אור פנימי ורוחני נשגב מן העין-

אני לא יכול. כל פעם שהוא מדבר הוא נשמע כמו היפי מסומם או, מדריך ליוגה מסומם.

שמתי לב שסול בוחן אותי, "אז מה אתה אומר?" הוא הושיט לי פחית שהייתה חבוקה בידו, "הקולות עלינו." לפי הפרצוף הספקני שלו ידעתי שהוא יודע בדיוק כמוני שאין סיכוי שאני נשאר, ושהדבר היחיד שאני אולי אעשה אולי עם הפחית קולה הזו, זה לנער אותה ולפתוח לו מול הפרצוף.

"תנו לי להבין," אני מתחיל להגיד, מלטף את הזיפים שלי בחשיבה, "חנקתם אותי עם שקית זבל, גררתם אותי לפה בלי שרציתי, הכרחתם אותי לשמוע את דברי ההבל המטופשים וחסרי הטעם שלכם שרצו לגרום לי לדפוק את הראש בקיר ועכשיו, אחרי כל זה, אתם באמת אשכרה מאמינים שאני הולך להצטרף ללהקה המתפרקת שלכם כדי שתצליחו לגרד שתי שניות מאור הזרקורים?" אני מקווה בכך שכיסיתי הכל, אני מחכה לתשובתם, עוצר בכל כוחי מלהתפרץ, לא יכול להיות שהם באמת חשבו את זה, נכון?

פניו של סול נפלו, אבל לא של ג'ירפה, שהמשיך לעטות הבעה רצינית והחלטית.

"היי, אמונה זה הדבר היחיד שיש לנו, חבר." זו הייתה תשובתו הנינוחה בעודו מושך בכתפיו ללא שום דאגה נראית לעין.

התאפקתי בכל כוחי שלא להתנפל עליו במכות.

'לנשום ליאור...לנשום...' אני לוקח נשימה עמוקה, פותח את אצבעותיי שנקפצו לאגרוף.

"השם ישמור." מלמל הענק הירוק העצבני שלנו ממקומו בספה, מניד בראשו, לשם שינוי הסכמתי איתו.

"או, אני באמת שמח שאתה מערב את ריבונו של עולם בזה," אני מדבר בקצב מהיר לפני שמישהו מהם ינסה להגיב, אני סוקר את שלושתם בעוינות מחודשת, "באמת במקרה כמו זה צריך לערב את העליונים שישפטו בצדק וביושר. ועכשיו ברשותכם," אני עוקף את סול ואת הפחית המושטת היישר אל הדלת, "אני זזתי. למזלכם יש לי משהו שאינו סובל דיחוי כרגע אז אין צורך להודות לי על כך שאני לא מתלונן עליכם למשטרה, עדיין." אני יוצא מהמחסן המאובק אל אור השמש החמה ואז חוזר כדי להעיף מבט אחרון בפנים הריקות מהבעה שלהם, "או למרכז הפסיכיאטרי הקרוב. סלה-וי." אני ממהר להסתלק לפני שגורילת רוסיה תתנפל עליי באגרופים שלופים.

"אתה הבנת מה הוא אומר?" נשמע קולו התמה של ג'ירפה מאחורי גבי, "איזה עליונים בדיוק, הא?"

אוקיי אני משנה את דעתי, במוח של האיש הזה בטח אין אפילו פלמינגואים.

¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶

טוב, אם זה לא פרק ארוך אני לא יודעת מה כן😶....

אז פרולוגי כבר גדל להיות ארבע וזה אחלה של מספר!

אני יודעת שפעם קודמת כתבתי שאשתדל לא להעלות רק בסוף השבוע, אבל היו לי מלא דברים אז הכתיבה נדחתה...

טוב, לפחות זה לא חצי שעה לפני כניסת שבת🤗

היום של ליאור פשוט לא נגמר, אני לא יודעת למה זה נמרח לי ככה למלא פרקים, בראש שלי זה היה רק פרק אחד ודי😌

מקווה שתיהנו מהפרק ושהוא לא יהיה לכם ארוך טו מאץ'!💖

שבת שלום!💐