הריח הריקני והחנוק של העשן אשר ריחף וגעש לו על פני הבמה העצומה נכנס ויצא מפי חליפין, כמו ילד שגילה לראשונה את המגלשה והוא יוצא ונכנס ומתלהב ממנה כל פעם מחדש.

התלהבות מלווה בחיוך מתוק, עיניים בורקות ומחיאות כפיים דביקות, אחרת לגמרי מהתלהבות כמו זו של המעריצים, אשר שאגו עד שקולם הצטרד ושרקו עד שנגמר האוויר וצעקו איתנו את מילות השיר בפראות כזו שאילצה את שמעון לעלות לנו כל פעם את הווליום כדי שנישמע.

הרגשתי כאילו קפצתי לתוך המדורה של ל"ג בעומר למרות המזגנים המפלצתיים שנשפו אוויר סוג שש עשרה מעלות במאמץ ראוי להערכה.

בעודי מחזיק במיקרופון המתכתי בידי, אני צועד על רחבי הבמה מניף את אגרופי המנצח והמודה לעומת אלפי ידיים בלי פנים המנופפות לי מלמטה, רובן אוחזות בטלפונים מאירים אשר יוצרים שורות על גבי שורות של אורות קטנים, גחליליות.

'מהסוג הטוב.' חיוך קטן מרחף על שפתיי, חיוך קטן שנועד להסוות את הלחץ בו הייתי שרוי, הלב שלי פעם בחוזקה ובמהירות וזה לא היה בגלל ההתרגשות.

לא, זה היה בגלל משהו אחר בתכלית, משהו רע.

בעוד פי מפיק צלילים ומילים אשר מספקות את הסחורה לבעלי הידיים וגורמות להם לקפץ מעלה מטה בהתלהבות, עיניי מנסות לחדור מעבר לעשן המתעתע והסמיך באי שקט.

למרות, שאני יודע שזה חסר כל סיכוי.

אני לא אצליח לראות את מי שאני רוצה לראות.

חשוך מדי.

תוך כדי הליכתי על הבמה כשכל תשומת ליבי וחושיי נתונות לאנשים בקהל בלבד אני כמעט ונתקל בו, אור לבן מאיר עליו ומדמה לו מראה של מלאך, שיערו הארוך מסתיר את פניו ממני אבל נדמה לי שהוא בוכה.

'בצדק.' אני טופח על שכמו, משהה מעט את ידי על כתפו לוחץ אותה בחיזוק, 'חיכינו לרגע הזה כל כך הרבה. והוא הכי.'

הוא משיב לי לחיצה בעודו ממשיך לשיר בקול שבור ורועד שאיכשהו שיפר את הביצוע פי כמה, אין על הקול שלו.

'אני צריך לשמור שימשיך לשיר.'

ממנו אני מעביר את המבט על הננסון שלפנינו, תחת האור הצהוב והעליז הבלורית השחורה שלו מתנועעת בקצב אחיד עם ידו המרקדת על קלידי הגיטרה החשמלית אשר הרעידה את כל האולם, לא יכולתי לראות את הבעת הפנים שלו, אבל הוא בטח עטה את הבעת הריכוז שאימץ לעצמו אשר לא מזמן החליפה את החיוך שובה הלב הרגיל שלו.

'אני צריך לשמור לו על הסיבות לחיוכים.'

אני מחזיר את מבטי אל הקהל, ממשיך עם מילות השיר שכבר מתחרזות לי בחלומות, מעביר מבט על הידיים האלה, הארוכות, שבעזרת העשן והאורות המרצדים נראות כאילו הן מרחפות באוויר, מזכירות קצת את אלה הירוקות המופיעות בסרט הרקולס של דיסני כשהוא מנסה להציל את אהובתו מהבריכה של האדס.

הן מנסות להגיע אליך ולמשוך אותך אל מקום כל כך רועש שיחזיר לך את השקט. השקט הנצחי הזה שמגיע בסופו של סיפור.

יכול להיות שהמוח שלי שנכנס לכוננות פרנואידית גרם לי לדמיין זאת, אבל לפתע עיניי קלטו תנועה מוזרה מקצה אחד של האולם, קרוב ליציאה, לרגע זה נראה כאילו דמויות אפלות זזו בחשיכה מתרחקות זו מזו, יוצרות ביניהן חלל מרווח.

הרעש צרח לי באוזניים תובע את התייחסותי, החלל שב והתמלא כאילו לא התרוקן רגע לפני כן.

'מה לעשות?' ללא שליטה חשתי רעד ברגליי הצועדות הלוך ושוב על הבמה מנסות לרקד קצת כדי לא לעורר חשד ולהרוס את ההופעה שכל כך ציפינו לה, בילבוליאדה של מחשבות נחתו להן בתוך ראשי, כל אחת תופסת את מקומה של רעותה,

'איך אני מאתר אותו עכשיו?'

'לא יכול להיות שהוא באמת פה!'

'להפסיק הכל?'

הסרעפת שלי שכחה את הסיבולת החזקה שפיתחה עם השנים והשאירה אותי בלי אוויר אני עוצר את שירתי על מנת לנשום,

'אבל אם נפסיק עכשיו, ויתברר שאני סתם דמיינתי? נפסיד את כל מה שעבדנו בשבילו!' עיניי עדיין התרוצצו בעצבנות אל המקום בו לפני רגע התעוררה תזוזה קטנה, 'איפה זה? איפה?!'

משב עשן תועה נכנס לי לתוך העיניים, הסבתי את מבטי לאחור בעודי משפשף אותן, לאחר מספר שפשופים אני פותח אותן לכדי סדק כדי למדוד את חומרת הנזק שנגרמה לראייתי לפני שאחזור לסקור שוב את הקהל, שם מאחורי התופים הסגולים מוקף באור אדום לוהט הפנים האטומים שלו החזירו אלי מבט, עיניו הכחולות בוערות באיום ואזהרה אומרות לי שלא אעז לפשל ולהרוס הכל.

'איתו אני צריך בעיקר להמשיך לשמור על קור רוח, או יותר נכון, לשמור על עצמי שלא יזרוק עליי את המקלות הקטלניים האלה שלו.' אני לוקח נשימה עמוקה כדי להירגע, 'וגם עליו, ברור.'

אני מהנהן אליו קצרות ומחזיר את המיקרופון אל מתחת לשפתיי שר ברעד את השורות הבאות, מנסה להתעלם מהמבטים המודאגים שנזרקים אליי מכל הפינות, ממוקד כולי בידי המוות של האדס, דרוך לפעולה שאפילו לא תכננתי מה היא תהיה.

התחושה הרעה לא עוזבת אותי, אני מרגיש את זה מתקרב, באיטיות מייסרת,

כזו שקורעת לי את העצבים ומקפיצה את פעימות ליבי לאוזניי,

בום-בום, בום-בום, בום-בום--

הפסקתי לשיר באחת, גם ההליכה העצבנית שלי הופסקה, פשוט קפאתי במקום, עיניים מתרחבות בבעטה מרוכזות כולן בנקודה אחת,

הילד עזב את המגלשה ועבר להסתובב בקרוסלה,

והוא לא מפסיק.

סחרחורת מבחילה אחזה בי, חשתי כיצד האחיזה שלי במיקרופון מתרופפת, 'לא...' התחושה חוזרת לרגליי, המיקרופון נשמט לי מהידיים, משמיע צליל ארוך וצורם אשר קורע לכל הנוכחים את עור התוף,

'לא...שיט...שיט! זה לא יקרה!' אני רץ, הכל מאט, רגליי כבדות כאילו אני מנסה לדפוק ספרינט בתוך בריכה, 'זה באשמתי...לעזאזל, הכל באשמתי...' ידי מושטת קדימה,

כי עם כל הכבוד להרקולס שצריך להגן על אהובתו,

אני צריך להגן על כמה.

הירייה חתכה את האוויר.

והנה השקט הנצחי שמגיע בסופו של סיפור.

¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶

טוב, אז הנה הוא, הפרק הפרולוגי שלי, תהיו נחמדים אליו הוא קצת ביישן לכן הוא לא מגלה הרבה פרטים על עצמו על ההתחלה, אבל יש הרבה מה להכיר!

מקווה שנהניתם מהקריאה, רות סוף!

אשתדל לעלות פרק כל שבוע, (מממ חלק מהאתגר-_-) אז נתראה שמה, ביי-ביי!

(פרולוגי מוסר שהיה נעים להכיר^•^)