מייד לאחר פרק 19 של הספר השני

לוק ישב ללא ניע במרכז החלל בו לפני רגע התחולל קרב מהיר וקטלני בינו לבין הקיסר. עכשיו, כאשר היה בטוח לגמרי כי הביס אותו סופית וצפה בפנים המקומטים מתפוררים לאפר, הוא יכל לאפשר לעצמו לנוח מעט, ולהתאבל עוד רגע אחד על אביו.

הוא היה הרבה פחות זמן משהגיע לו על פני הגלקסיה הזאת, והוא לא הספיק ללמד אותו הכל על ה'כוח' ולתקן את כל עוולותיו בתור דארת' ווידר, אך לוק היה בטוח שהרבה יותר טוב לו כעת בעולם שבין העולמות, כשהוא סוף סוף התאחד עם אובי ואן המאסטר שלו לאחר כל כך הרבה שנים של חיים עם מימד שלם החוצץ ביניהם.

עד כמה ששרף לג'דיי הצעיר בליבו הפצוע ועד כמה שייחל לתעל את כל יכולותיו ב'כוח' כדי להשיב את אביו לחיקו, הוא הבין שהוא לא יכול לעשות זאת, ושאביו לא חייב להיות נוכח במימד הזה כדי להיות איתו תמיד, בכל רגע ובכל פעם שהוא משתמש ב'כוח', בכל פעם שהוא חושב עליו או מעלה במוחו זיכרון ילדות שנדמה רחוק עידן שלם. הוא עדיין חי כל עוד הוא זוכר אותו.

אבל האבל וכאב האובדן המשיכו לבעבע בלוק כל עוד שהה באותו החדר האיום בו אביו החליט לסיים את חייו לטובת בנו, הפצע עדיין נשאר פעור ומדמם כל עוד לא הביא אותו למנוחות, לקבורת ג'דיי מסורתית.

אבל הוא לא יכול לצאת מפה, לא היו כל דרכי תקשורת עם המורדים והוא היה מוקף בחיילי אימפריה נאמנים שעדיין לא היו מודעים למות קיסרם המוערץ. לוק היה כלוא פה, אלא אם ימצא דרך...

"בני," קרא קול מאחורי גבו של לוק, מוכר וחמים כמו הלהבה הקטנה שתמיד ריקדה באח הזעירה של ביתו הישן בזנדרי.

"אבא?" הסתובב לוק, לא מצליח להחניק את חיוכו כאשר ראה את רוחו של אביו עומדת גבוהה וכחולה מאחוריו ומניחה יד שקופה וזוהרת על שכמו, לצידה רוחו של אובי ואן, עיניה נוצצות משמחה ועל פיה נסוך חיוך עדין ודק.

"זה אני לוק. באתי ללמד אותך שיעור אחרון לפני שאעלם סופית לעולם שבין העולמות," אמר אנאקין, עדיין מסתגל לגלימת הג'דיי החומה העטפה את חלוקו בצבע השמנת.

"אתה לא יכול להישאר פה... כמו אובי ואן?"

"לצערי לא, הדברים שעשיתי בתור ווידר צילקו את נשמתי, ועד שלא אטהר אותה לחלוטין כפי שעשה אובי ואן, לא אוכל להישאר לזמן ממושך במימד שלך," ענה אנאקין, עיניו מלאות בצער וחרטה.

"מהו השיעור האחרון, אבא?" שאל לוק, משתוקק לעוד כמה רגעים חטופים של שיחה עם אביו.

"תלמד להשתגר דרך ה'כוח'. זוהי יכולת עוצמתית, שרק ג'דיי עם קשר עמוק לצד המואר יכולים לתעל. היא תשרת אותך היטב, אם תלמד להשתמש בה במהרה. אנחנו קצרים בזמן, והחיילים שעל סיפון תחנת החלל כבר מתחילים לחשוד בחסרונם של ווידר והקיסר," הסביר אנאקין ברצינות.

"דבר ראשון, עלייך לגעת בדבר אתה רוצה לשגר ביחד איתך," הנחה אובי ואן את הג'דיי הצעיר.

לוק ציית והניח את זוג ידיו החמימות על חליפתו השחורה של אביו, נרתע מעט למראה החור שעדיין היה פעור בבטנו.

"עצום את עיניך והרגע את מחשבותייך, תקשיב ל'כוח' הסובב אותך." "תתחבר לזיכרונותיך הטובים ולצד המואר," הוסיף אנאקין.

לוק עצם את עיניו ודמיין את המחסומים בינו לבין שאר הגלקסיה נפרצים כדי למלא את החלל בחיים ופלא, בכוח אחד ששכן בכל כמו זרע קטן וזוהר בגרעין של כל חומר שאי פעם התקיים ושעוד יתקיים. בחלק מהיצורים החיים הזרע נשאר רדום, ובחלקם הוא ער ונבט לאילן קט שצמח וגדל ככל שהשקו אותו באימונים וידע. כך זה היה אצל אובי ואן ואביו, כך זה היה גם אצלו. מרחק לא שינה כאשר הכל היה עשוי מאותו החומר, ולוק יכל לשגר את עצמו ואת גופת אביו מעבר לזמן ולחלל בחזרה לג'ין-לין כדי לערוך לו קבורה מסודרת...

הוא פקח את עיניו, וגילה למרבה אכזבתו כי הוא עדיין בתחנת החלל האיומה, אנאקין ואובי ואן צופים בו בידיים שלובות ומבטים מנחמים אך דרוכים.

"למה לא הצלחתי?" שאל לוק את אביו, אבל הבין שכבר הייתה לו את התשובה בתוכו כל הזמן הזה.

הוא עדיין לא היה מוכן לשחרר מרוחו של אביו, הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שזאת תהיה הפעם האחרונה שישמע את קולו ושיראה את עיניו הכחולות האוהבות.

לוק נשם עמוקות, דמעות נקוות בעיניו הגדולות, והתבונן באביו, כנראה בפעם האחרונה. "אני אוהב אותך, אבא. תודה על הכל, ושה'כוח' יהיה איתך תמיד," נפרד לוק בלחיים סמוקות ובדמעה רטובה ובודדת זולגת במורד פניו.

"להתראות בני, ותמיד תזכור, שאת כל הדברים הנוראיים שעשיתי בתור דארת' ווידר, עשיתי עבורך. הפכתי לאדם-מכונה המעוות הזה רק כדי להציל אותך, רק כדי שתהיה חופשי ולא עבד של הקיסר. אני לא מצפה שתסלח לי על המעשים הללו, ואני גם אף פעם לא אסלח לעצמי, אבל תדע שכאשר אהיה בעולם שבין העולמות, אנסה לתקן את כל טעויותיי כדי לפגוש אותך בתקווה שוב. לוק, שה'כוח' יהיה איתך," אמר אנאקין וחיבק את לוק, גם הוא לא מצליח לעצור את הדמעות מליפול במורד לחייו.

לוק חיבק את גופו החלול של אביו, מנסה שידיו לא עברו דרך גופו השקוף ורק יעטפו אותו, כאילו באמת נמצא שם איתו.

אחרי שסיימו להתחבק, הג'דיי חזר למקום ישיבתו ואחז בגופת אביו עטוית החליפה השחורה המבריקה, מתרכז על כל האהבה שלו אל אביו ולא על הפחד שלו לאבד אותו לנצח, משתמש בה כמצפן שיוביל את שניהם שנות אור הרחק מתחנת החלל אל ג'ין-לין, המקום היחיד בו שניהם הרגישו, ולו לזמן חטוף, חופשיים.

כאשר פקח את עיניו, הוא היה בלב יער עבות, מוקף בעצים ושיחים ירקרקים צפופים שעמדו במעגל שסבב את הקרחת בה הוא וגופו המת של אביו כעת שהו. זה היה לילה, ושלושת הירחים שחגו סביב ג'ין-לין קרצו לעברו באופק המרוחק.

לוק השאיר את הגופה במרכז הקרחת, ואסף אבנים מסביבות העצים הגובלים לקרחת ומהקרחת עצמה, מסדר את חלקן במעגל ומכין מחלקן משטח בטוח עליו יוכל להניח את אביו המנוח.

הג'דיי השתמש ב'כוח' כדי לנתק את הגופה מהקרקע מכוסת הדשא הדק ולהוריד אותה ברכות אל המשטח. הוא מצא ענפי עצים וערם אותן על המשטח, ואחר כך חיכך זו בזו זוג אבני צור כדי ליצור זיק אש קטן שיגרום לענפי העצים להתלקח ולבעור בלהבות כתומות זוהרות.

לוק צפה בצער מסוים בגופת אביו מכוסת המסכה האפלה בוערת, וחזר אחר קוד הג'דיי, ששמע כל כך הרבה פעמים מפיו של אובי ואן:

"אין רגש, יש שלום.

אין בורות, יש ידע.

אין תשוקה, יש שלווה.

אין כאוס, יש הרמוניה.

אין מוות, יש את ה'כוח'."

וכאשר הגופה לאט לאט נאכלה בידי האש והשלהבות, הג'דיי הכבר-לא-כל-כך צעיר ידע שמות אביו לא חייב להוות את הסוף עבור חייו, ושתמיד יזכור את האדם שמת לא רק פעם אחת, אלא פעמיים, רק כדי שהוא יחיה.