פרק 3
דפיקה חזקה נשמעה על הדלת הצרה של חדרו של לוק, דפיקה שהפיקה צליל חזק מספיק כדי להעיר את הנער מתרדמתו העמוקה.
הוא פקח את עיניו ושפשף אותן, החלום שנקטע בפתאומיות כאשר התעורר עדיין טרי במוחו, חלקים חטופים ממנו מגיחים אל החשכה הקצרה ששוררת כאשר עיניו סגורות במהלך השפשוף.
דארת' ווידר הופיע שם, עם מסכתו השחורה דמוית השלד וגלימתו המתנפנפת, עם קולו המתנשף והעמוק שנשמע כאילו כל הברה שהוא מוציא גורמת לו לסבל. מה הקיסר עשה לו בשלוש השנים מאז מה שקרה בחדר הכס?
לוק ניער מעליו את המחשבות על החלום, מכריח את עצמו לקום ממיטתו ולענות לאדם שדפק בדלתו, שריריו רפים ועייפים, הבגדים שלבש אמש מקומטים וצמודים לעורו.
הוא הלך באיטיות לעבר הדלת, עיניו מידי פעם נעצמות מעצמן לשנייה קלה, אבל חוזרות למצבן הרגיל כאשר הוא שם לב לסגירתן.
לוק הדליק את האור בחדר ופתח את דלת ההזזה, מורד צעיר וצנום עם עיניים חומות וגדולות עומד בצידה השני, מחייך חיוך גדול ומעט נבוך כאשר פוגש בפניו של לוק.
"שלום... אתה בוודאי לוק סקייווקר! קוראים לך למליאה, אומרים שנוכחותך חשובה מאוד," אמר המורד, מתעסק עם אצבעותיו ומסיט את מבטו מלוק לשניות בודדות, כנראה מרגיש מין יראת כבוד מהג'דיי, מהג'דיי שסיפרו עליו כל כך הרבה אגדות ושמועות.
"בסדר, כבר בא," אמר לוק, לא רגיל לכך שמתייחסים אילו בכזאת דרך, לא רגיל שאנשים מעריצים אותו ונבוכים מכך שהם רואים אותו פנים מול פנים. הוא תמיד היה רק ילד קטן ולא מקובל במיוחד בזנדרי, נער פשוט ולא ייחודי בטאטואין, הוא תמיד חי בשוליים, תמיד השתלב עם האנשים הרגילים, וזה איפה שהוא נועד להיות. לא באור הזרקורים, לא במרכז הבמה, אלא בקהל.
הוא סגר את הדלת מאחוריו, לוקח את הזמן כדי לסדר את שיערו הפרוע ולהחליק את בגדיו כדי שיהיו מאורגנים ולפחות מעט ייצוגיים.
אחרי שביצע את ההתארגנות במהירות, הוא יצא מחדרו, סקרן, אבל גם קצת חושש, לקראת מה שהמליאה תביא איתה.
~~~
לוק נכנס לחדר האספות בצעדים קטנים, מבטם של כל המורדים בחדר מופנה אילו ברגע שפתח את הדלת, מבטיהם גורמים ללוק להרגיש אי נוחות. הוא לא אהב שמסתכלים עליו, לא אהב להיות מרכז תשומת הלב. הוא לא רצה שינתחו כל דבר במראה שלו וכל תנועה קלה שהוא עושה, הוא רצה להיות אחד העם, נער רגיל ונורמלי לגמרי כפי שהיה לפני שהמורדים ביקשו את עזרתו.
הוא לא הצטער על העובדה שהוא ג'דיי, הוא לא הצטער על הקשר שלו עם ה'כוח' והיכולות שיש רק לו. הוא הצטער שכולם יודעים עליהן, שכולם מתייחסים אילו כמיוחד ושונה בגללן.
הוא לא רצה להיות המושיע של קבוצת המורדים, הוא לא רצה להיות מוערץ. הוא רק רצה להציל את אביו.
אבל הדרך לכך עוברת במקומות שלוק מעולם לא עבר בהם או רצה לעבור בהם, עוברת במקומות שהולכים לבחון את החוזק שלו - הפיזי והנפשי.
הדרך להצלחה מלאה בתלאות, הדבר שאתה הכי רוצה הוא הדבר שהכי רחוק מהישג ידך.
"שלום, אתה מוכר לי מאיפשהו," אדם עם שיער חום פרוע ואפוד שחור הביט בלוק, מנסה להיזכר מהיכן הוא מזהה את הג'דיי, "אה, מיני סקייווקר! גדלת מאז שפגשתי אותך לאחרונה."
"היי האן, מתי הצטרפת למרד?" התיישב לוק על הכיסא שלצד האן, עוצר לשנייה כדי להיזכר בשם של האיש שדיבר איתו, השם מעלה במחשבתו זיכרון ישן, זיכרון מהימים שעדיין היה עם אביו.
צמרמורת החלה תוקפת אותו, ראייתו היטשטשה, שריריו יצאו משליטתו והפכו לחבלים רפויים ומתנדנדים, נשימתו נהייתה חלולה ושטוחה.
הוא נכנס לזיכרון.
הוא עמד במנחת החלליות העמוס, מסתתר מאחורי אביו בביישנות, מסתכל על שני האנשים המבוגרים מדברים ועושים עסקים. הוא הסמיק כאשר האדם ששוחח עם אביו התייחס אילו, קרא לו "מיני סקייווקר".
הוא לא רצה תשומת לב, הוא לא הרגיש שייך לשיחה, הוא התבייש והצטנף אל תוך עצמו ממבוכה.
זה אותו דבר.
הוא עדיין מפחד ומרגיש לא שייך עם המורדים, הוא עדיין אותו ילד ביישן וחסר יכולת שהיה אז בזנדרי.
רק שאז היה לו אבא, ועכשיו אין.
"מה שלום אבא שלך?"
קולו של האן סולו משך אותו בחזרה למציאות בפתאומיות ובעוצמה, בחזרה להווה, למילים שחובטות בו כמו אלה.
למשך כמה שניות, הוא קפא במקומו, פיו פתוח אך לא מוציא שום קול, עיניו הכחולות הגדולות בוהות בהאן, צל קטן וכמעט בלתי נראה חולף בהן.
הוא לא יכול להגיד לו שאביו הוא דארת' ווידר, לא מול כל המורדים, לא כאשר כולם מסתכלים עליו בציפייה, לא כאשר כולם סומכים עליו. איך הם יגיבו כאשר יגלו שאביו של לוק סקייווקר, הג'דיי המושלם, הוא דארת' ווידר, האדם הכי מעוות ורצחני בגלקסיה?
אין דרך נראית לעין להתחמק משאלה כזאת מבלי לעשות דבר נורא, דבר שלוק היה בטוח שישלם עליו ביום מן הימים - לשקר.
ג'דיי לא משקר, ג'דיי נשאר כנה תמיד, חושף את האמת גם כאשר כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת.
אבל עכשיו לא כמעט בלתי אפשרי לחשוף את האמת, עכשיו בלתי אפשרי לחשוף אותה, לחשוף את המורשת שלו, מאיפה קיבל את הכוחות שלו.
מאביו.
מהאדם שגידל אותו במשך 14 שנים שלמות. מהאדם שגילה לו על ה'כוח' ועל הג'דיי, שאימן אותו במשך חודשים, שלימד אותו כל מה שידע, שהגן עליו בכל מחיר, שהקריב את נשמתו בשבילו.
"הוא... מת בידי האימפריה," לוק השפיל את מבטו, השקר שורף בשפתיו, השקר שהיה כל כך קרוב לאמת, אך כל כך רחוק ממנה בו זמנית.
אביו לא מת, אביו לא נעלם.
אף אחד אף פעם לא באמת נעלם, לוק היה בטוח בכך.
"מצטער בשבילך," אמר האן וטפח קצרות על שכמו של הנער כדי לנחם אותו.
"תודה," מלמל לוק בשקט, מתקשה לשתף פעולה עם השקר שהוא עצמו יצר.
"שלום חברים למטרה, איחרתי במעט בשל עניינים אחרים שעליי לעסוק בהם, אבל אנו חייבים להזדרז ולקבל את ההחלטות הנדרשות במליאה של היום," הנסיכה ליאה נכנסה בצעדים מהירים לחדר האספות, שיערה מסודר בשתי פקעות מבריקות שכיסו את אוזניה ומבטה ממוקד מתמיד.
"דבר ראשון, אני רוצה לקבל את לוק סקייווקר, הג'דיי האחרון, לאחוות המורדים. לוק יהווה חלק משמעותי ביותר בתוכנית שלנו למוטט את האימפריה אחת ולתמיד, וישמיד את יד ימינו של הקיסר - דארת' ווידר," התיישבה הנסיכה ליאה על הכיסא השמור לה, מחווה לעבר לוק כדי להציג אותו לשאר המורדים.
נשמעו מחיאות כפיים מהמורדים האחרים, מחיאות כפיים שליאה החליטה להצטרף אליהם כדי לקבל את הג'דיי לדרגיהם כראוי. לוק חייך חיוך קטן ונבוך לעבר כולם, מתפלל בשקט שיפסיקו למחוא כפיים, שיפסיקו להעלות את רף הציפיות שכבר היתמר גבוה כמעט כמו גורדי השחקים בזנדרי.
כתפיו החלו להילחץ קלות אל חזהו ולהשוות לגופו מראה יותר קטן, לחייו האדימו במקצת, עיניו הכחולות חלפו במהירות בין כל המורדים, במהירות שגרמה לכל החדר להיטשטש ולראשו לשרוף מכאב.
כאשר החרדה התחילה לשתק אותו, לוק עצם את עיניו, נותן ל'כוח' לשטוף את גופו בשלווה וצמרמורת נעימה, להשתיק את כל רעשי הרקע ולרכז את מחשבתו, להעלים את כל הציפיות והפחד, את כל העצב והכעס החבוי.
הוא פקח את עיניו, רגוע הרבה יותר מכפי שהיה לפני כן, מחשבתו נקייה ורעננה.
"ועכשיו, לענייננו. יש כוחות אימפריה שסוגרים על עיר הבירה מאיין אשר בכוכב זאנאלורה , האזרחים סובלים ורעבים וחייבים את עזרתנו, מי מתנדב להגיע לשם?" שאלה הנסיכה ליאה והדליקה את המקרן התלת ממדי אשר על השולחן העגול שבמרכז החדר, המקרן מציג את תמונתו של הכוכב זאנאלורה, התמונה מפיצה אור כחול בוהק.
"אני מתנדב!" אמר לוק והרים את ידו, לא מסוגל להתנגד לדחף התמידי שלו לעזור לאנשים בצרה.
"אתה לא יכול להגיע. אנחנו צריכים לשמור את קיומך בסוד כדי להפתיע את ווידר," פסקה הנסיכה ליאה, "מתנדבים אחרים?"
מורדת עם שיער ג'ינג'י גולש ועיניים ירוקות בורקות הצביעה בעדינות.
"יפה, מרה, תלכי לזאנאלורה ותעזרי שם לאזרחים. המליאה נגמרה!" אמרה הנסיכה ליאה וסגרה את ההולוגרמה, יוצאת מהחדר באותה מהירות שבה נכנסה.
לוק יצא גם הוא, מלא בתחושה מזופתת של אשמה.
~~~
לוק נשכב במיטתו, מרגיש כמו אותו הילד המבולבל שהיה בזנדרי כאשר אביו הראה לו פעם ראשונה את ה'כוח'. הוא כל כך רצה לדבר איתו, לספר לו על הכל, על המורדים, על אובי ואן, על אימוניו. הוא רצה לשמוע את עצתו, את דבריו שתמיד היו כה אמיתיים ונכונים.
רעיון התגבש במוחו של לוק, רצון עמוק שהופיע במעמקי ליבו.
הוא ידע שזה אולי לא יצליח, הוא ידע שהוא לוקח סיכון, אבל הוא בחר לעשות את זה בכל מקרה.
לוק נשם עמוקות והתרכז, פותח את תודעתו ל'כוח', מחפש את הטביעה המוכרת של אביו בחלל האינסופי של הגלקסיה, תר אחר מיקומו, משתמש בתחושותיו כדי להנחות אותו.
כאשר מצא אותה, הוא שידר אליה, תחינה וחוסר אונים מעורבבים בקולו.
"אבא, זה אני, לוק סקייווקר. אני מקווה שאתה שומע אותי, שאתה מקשיב לי איפשהו בגלקסיה הרחבה. אני רק רוצה שתדע שאני מתגעגע, ושאני בחיים לא אוותר עלייך. אני יודע שאתה נמצא שם, מבעד למסכה ולהכחשות, אני יודע שאנאקין קיים שם. בבקשה, תראה סימן שאתה זוכר אותי, תראה סימן שאתה מקשיב לי, אני צריך אותך."
דמעה סוררת נפלה על הכרית הדקה של לוק, והוא נרדם מיידית, משאיר את היום מאחוריו, ואת העתיד מלפניו.
אז זה היה פרק 3 של לבד מול האפלה!
פרק שהסיום שלו גרם ללוק (וגם קצת לי) לבכות :,)
מה אתם.ן חושבים.ות על המורדים ועל לוק? תכתבו בתגובות!
מישהו.י מתנדב.ת לכתוב רשימת טראומות ללוק? כי אני כבר לא עוקב ביכ
אם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ לשתף עם שאר קהילת וואטפד! התמיכה שלכם.ן עוזרת לי להמשיך את הספר! אתם.ן קהל קוראים.ות מדהים ולא יכולתי לבקש אף קהל אחר!
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top